×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) הִנָּ֨⁠ךְ יָפָ֤ה רַעְיָתִי֙ הִנָּ֣⁠ךְ יָפָ֔ה עֵינַ֣יִךְ יוֹנִ֔ים מִבַּ֖⁠עַד לְ⁠צַמָּ⁠תֵ֑ךְ שַׂעְרֵךְ֙ כְּ⁠עֵ֣דֶר הָֽעִזִּ֔⁠ים שֶׁגָּלְ⁠שׁ֖וּ מֵהַ֥ר גִּלְעָֽד׃
Behold, you are beautiful, my love; behold, you are beautiful. Your eyes are like doves behind your veil. Your hair is like a flock of goats that trail down from Mount Gilead.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וּבְהַהוּא יוֹמָא קָרֵיב מַלְכָּא שְׁלֹמֹה אֶלֶף עֲלָוָן עַל מַדְבְּחָא וְאִתְקַבַּל בְּרַעֲוָא קוּרְבָּנֵיהּ קֳדָם יְיָ נְפַקַת בְּרָת קָלָא מִן שְׁמַיָּא וְכֵן אֲמַרַת כַּמָּה יָאֲיָא אַנְתְּ כְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל וְכַמָּה יָאֲיָן אִנּוּן רַבְרְבֵי כְּנִשְׁתָּא וְחַכִּימַיָּא יָתְבֵי סַנְהֶדְּרִין דְּאִנּוּן מְנָהֲרִין לְעָלְמָא לְעַמָּא בֵּית יִשְׂרָאֵל וְדָמְיָן לְגוֹזָלִין בְּנֵי יוֹנָתָא וַאֲפִילוּ שְׁאָר בְּנֵי כְּנִשְׁתָּךְ וְעַמָּא דְּאַרְעָא אִנּוּן צַדִּיקִין כִּבְנוֹי דְּיַעֲקֹב דִּלְקַטוּ אַבְנִין וַעֲבַדוּ גַּלְשׁוֹשִׁיתָא בְּטוּרָא דְּגִלְעָד.

פרשה ד

[א] הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה – הִנָּךְ יָפָה בְּמִצְווֹת, הִנָּךְ יָפָה בִּגְמִילוּת חֲסָדִים. הִנָּךְ יָפָה בְּמִצְווֹת עֲשֵׂה. הִנָּךְ יָפָה בְּמִצְווֹת לֹא תַעֲשֶׂה. הִנָּךְ יָפָה בְּמִצְווֹת הַבַּיִת, בְּחַלָּה תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת. הִנָּךְ יָפָה בְּמִצְווֹת הַשָּׂדֶה, בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה, וּמַעֲשַׂר עָנִי וְהַהֶפְקֵר. הִנָּךְ יָפָה בְּכִלְאַיִם. הִנָּךְ יָפָה בְּסַדִּין בְּצִיצִית. הִנָּךְ יָפָה בִּנְטִיעָה. הִנָּךְ יָפָה בְּעָרְלָה. הִנָּךְ יָפָה בְּנֶטַע רְבָעי. הִנָּךְ יָפָה בְּמִילָה. הִנָּךְ יָפָה בִּפְרִיעָה. הִנָּךְ יָפָה בִּתְפִלָּה. הִנָּךְ יָפָה בִּקְרִיאַת שְׁמַע. הִנָּךְ יָפָה בִּמְזוּזָה. הִנָּךְ יָפָה בִּתְפִלִּין. הִנָּךְ יָפָה בְּסֻכָּה. הִנָּךְ יָפָה בְּלוּלָב וְאֶתְרוֹג. הִנָּךְ יָפָה בִּתְשׁוּבָה. הִנָּךְ יָפָה בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים. הִנָּךְ יָפָה בָּעוֹלָם הַזֶּה. הִנָּךְ יָפָה בָּעוֹלָם הַבָּא.
[ב] עֵינַיִךְ יוֹנִים – עֵינַיִךְ הֵן סַנְהֶדְּרִין, שֶׁהֵם עֵינַיִם לָעֵדָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה (במדבר ט״ו:כ״ד). מָאתַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה אֵבָרִים יֵשׁ בָּאָדָם, וְכֻלָּם אֵינָם הוֹלְכִין וְחוֹזְרִין אֶלָּא אַחַר הָעֵינַיִם, כָּךְ אֵין יִשְׂרָאֵל יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת דָּבָר חוּץ מִסַּנְהֶדְרִין שֶׁלָּהֶם. יוֹנִים, מַה יּוֹנָה זוֹ תַּמָּה, כָּךְ יִשְׂרָאֵל נָאִים בְּהִלּוּכָן כְּשֶׁהֵן עוֹלִין לְפַעֲמֵי רְגָלִים. מַה יּוֹנָה זוֹ מְצֻיֶּנֶת, כָּךְ יִשְׂרָאֵל מְצֻיָּנִין, בְּתִגְלַחַת, בְּמִילָה, וְצִיצִית. מַה יּוֹנָה זוֹ צְנוּעָה, כָּךְ יִשְׂרָאֵל צְנוּעִים. מַה יּוֹנָה זוֹ פּוֹשֶׁטֶת צַוָּארָהּ לִשְׁחִיטָה, כָּךְ יִשְׂרָאֵל, כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם (תהלים מ״ד:כ״ג). מַה יּוֹנָה זוֹ מְכַפֶּרֶת עַל הָעֲוָלִים, כָּךְ יִשְׂרָאֵל מְכַפְּרִים עַל הָאֻמּוֹת, שֶׁכָּל אוֹתָן שִׁבְעִים פָּרִים שֶׁמַּקְרִיבִים בֶּחָג, כְּנֶגֶד שִׁבְעִים אֻמּוֹת שֶׁלֹא יִצְדֶּה הָעוֹלָם מֵהֶן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: תַּחַת אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי וַאֲנִי תְפִלָּה (תהלים ק״ט:ד׳). מַה יּוֹנָה זוֹ מִשָּׁעָה שֶׁמַּכֶּרֶת בֶּן זוּגָהּ, עוֹד אֵינָהּ מְמִירָה אוֹתוֹ בְּאַחֵר, כָּךְ יִשְׂרָאֵל מִשָּׁעָה שֶׁהִכִּירוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לֹא הֵמִירוּהוּ בְּאַחֵר. מַה יּוֹנָה זוֹ נִכְנֶסֶת לְקִנָּהּ וּמַכֶּרֶת קִנָּהּ וְשׁוֹבָכָהּ וְגוֹזָלֶיהָ וְאֶפְרוֹחֶיהָ וְחַלּוֹנוֹתֶיהָ, כָּךְ הֵן שָׁלשׁ שׁוּרוֹת שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים כְּשֶׁהֵן יוֹשְׁבִין לִפְנֵיהֶם כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַכִּיר אֶת מְקוֹמוֹ. מַה יּוֹנָה זוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאַתְּ נוֹטֵל גּוֹזָלֶיהָ מִתַּחְתֶּיהָ, אֵין מַנַּחַת שׁוֹבָכָהּ לְעוֹלָם, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אַף עַל פִּי שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לֹא בָּטְלוּ שָׁלשׁ רְגָלִים בַּשָּׁנָה. מַה יּוֹנָה זוֹ מְחַדֶּשֶׁת לָהּ בְּכָל חֹדֶשׁ וְחֹדֶשׁ גֹּרֶן, כָּךְ יִשְׂרָאֵל מְחַדְּשִׁים לָהֶם בְּכָל חֹדֶשׁ תּוֹרָה וּמִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. מַה יּוֹנָה זוֹ מְשׁוֹגֶרֶת רוֹגְלִיּוֹת הַרְבֵּה וְחוֹזֶרֶת לְשׁוֹבָכָהּ, כָּךְ יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: יֶחֶרְדוּ כְצִפּוֹר מִמִּצְרַיִם (הושע י״א:י״א), זֶה דּוֹר הַמִּדְבָּר. וּכְיוֹנָה מֵאֶרֶץ אַשּׁוּר, אֵלּוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים. אֵלּוּ וָאֵלּוּ וְהוֹשַׁבְתִּים עַל בָּתֵּיהֶם נְאֻם ה׳. רַבִּי אוֹמֵר יֵשׁ מִין יוֹנָה שֶׁמַּאֲכִילִין אוֹתָהּ, וְחַבְרוֹתֶיהָ מְרִיחוֹת אוֹתָהּ וּבָאוֹת אֶצְלָהּ לְשׁוֹבָכָהּ. כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁהַזָּקֵן יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ הַרְבֵּה גֵרִים מִתְגַּיְרִין בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, כְּגוֹן יִתְרוֹ, הָא שָׁמַע וְאָתֵי, רָחָב שָׁמְעָה וְאָתְיָא, אַף בַּחֲנַנְיָא מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, הַרְבֵּה גֵרִים נִתְגַּיְּרוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, מַה טַּעְמָא: כִּי בִרְאוֹתוֹ יְלָדָיו (ישעיהו כ״ט:כ״ג), מַה כְּתִיב בַּתְרֵיה: וְיָדְעוּ תֹעֵי רוּחַ (ישעיהו כ״ט:כ״ד). רַבִּי הָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ וְנִתְנַמְנֵם הַצִּבּוּר, בִּקֵּשׁ לְעוֹרְרָן, אָמַר יָלְדָה אִשָּׁה אַחַת בְּמִצְרַיִם שִׁשִּׁים רִבּוֹא בְּכָרֵס אֶחָת, וְהָיָה שָׁם תַּלְמִיד אֶחָד וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי שְׁמוֹ, אָמַר לֵיהּ מַאן הֲוָת כָּךְ, אָמַר לֵיהּ זוֹ יוֹכֶבֶד שֶׁיָּלְדָה אֶת משֶׁה שֶׁשָּׁקוּל כְּנֶגֶד שִׁשִּׁים רִבּוֹא שֶׁהֵם כָּל יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות ט״ו:א׳), וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת משֶׁה (שמות ל״ט:ל״ב, במדבר א׳:נ״ד), וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה (דברים ל״ד:י׳). עֵינַיִךְ יוֹנִים, כְּיוֹנִים, דּוּגְמָא דִידָךְ דָּמְיָיה לַהֲדָא יוֹנָה, מַה יּוֹנָה זוֹ הֵבִיאָה אוֹרָה לָעוֹלָם, כָּךְ יִשְׂרָאֵל מְבִיאִין אוֹרָה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָלְכוּ גּוֹיִם לְאוֹרֵךְ (ישעיהו ס׳:ג׳). וְאֵימָתַי הֵבִיאָה יוֹנָה אוֹרָה לָעוֹלָם, בִּימֵי נֹחַ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וגו׳ (בראשית ח׳:י״א), מַהוּ טָרָף בְּפִיהָ, קְטִיל, כְּמָה דְתֵימַר: טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף (בראשית ל״ז:ל״ג).
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה אִלּוּלֵי קְטַלְתִּינֵיהּ אִילָן רַב הֲוָה מִתְעֲבֵד. וּמֵהֵיכָן הֵבִיאָה אוֹתוֹ, רַבִּי לֵוִי אָמַר מִשַּׁמְטוּטֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֱבִיאַתּוּ, הֲדָא הִיא דְּאָמְרִין בְּרִיָּיתָא, אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לָא לְקָת בְּמוֹי דְמַבּוּלָא, הוּא שֶׁנֶּאֱמַר עַל יְדֵי יְחֶזְקֵאל: בֶּן אָדָם אֱמָר לָהּ אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא לֹא גֻשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם (יחזקאל כ״ב:כ״ד).
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֲפִלּוּ אִצְטְרוֹבִּלִין שֶׁל רֵיחַיִם נִמְחוּ בַּמַּיִם. רַבִּי טַרְיִי אָמַר, שַׁעֲרֵי גַּן עֵדֶן נִפְתְּחוּ לָהּ וּמִשָּׁם הֵבִיאָה אוֹתוֹ. אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַיְּבוּ אִלּוּ מִגַּן עֵדֶן הֵבִיאָה אוֹתוֹ, לֹא הָיָה לָה לְהָבִיא דָּבָר מְעֻלֶּה, כְּגוֹן קִנָּמוֹן וּבַלְסְמוֹן, אֶלָּא רֶמֶז רָמְזָה לְנֹחַ וְאָמְרָה לוֹ, מָרִי נֹחַ, מַר מִזֶּה מִתַּחַת יָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלֹא מָתוֹק מִתַּחַת יָדֶיךָ.
[ג] מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ – אָמַר רַבִּי לֵוִי כָּל כַּלָּה שֶׁעֵינֶיהָ כְּעוּרוֹת כָּל גּוּפָהּ צָרִיךְ בְּדִיקָה, וְשֶׁעֵינֶיהָ יָפוֹת, אֵין כָּל גּוּפָהּ צָרִיךְ בְּדִיקָה, וְהָאִשָּׁה הַזֹּאת כְּשֶׁמְצַמֵּת שַׂעֲרָהּ לַאֲחוֹרֶיהָ וְהוּא תַּכְשִׁיט לָהּ, כָּךְ הָיְתָה סַנְהֶדְרֵי גְדוֹלָה יוֹשֶׁבֶת אֲחוֹרֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְהִיא הָיְתָה תַּכְשִׁיט שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ.
אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ נִרְאִין מְצֻמָּדִין וְהֵן מְרֻוָּחִין כַּהֲדֵין רַבָּה דְּצִפּוֹרִין, וְרַבִּי לֵוִי אָמַר לְשׁוֹן עֲרָבִי הוּא אִין בָּעֵי לֵיהּ מֵימְרָא אַרְוַח לִי, הוּא אוֹמֵר מַבְעֵד לִי. שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד, הַר שֶׁגָּלַשְׁתִּי מִתּוֹכוֹ עָשִׂיתִי אוֹתוֹ גַּלְעֵד לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, אֵיזֶה זֶה, זֶה יַם סוּף. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר טוּרָא דְּאִתְנַהַרְתּוּן מִן גַּוָּוהּ, הֲדָא אִתְּתָא כַּד שַׂעְרָהּ סַגְּיָן הִיא עָבְדָה לָהּ גַּלְשִׁין גַּלְשִׁין, הֲדָא מוֹצִינָא כְּהַהוּא לְפִי טַבָאוּת הוּא עָבֵד גַּלְשִׁין גַּלְשִׁין וּמַה גַּלְשָׁה הִגְלַשְׁתִּי מִתּוֹכָהּ, שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת, מִלִּין קְצוּבִין, בִּזַּת מִצְרַיִם וּבִזַּת הַיָּם. שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה, רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלְעָאי, לִפְנֵי הַשִּׁירָה כְּתִיב: וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה׳ (שופטים ג׳:י״ב), לְאַחַר הַשִּׁירָה כְּתִיב: וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הָרַע בְּעֵינֵי ה׳ (שופטים ו׳:א׳), תְּחִלַּת עֲשִׂיָּה, אֶלָּא כְּבָר מָחֲלָה שִׁירָה לְשֶׁעָבַר. כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: וְאֵלֶּה דִבְרֵי דָוִד הָאַחֲרֹנִים (שמואל ב כ״ג:א׳), וְהָרִאשׁוֹנִים הֵיכָן הֵם, אֶלָּא כְּבָר מָחֲלָה שִׁירָה לְשֶׁעָבַר. שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת, שֶׁהָיוּ כֻּלָּן מֻתְאָמִים בֵּין שְׁכִינָה לַמַּלְאָךְ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ וגו׳ (שמות י״ד:י״ט). וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם, שֶׁלֹא נִזַּק אֶחָד מֵהֶם.
[פרשה ד]
(א) הנך יפה רעיתי – אלו הזקנים.
הנך יפה עיניך יונים – מה העינים הללו נתונות בגובה של ראש כך דברי חכמים גבוהים בעיני האדם מה העינים שהן מאירות כך דבריהם [של חכמים] מאירים לישראל. מבעד לצמתך. אימתי (הן) [אתם] משובחים כשאתם מצומיתין לפני (לא עושין) [ועושין] אגודות אגודות [מצות]. ד״א מבעד לצמתך. כשאתם עושים דברי תורה (כצמתה) [בצנעה].
שערך כעדר העזים – זה מעשה נסים שבמשכן.
שגלשו מהר גלעד – אלו ישראל כשהלכו למדין.
הנך יפה רעיתי – אלו הזקנים.
הנך יפה עיניך יונים – מה העינים האלו נתונים בגובה של ראש כך היו יושבים בלשכת הגזית וקמת ועלית, מה העינים מאירים לגוף אף דבריהם מאירים לכל ישראל והיה אם מעיני העדה, מבעד לצמתך אימתי אתם משובחים כשאתם מצומתים לפני ועושים אגודות אגודות מצות.
דבר אחר: כשאתם עושים דברי תורה בצינעא.
הנך יפה רעיתי – אלו חנניה מישאל ועזריה. מבעד לצמתך זה נבוכדנאצר שבא לצומתך והקב״ה לצומתו. שערך כעדר העזים אלו בני ראובן ובני גד שירשו הר הגלעד בשביל עזיהם. שניך כעדר הרחלים אלו תלמידי חכמים, כשם שאין כחו של אדם אלא בשניו כך אין כחן של ישראל אלא בתלמידי חכמים. כעדר הקצובים עדרים ועוסקים בתורה.
הוד׳אך גמילה יא צאחבתי הוד׳אך חסינה, עינאך כאעיאן אלחמאם, מן ענד נקאבך, שערך כקטוע אלמאעז, אלד׳י אנחדרת מן גבל גרש.
חברתי! הנה את יפה, הנה את יפת תואר, העינים שלך כמו עיני היונים מה ״רעלה״ (כסוי הראש והפנים), השער שלך כמו עדרי העזים אשר ירדו מהר ז׳רש (הר בארץ ירדן).
עיניך יונים – עיניך כעיני היונים מסמוך לצעיפך (הוא הצעיף שמכסות בו הנשים פניהן מחצי האף ולמטה ונשארות העינים גלויות).
שגלשו – שירדו.
וענין הנך יפה רעיתי, הראשון, מסע ישראל באחד לחדש השני, ונצטוו משה ואהרן שנ׳ באחד לחדש השני שאי את ראש כל עדת בני ישראל (במדבר א ג), ויופי מערכותיהם שבני יהודה בראשונה ושני שבטים עמו והוא שלישי להם כידוע. ולימין בני ראובן שנ׳ דגל מחנה ראובן וכו׳ (שם ב י). ולשמאל בני אפרים שנ׳ דגל מחנה אפרים, והמאסף בני דן שנ׳ מאסף לכל המחנות ועמו שני שבטים והוא שלישי להם, והמשכן באמצע, לפניו נסעו משה ואהרן ובניו, ולימינו נסעו בני קהת, ולשמאל נסעו בני גרשון, ומאחריו נסעו בני מררי, והיו מחנה בתוך מחנה. והיו ארבעה אנשים על ארבע מחלקותם ושלשה על הלוים ואחד על המשכן. וכאשר הביט אליהם בלעם הרשע וראה כי סדר מסעם וחנייתם כסדר הגלגל שהחמה סוככת בשנים עשר מזלות שדם טלה שור תאומים סרטן אריה בתולהא מאזנים עקרב קשת גדי דלי דגים, שלשה אשיים ושלשה עפריים ושלשה אויריים ושלשה מימיים, והם ארבעה מרכזים עם הצומח, והרביעי והשביעי והעשירי והראשון, שהוא הצומח והאמצעי והשוקע והתחתון והוא ידוע אצל האסטרולוגים, ואחריהם שנים עשר חדש שלשה קיץ ושלשה חורף שלשה אביב ושלשה סתיו והם ארבע התקופות, וכן האדם שנים עשר חלקים ארבעה מלכים ולהם ארבעה שרים והם בארבעה אקלימים, ומהם שלשה טבעם הם, הראשון המח והשר שלו הוא חוט המוח הלבן שבשדרה ואקלימו הגב, והמלך השני הלב ושרו הריאה ואקלימו החזה, והמלך השלישי הכבד ושרו הטחול ואקלימו החלל, והמלך הרביעי הכליות ושרו המתנים ואקלימו הירכים, וכל זה ידוע בספרי הרופאים. וכן המשיל מסעם של ישראל לארבעה דברים שהם לכל נפש כאור, ולפיכך אמר מה טובו אוהליך יעקב וכו׳ (במדבר כד ה), ונאמר וישם ה׳ דבר בפי בלעם ויאמר, ר׳ אלעזר אומר מלאך (במד״ר כ טז), אמר ר׳ אלעזר מדברותיו של אותו רשע אתה למד מה בלבו, בקש בלעם הרשע לומר לא יהיה להם בתי כנסיות ובתי מדרשות אמר מה טובו אוהליך יעקב, בקש לומר לא תשרה שכינה עליהם אמר משכנותיך ישראל, בקש לומר לא תהיה מלכותם מיושבת אמר כנחלים נטיו, בקש לומר לא יהיה מהם בעלי זין אמר כגנת עלי נהר, בקש לומר לא יהא ריחן נודף אמר כאהלים נטע ה׳, בקש לומר לא יהיה להם מלכים בעלי קומה אמר כארזים עלי מים, לקש לומר לא יהיה להם מלך בן מלך אמר יזל מים מדליו, בקש לומר לא תהיה מלכותן עזה אמר וירום מאגג מלכו, בקש לומר לא תהא אימה למלכותן אמר ותנשא מלכותו, אמר ראבא וכולם חזרו חוץ מבתי כניסיות ובתי מדרשות דכתיב ויהפך ה׳ אלהיך לך את הקללה לברכה ולא קללות לברכות, אמר רב שמואל בר נחמני אמר רב יונתן מאי דכתיב נאמנים פצעי אהב ונעתרות נשיקות שונא (משלי כז) טובה קללה שקלל אחיה השילוני את ישראל מברכה שבירך בלעם הרשע את ישראל, אחיה השילוני אמר והכה ה׳ את ישראל כאשר ינוד הקנה במים מה קנה זה גידוליו על המים וגזעו מחליף ושורשיו מרובין אפילו כל הרוחות באות ונושבין בו הולך ובא עמהן דממו הרוחות עומד הקנה במקומו, בלעם הרשע בירך את ישראל ואמר כארזים עלי מים מה ארז אינו עומד במים ואין גזעו מחליף ואין שורשיו מרובין, אפילו כל רוחות העולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו, וכיון שנשבה רוח דרומית עוקרתו והופכתו על פניו, ולפיכך זכה קנה ליטול ממנו קולמוס לכתוב בו ספר תורה (שם, סנהדרין קה ב), ולפיכך כאשר ראה בלעם הרשע מחנה ישראל וסדרם וצבאם הוצרך לברכם על כורחו ואמר מה טובו אוהליך יעקב ואמרו מה ראה שכך נאמר וירא את ישראל שוכן לשבטיו וכו׳, אמרו ראה את כל המדבר שנמלא מעורלותיהן של ישראל ואמר מי יכול לעמוד בזכות דם ברית מילה זו שהיא מכוסה בעפר ואמר מי מנה עפר יעקב וכו׳ (ראה פרקי ר״א פכ״ט), וכך התקינו חכמים שיהו מכסיו את הערלה כעפר והדם בעפר על שם והיה זרעך כעפר הארץ, (בראשית כח יד), וכשבאו ישראל לארץ אמר הקב״ה ליהושע אין אתה יודע שאין ישראל נמולין כתקנן, חזור ומול אותן שנ׳ בעת ההיא אמר ה׳ אל יהושע עשה לך חרבות צורים וכו׳ (יהושע ה ב). ונאמר ויעש לו יהושע חרבות צורים וימל את בני ישראל. אבל הנך יפה השני הוא מסעם השני בעשרים לחרש שנ׳ ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים לחדש נעלה הענן... ונסע דגל מחנה בני יהודה (במדבר י) עד סוף הענין.
עיניך יונים, הם שבעים הזקנים שהעמיד משה רבינו שנ׳ אספה לי שבעים איש מזקני ישראל (במדבר יא טז).
שערך כעדר העזים, כמו שהשער הוא פאר הנערה והודה כך פאר ישראל והודם הם הנביאים. ועוד לפי שיש אומרים שמשה רבינו קבור בהר גלעד, אבל אדונינו אהרן הרי בניו הם תושבי גלעד שנ׳ באליהו התשבי מתשבי הגלעד (מלכים א יז א) לכך נאמר שגלשו מן הגלעד.
א. בכל מקום נקרא מזל בתולה בערבית ״אלסנבלה״ וכאן נכתב ״עד׳רא״ ולא אדע למה.
הנך יפה רעיתי – קילסן וריצן וערבו עליו קרבנותיהם.
עד שיפוח היום – שחטאו לפניו בימי חפני ופנחס.⁠א
עינייך יונים – גוונייך ומראיתך ודוגמתך כיונה הזו הדבקה בבן זוגה וכששוחטין אותה אינה מפרכסת אלא פושטת צואר, כך את נתת שכם לסבול עולי ומוראי.
מבעד לצמתך שערך כעדר העזים – הקילוס הזה דוגמת קילוס אשה הנאהבת לחתן. מבפנים לקישורייך שערך נאה ומבהיק כצוהר ולבנונית כשער עזים לבנות היורדות מן ההרים ושערן מבהיק מרחוק.
והדוגמא שדימה כנסת ישראל לכך זו היא: מבפנים למחנותייך ומשכנותייך אף הרקים שביך חביבין עלי, כיעקב ובניו שגלשו לרדת מהר הגלעד כשהשיגם לבן שם.
דבר אחר: כאותן שצבאו על מדין בעבר הירדן שהיא ארץ הגלעד. ולשון זה במדרש שיר השירים.
מבעד – הוא לשון מבפנים, שרוב בעד שבמקרא דבר המסיך ומגין נגד דבר אחר, כמו ובעד כוכבים יחתום (איוב ט׳:ז׳), הארץ בריחיה בעדי (יונה ב׳:ז׳), הבעד ערפל (איוב כ״ב:י״ג). ומבעד הוא הדבר שהוא מבפנים לאותו בעד, לכך הוא אומר מבעד.
צמתך – לשון דבר המצמצם זה השבכה והקשורים המצמצמין את השיער שלא יפריח לצאת. ולא יתכן לפרש צמתך לשוןב צומת, שתהא התי״ו משורשת בתיבה, שאם כן היה לה להיות דגושה כשהיא נסמכת לה׳ לפעול בה פעולת נקבה, או לו״ו לפעול בה פעולת זכר. כמו תי״ו של שבת, כשהוא נותנו לנקבה – היא מדגשת כגון חדשה ושבתה, וכן לזכר – עולת שבת בשבתו. ותי״ו של צמתך, שהיא רפה, על כורחנו באה במקום ה׳, ויהא שם הקישור צַמָה. וכשהוא סמוך לתתו לזכר או לנקבה – תהפך ה׳ לתי״ו, כגון שפחה – תהפך לומר שפחתו שפחתה,⁠ג וכן אמה – אמתו אמתה, ערוה – ערותו ערותה, וכן זה: צמה – צמתו צמתה צמתי צמתך.
שגלשו – שנקרחו. גבח (ויקרא י״ג:מ״א) מתרגמינן גלוש (אונקלוס ויקרא י״ג:מ״א). כשהבהמות יורדות מן ההר נמצא ההר קרח וממורט מהם.⁠ד
א. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, מינכן 5, וכן להלן ברש״י שיר השירים ד׳:ו׳-ז׳. בכ״י אוקספורד 165: ״ופינחס״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״צמתך לשון״.
ג. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5. בכ״י לייפציג 1: ״שפחה״. בכ״י לוצקי 778: ״שפחתך״.
ד. בכ״י לוצקי 778 נוספה כאן הערה של המעתיק: ״ולי המע׳{תיק} נר׳{אה:} כי מהמקראות מסורסין הוא לאמר: שערך שגלשו כעדר העזים מהר הגלעד, והוא צחות לשון העברי ונועם לשונו, וגם בספר הזה דוגמתו הרבה. וכן פתרונו: בזמן שראש האשה עטוף בקישוריה לא נראים שערותיה והרי הן כמי שנתקרחו, ובא הכתוב לשבחה כי שערותיה שנתעטפו ושנתקרחו ממראית העין הרי הן מבהיקין ומצהירין מבחוץ ממעל לקישוריה כעדר עזים לבנות המצויות בהר הגלעד ומשם מבהיקות למרחוק. וכן עיקר.⁠״
Behold you are beautiful my beloved – He praised them and appeased them, and their sacrifices pleased Him.
Until the sun spreads – When they sinned before Me,⁠1 in the days of Chofni and Pinchas.⁠2
Your eyes are like doves – Your hues, appearance and characteristics3 are like those of a dove, which cleaves to its mate, and when they slaughter it, it does not struggle but stretches forth its neck; so have you given your shoulder to bear My yoke and My fear. From within your kerchief;
your hair is like a flock of goats – This praise is allegorized as the praise of a woman beloved by her bridegroom [who says to her], "Within your kerchief, your hair is beautiful and shines with brilliance and whiteness, like the hair of white goats descending from the mountains, and whose hair shines from a distance.⁠"
And the allegory with which he compares the congregation of Yisroel is as follows: From within your camps and your dwelling places, even the empty ones among you4 are as dear to Me as Yaakov and his sons, who trailed down from Mount Gilad when Lavan overtook them there.⁠5
Another explanation, like those who mobilized against Midyan beyond the Yardein, which is in the land of Gilad. This version is in Midrash Shir Hashirim.
From within – This מִבַּעַד is a term meaning "from within,⁠" for the majority of 'בְּעַד' in Scripture refers to something that covers and shields against something else, as in, "and He sealed up וּבְעַד the stars,⁠"6 [and as in,] "the earth [closed] its bars against me בַּעֲדִי,⁠"7 [and as in,] "Can He judge through הַבְעַד the heavy darkness?⁠"8 And 'מִבַּעַד'9 is the thing that is within that 'בְּעַד'[=covering], therefore, it says 'מִבַּעַד'[=from within].
Your kerchief – An expression denoting an object which confines the hair so that it does not show, and this refers to a kerchief and ribbons. It is impossible to interpret 'צַמָּתֵךְ' [meaning] a veil צֹמֶת, where the tav is a radical, for if so, it should have been punctuated with a dagesh when immediately preceding a hey, which makes it in the feminine possessive, or a vav, which makes it in the masculine possessive, like the tav of 'שַׁבָּת [Shabbos]', which, when used in the feminine possessive form, is punctuated with a dagesh, as in, "her festival, her new moon, and her Shabbos וְשַׁבַּתָּהּ,⁠"10 11 and similarly in the masculine form, "the burnt offering of each Shabbos in its Shabbos בְּשַׁבַּתּוֹ.⁠"12 But the tav of 'צַמָּתֵךְ', is not punctuated with a dagesh, we must perforce conclude that it comes instead of a hey, and the noun denoting kerchief is צַמָּה, and when it is possessive, to render it either in the masculine or in the feminine form the hey is converted to a tav without a dagesh, e.g., שִׁפְחָה [handmaiden] is converted in order to say שִׁפְחָתוֹ [his handmaiden] or שִׁפְחָתָהּ [her handmaiden]. And similarly אָמָה [maidservant] becomes אֲמָתוֹ [his maidservant] or אֲמָתָהּ [her maidservant]. [And similarly,] עֶרְוָה [nakedness] becomes עֶרְוָתוֹ [his nakedness] or עֶרְוָתָהּ [her nakedness]. And similarly in this case, צַמָּה [kerchief] becomes צַמָּתוֹ [his kerchief], צַמָּתָהּ [her kerchief], or צַמָּתִי [my kerchief], צַמָּתֵךְ [your kerchief].
Descending – That were plucked. The word גִּבֵּחַ [bald] is rendered by the Targum as גְּלוֹשׁ.⁠13 When the animals descend from the mountain, the mountain becomes bald and bare of them.
1. The captioned text of Rashi belongs to (6) below; Rashi comments here to inform us until when did the sacrifices please God.
2. See I Shemuel 2:12-17.
3. I.e., עיניך here does not mean your "eyes" but your "characteristics,⁠" i.e., appearance, as in כעין הבדלח, meaning, "as the appearance of crystal,⁠" in Bemidbar 11:7. (Sifsei Chachomim)
4. See Rashi in (3) below.
5. See Bereshit 31:23.
6. Iyyov 9:7.
7. Yonah 2:7.
8. Iyyov 22:13.
9. The equivalent of 'בעד', with the mem as a prefix.
10. Hosheia 2:13.
11. Bemidbar 28:10.
12. Vayikra 13:41.
13. Corresponding to "כעדר הקצובות,⁠" i.e., "like a counted flock.⁠"
הנך יפה – בתפלה.
הנך יפה עיניך יונים – במעשים טובים.
הנך יפה – כשאעשה לך נסים.
הנך יפה עיניך יונים – זה יום קבוץ גליות.
מבעד לצמתך – בשביל שצמצמת עצמך וסבלת הצרות של אומות כענין שנאמר צמתו בבור חיי וידו אבן בי. וכן דוד או׳ עד אנה י״י תשכחני נצח.
ד״א: מבעד לצמתך – בשביל שאתם מצומתים לאגודה אחת ולא כיתות כיתות ולא סיעות סיעות אגודות כמו האשה שהיא מצמצמת שערה לאחריה. והוא נאה לה. כך ישראל בזמן שהם מצומצמים הם נאים.
לצמתך – כמו גלי צמתך. חשפי שבל גלי שוק.
שערך כעדר העזים – שכשם שהשיער נאה לאשה. כך הצדיקים שבישראל מגינים על בני דורם.
שגלשו מהר גלעד – זה גלות ירושלם שייחדו להקב״ה בין האומות.
ד״א: שגלשו – כמו גבח הוא. שתרגו׳ גלוש הוא.
מהר גלעד – זו ירושלם, גל שהוא עד לישראל שהשם בחר בם.
הנך יפה רעייתי – עכשיו הוא מספר בשבח ויופי אהובתו: הנך יפה רעייתי אשר עיניך כיונים נכונים והגונים כעיני יונים, ושער שליך אשר בפני עילופיך ועיטופיך שחור והגון כשיער עדרי עזים, שרובן יש להן שיער שחור, ונראה שיער שלהן נאה והגון וצחוח,⁠א כאשר נראו מהר גלעד ויורדות למטה מן ההר, והעומד בתחתית ההר רואה את כולן צחוחות, וכשר הדבר בעיניו.
(א-ו) בדימיון על יופיג מלאכת המקדש ושרתה שכינה בו, ועל בניין היכל שלמה ומגדל דוד, שכל העמים כפופים ומשועבדים ופונים שם, ועל שני פרנסיהם רועי ישראל מלך וכהן גדול המגינים על כנסת ישראל אשר יוציאום ואשר יביאום.
(א) דהנך יפה רעייתי הנך יפה עיניך יונים וג׳ – פסוק זה כפול בראשיתו להחזיק ולהאמת דברו, כמו: עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר (שופטים ה׳:י״ב), כי הנה אויבך י״י כי הנה אויבך יאבדו (תהלים צ״ב:י׳).
יונים – קולאש אמורוש בלעז.⁠ה
מבעד – בפני, כמו: בעד כל רחם (בראשית כ׳:י״ח), הלא אתה סכת בעדו (איוב א׳:י׳).
לצמתך – עניין עלף ומעטה הוא. 1והמפרשיםו לצמתךז לשון צומת, לא יתכן לשונם, שאם כן כדבריהם, התי״ו נשרשת בתיבהח והיה לינקד ולידגשט לצמתֵך, כמו: עולת שבת בשבתו (במדבר כ״ח:י׳), חגה חדשה ושבתה (הושע ב׳:י״ג), שהתי״ו של שבת היא שורש, ועכשיו תי״ו של לצמתך נרפית, להודיע שאינה שורש, ובאה במקום ה״י, כמו: ערוהי – ערותה, שפחה – שפחתה, אמה – אמתה, גבירה – גבירתה, וכן מלאה – מלאתך, צדקה – צדקתך, רקה – רקתֵך, צמה – צמתֵך. ואת אשר נדגשו התוי״ן הללו, שיאמר מן מרכבה – מרכבתך, מחשבה – מחשבתך, מלאכה – מלאכתך, הם וכליא בני דוגמתם מפני החטף אשר לפניהן הן נדגשות, ואין הדגש חשוב.
ואשר הלב נוקף על אשר מן האחות יאמר: אחותו, אחותך, אחותי, אחותינו, שהיה להידגש תוי״ן מפני שהן באות מיסוד תי״ו של אחות, המביןיב יבין כי תי״ו של אחות אינה שורש. ריעו בצידו: שיאמר אח לזכר ואחות לנקבה, לשון אחוה, ואחרי אשר אני רואה אח לזכר, שומע אני תי״ו של אחות אינה שורש. ועוד שבלשון רבים יאמר אחיותיהם, שבאה יו״ד אחר חי״ת, ונראה שבאה יו״ד במקום ה״י, והיה לו לומר בלשון נקבה – אַחַה, ולזכר – אח, כי בכמה מקומות תבוא יו״ד במקום ה״י, כמו מן: חַזַה – חזיון, בַזַה – בזיון, צַבַה – צביון, הַרַה – הריון. ואם לחשך לומר: על חטאתו (ויקרא ד׳:ג׳ ועוד) – שהוא מן חטאת, ומדוע לא ננקד חטאתו,⁠יג תי״ו בדגש, לפי שהתי״ו שורש. תשובתו בצידו: שאינו מן חטאת כי אם מןיד חטאה, שנאמר נושא עון ופשע וחטאה (שמות ל״ד:ז׳), ועל כן תי״ו של חטאתו נרפית.
שערך כעדר העיזים – אין לך שיערטו הגון ונאה באשה כשיער שחור.
כשיער עזים – שרובן שחורות, כעיניין שנאמר למטה שחורות כעורב (שיר השירים ה׳:י״א). וכן דרך הנשיםטז שמשימותיז מן השיער שלהן סביב עיניהן אצל מעטה הצעיף ליופי.
שגלשו מהר גלעד – בארץ גלעד מצויין עזים, ושיער שלהן נאה מאד, והולכות לרעות על ההרים כמנהגן,⁠יח ובירידתן מן ההר נראות כולן לעומדים בתחתיתו של ההר,⁠יט והדבר נאה להם להסתכל.
שגלשו – כמו: שנראו,⁠כ במחברת מנחם, והוא תרגום של גבח.⁠כא
1. ביאור זה וההשגות עליו מובא גם ברש״י.
א. כן בכ״י סנקט פטרבורג, וכן בפירוש על ד׳:ב׳. בכ״י המבורג: וצחות. בכ״י בודפשט, סואב: וצח.
ב. ביאור כולל זה מופיע בכ״י לאחר השלמת ביאור העניין ולפני ביאורי המונחים.
ג. כן בכ״י בודפשט. בכ״י סנקט פטרבורג, המבורג: יפוי.
ד. ביאורי המונחים הפרטניים מופיעים לאחר הביאור הכולל (״דימיון...⁠״) לה׳:א׳-ו׳.
ה. כן בכ״י בודפשט. כל הד״ה חסר בכ״י המבורג, סנקט פטרבורג.
ו. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג, סואב. בכ״י המבורג: והממשילים.
ז. בכ״י המבורג נכפלו כאן בטעות המלים מלהלן: שבתו עולת שבת בשבתו, חגה חדשה ושבתה, שהתי״ו של שבת היא שורש, ועכשיו.
ח. כן בכ״י סנקט פטרבורג. בכ״י בודפשט: כתיבה. בכ״י המבורג: בתוכה.
ט. כן בכ״י בודפשט. בכ״י סנקט פטרבורג: ולהידגש. בכ״י המבורג: ולהדגיש.
י. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: ערום.
יא. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג, סואב. בכ״י המבורג: הסובל.
יב. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: והמבין.
יג. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: תבואתו.
יד. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג חסרה מלת ״מן״.
טו. כן בכ״י סנקט פטרבורג. בכ״י בודפשט: שער. בכ״י המבורג: שיעור.
טז. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: נשים.
יז. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: שמשימותהון.
יח. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: מנהגן.
יט. כן בכ״י בודפשט. בכ״י סנקט פטרבורג: הר. בכ״י המבורג: ההר, עם סימן מחיקה על הה׳ הראשונה.
כ. כן בכ״י סנקט פטרבורג. גם בכ״י בודפשט, סואב: שנראו (אך שם חסרה מלת ״כמו״). בכ״י המבורג: כמו שנראה.
כא. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג, סואב. בכ״י המבורג: נבח.
AH, YOU ARE FAIR, MY DARLING – Now he praises the beauty of his loved one: "You are fair, my darling, whose eyes are like doves – lovely and pleasing like the eyes of doves. Your hair inside your kerchief is black and lovely like a flock of goats most of which have black wool and their wool appears lovely and attractive and brilliant when they are seen from Mount Gilead, as they are seen coming down the mountain. One standing at the foot of the mountain sees them all shiny and finds them a beautiful sight.⁠1
(1-6) The allegorical meaning of this verse refers to the beautification of the Tabernacle's construction and the dwelling of God's Presence therein as well as to the building of Solomon's Temple and the Tower of David toward which all peoples bow down, submit, and turn. And [the allegorical meaning of this verse] refers to Israel's two great leaders, the shepherds of Israel, the king and the high priest, who protect the Assembly of Israel guiding them in and out.⁠2
(1) AH, YOU ARE FAIR, MY DARLING – This verse repeats its opening words in order to emphasize and reaffirm what it states, as in verses like "Awake, awake, O Deborah! Awake, awake, strike up the chant" (Judg. 5:12) and "Surely, Your enemies, O Lord, surely your enemies shall perish" (Psalms 92:10).
{See Hebrew text.}
WITHIN3 – The word connotes being enclosed as in the verses "closed within every womb" (Gen. 20:18), and "fenced him in" (Job 1:10).
VEIL – The word connotes a covering or wrap. Those who explain that the derivation is from the word צומת [in which the tav is radical] is incorrect. For if their explanation were correct and the letter tav were part of the root, it would have to be pointed with a dagesh within it as in the words עולת שבת בשבתו (Numbers 28:10) or חגה חדשה ושבתה (Hoshea 2:13), in which the tav is part of the word. The tav of לצמתך is spirantized [i.e., without a dagesh] because it is not part of the root but stands in the place of the hey as in the words: ערוה – ערותה, שפחה – שפחתה, אמה – אמתה, גבירה – גבירתה, וכן מלאה – מלאתך, צדקה – צדקתך, רקה – רקתֵך. [So too,] צמה – צמתֵך. Words in which the tav receives a dagesh [even though it is not a root letter] such as מרכבה – מרכבתך, מחשבה – מחשבתך, מלאכה – מלאכתך and others is because of the shortened vowel which precedes the tav. In such a case the tav is pointed with a dagesh but the dagesh is of no importance.
Should you have reservations because the word אחות comes to mind because its form are as follows אחותו, אחותך, אחותי, אחותינו, know that the dagesh appears in this word because the uninflected form of the word, אחות ends with a tav. One who understands will know that the tav of אחות is not a root letter. The masculine counterpart, אח, and the feminine form אחות, are both from the word אחוה. Since one finds the form אח in the masculine, this proves that the tav is not part of the root. Moreover, in the plural form אחיותינו the letter yod appears following the het and it looks as though a yod replaces a hey. One would have expected the feminine form of the word to be אחה from the masculine form אח, and since in several cases you find a yod that replaces a hey, as in חַזַה – חזיון, בַזַה – בזיון, צַבַה – צביון, הַרַה – הריון. Likewise, if one thought that the form חטאתו was from the root חטאת [with tav as a root letter] why would the tav in the word חטאתו not be pointed with a dagesh if it were radical? The answer is obvious: the word is not חטאת, but חטאה as in the phrase נושא עון ופשע וחטאה (Exod. 34:7). For this reason the tav of חטאתו is spirantized.⁠4
YOUR HAIR IS LIKE A FLOCK OF GOATS – There is no hair color more becoming a woman than black,
like the fleece of goats, most of which are black. The sense of this phrase is like "black as a raven" (Song of Songs 5:11) that appears below. It is the custom for women to arrange their hair around their eyes [in bangs?] next to their scarf for beauty.
STREAMING DOWN FROM MOUNT GILEAD – In the region of Gilead one finds goats that have very beautiful fleece. It is the habit of goats to wander about the mountains as they graze. As they descend from the mountain they are a lovely sight to those who observe them from the foot of the mountain.⁠5
STREAMING DOWN – The meaning of this word is, as Menahem explained it in his notebook,⁠6 to "go up".⁠7
1. Although Rashbam's observation is based upon Rashi's comment, it is clear that Rashbam's intent is to expand upon the meaning of the metaphor of doves and goats.
2. It is clear that this allegorical motif does not apply to verse six solely. If that were the case, the analogies offered would make little sense. Here, as in other places, the allegory is meant to be applied to several verses. In this case it is obvious that the comment includes verses four, five, and six.
3. JPS renders "behind" which is good in this sense. Rashbam's comment emphasizes the eyes being "within" the veil.
4. This grammatical comment, which is an expanded version of Rashi's comment ad loc., is unusual for Rashbam because of its length. Nonetheless, Rashbam does comment in detail on points of grammar when he feels that there is a need. Cf., for example, Rashbam's comments on Gen. 26:26. This particular grammatical point is not noted in the commentary of Ibn Ezra.
5. This comment is similar to that offered by Ibn Ezra. Both exegetes are aware that it is the visual impression that creates the meaningfulness of the metaphor.
6. See Mahberet Menahem, ed. Filipowski, p. 56. As Jellinek mentions in his note, Menahem notes that the word is a hapax legomenon and, from the context, ascribes to it the meaning of "going up". The translation offered here is based on Jellinek's proposal for correcting the text with which I agree (see Hebrew note). That such a correction is correct was shown by Geiger, Parshandata. p. 34. In this comment Rashbam is clearly rejecting the commentary of Rashi (cf. ad loc.).
7. This understanding of the word does not contradict the preceding comment in which the goats are spoken of as coming down the mountain rather than going up. The idea is their movement on the mountain and the visual impression created upon those viewing them.
שגלשו – יש אומרים: שנקרחו, מן תרגום קרח הוא (אונקלוס ויקרא י״ג:מ׳).
ויש אומרים: שהלמ״ד נוסף.
והנכון בעיני: שאין לו דומה, וענינו כמו נשמטו וירדו.
ואת רעיתי יפה ממנה.
ועדר העזים – כאשר יהיה בהר יראה זה למעלה מזה.
Like a flock of goats. When a flock is on a mountain you see one above the other.
שבחה השכינה כנסת ישראל: הנך יפה רעיתי.
עיניך יונים – הם הנביאים.
שערך – הם הנזירים שהם מגדלים שער.⁠א
א. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298 חסר: ״שהם מגדלים שער״.
The Shekhinah praises the synagogue of Israel, Behold, thou art fair, my love; behold, thou art fair.
Thou hast doves’ eyes. The prophets.
Thy hair. The Nazarites, who let the hair grow.
מבעד לצמתך – מבפנים, כמו בעד החלון (בראשית כ״ו:ח׳), פירוש שיער הרב.⁠א
שגלשו – שנשקפו ונראו או יתדלגו מהעניין.
ויש אומרים: שנקרחו. תרגום קרח הואב (ויקרא י״ג:מ׳) – גלוש, והוא רחוק בעניין.
א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896 חסר: ״פירוש שיער הרב״.
ב. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896 חסר: ״קרח הוא״.
עניין שערך כעדר העזים – כי מנהג העזים שיתלו בהרים הגבוהים, ועומדות ברגליהן כאדם שעומד ללקט עלים לכאן ולכאן, כן דומה שער ראשה שזה על זה נופל.
הנך יפה רעייתי הנה יפה עיניך יונים – שהיו עובדי השם, כאשר פירשתי בפעם הראשונה.
ועניין עיניך – נביאים, כי כן יקראו רואיםא וחוזים.
ועניין שערך הם הנזירים.
א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896: ״רועים״.
והוא משבחה:⁠א הנך יפה רעייתי.
מבעד לצמתך – מתוך הצעיף, צמה מסוה, גלי צמתך {חשפי} שבלב דישעיהוג (ישעיהו מ״ז:ב׳), ובזה משבחה.
הנך יפה עינייך יונים – יפים כעיני היונה.
מבעד לצמתך – פתרונו: מתוך צמתך, שאתד מפנית ממנו דרך עטיה.
שערך כעדר העזים – שערך נאה ומיפה כעדר העזים שגלשו מן הגלעד – שגלשו ונפרדו מהר הגלעד.
א. כן כנראה צ״ל. בכ״י: והיא משבחת.
ב. כן בפסוק. בכ״י: שיוכל.
ג. כן צ״ל. בכ״י: דיחזקאל.
ד. כן צ״ל. בכ״י: שאתה.
הנך יפה רעייתי. כשבאתי לנישואין, מצאתי חן בעיניו, ואמר לי הנך יפה וגומ׳.
מבעד לצמתיך. כמו ״בעד החלון נשקפה״ (שופטים ה׳:כ״ח). צמתך היא קישוריה, שהאשה שמעולפת בצעיפיה ולחייה נראים באמצע, ונראית יפה, וגם יופיה נראה באמצע קישורים. ומנחם ודונש נחלקו בתיבה זו. מנחם עשאה כתיב בת שלש, והתי״ו בו עיקר, כמו ״שבת בשבתו״ (במדבר כ״ח:י׳),⁠א וכמו ״זפת״ (ישעיהו ל״ד:ט׳). ודונש השיבו ואמר: אם תאמר שהתי״ו עיקר, דינו היה להידגש, ולומר צמתּך, כמו מן שבת – ״שבתּו״.⁠ב אבל עתה שהוא רפי, הרי הוא בן שתים, כמו ״רקתֵךְ״ (שיר השירים ד׳:ג׳), ״דבתְךָ״ (משלי כ״ה:י׳).
שגלשו. תרגום ״קרח״ – גלוש.⁠ג שעריך הוא נאה ומצהיב כשער העזים מהר הגלעד, לאחר שמרטו השיער שלהן לעשות מטוה, כדכתיב ״טוו את העזים״ (שמות ל״ה:כ״ו), על הר האיתנים שהוא מדבר, כי אותו שער חדש לאחר מריטה נאה מאד, יותר מאותו שהיה לפנים, שלא נפלו כולן עדיין, כמו שאני מפרש ״אל גינתד אגוז״ (שיר השירים ו׳:י״א) – לאחר שגזזו עשב הגנות, נראו ״איבי הנחל״ (שיר השירים ו׳:י״א), חדשים נאים וירוקים הרבה, כמו ״לקש אחר גזי המלך״ (עמוס ז׳:א׳), ומתרגמינן ״בתר שיחתאה דמלכא״ – בתר דקטפוהו. ׳מריטה׳ ו׳תִלוש׳ בעזים, ׳גזיזה׳ ו׳שטיפה׳ ברחלים, בחולין ובבב״ק (ראו בבלי חולין קל״ז.).⁠ו
והדוגמה: כשבנה שלמה את בית המקדש והעלה אלף עולות, יצתה בת קול ואמרה: כמה נאים מעשה ישראל וסנהדרין, שלקטוז אבנים ועשו מזבח בהר הגלעד.
א. בכתב היד: שבתון. אלא שיוצא מדברי פרשננו, שמלה זו כתובה בתי״ו דגושה. אולם בכל הופעותיה של ״שבתון״ (11 פעמים בתורה) התי״ו רפה, ואין עדות לדגש בעדי הנוסח המובאים על-ידי הרב מרדכי ברויאר במבואותיו על הנוסח בכרכי דעת מקרא. אולם בהטיותיה של המלה שבת יש דגש: ״שבּתּכם״ (ויקרא כ״ג:ל״ב), ״בשבּתּו״ (במדבר כ״ח:י׳, ישעיהו ס״ו:כ״ג), ״ושבּתּהּ״ (הושע ב׳:י״ג), ונראה שפרשננו אכן מתכוון כאן ל״שבתו״, אליו מפנה דונש (המוזכר כאן בדברי פרשננו) במפורש. ראו במהדורת פיליפובסקי למחברת מנחם בעמ׳ 150, ובתשובות דונש בעמ׳ 90. תודה למורי וחברי יוסף עופר שהעמיד אותי על נקודה זו.
ב. בכתב היד: שבתון. ראו לעיל הע׳ 108.
ג. אמנם ״גלוש״ אינו מופיע בתרגומי המקרא שבידינו כתרגום של ״קרח״, אבל הוא מופיע כתרגום של ״גבח״ (ראו אונקלוס ויקרא י״ג:מ״א-מ״ג). תודה ליוסף עופר שהפנה אותי לעניין זה.
ד. בכתב היד: גינז.
ה. בכתב היד: שיחתרו. המשפט המלא בתרגום: בתר דאתגזיזת שיחתא דמלכא.
ו. לא מצאתי מקור בב״ק, וגם המקור בחולין אינו זהה לדברי פרשננו כאן. כמו כן ייתכן, שצ״ל ״גלוש״ כדי להתאים לפסוקנו (שהרי זהו החידוש של פרשננו כאן) במקום ״תלוש״.
ז. המיוחס לרש״י מפרש כאן על-פי התרגום, אולם נראה שמעתיק הפירוש קיצר כאן, שהרי בת-הקול מדמה את הסנהדרין ליונים ואת הגלישה בהר הגלעד היא מייחסת לבני יעקב, להם הוא מדמה את פשוטי העם. לכן יש לשער שנשמט חלק מדברי התרגום אצל פרשננו.
הנך יפה רעיתי – כשראה שלמה שכל הבנות והעלמות היו מקלסות רעיתו ומשבחות אותה, הבין בלבו שבאמת אין כיופיה בעולם. לפי שיש אשה שאינה יפה כל כך, והיא נושאת חן בעיני אוהבה ונראית לו יפה, אך בעיני אחרים אינה נראית יפה. אבל את רעיתי, מאחר שכל העלמותא מקלסות אותך, בידוע שאתב יפה, וזה על דרך: ותהי אסתר נשאת חן בעיני כל ראיה (אסתר ב׳:ט״ו).
עיניך יונים – כבר פירשתי (שיר השירים א׳:ט״ו)1 שעיניה דומות לעיני יונים המצויין על אפיקי מים (שיר השירים ה׳:י״ב) שעיניהם צלולין, וירש2 בלעז, ונוי הוא לאשה.⁠3
מבעד לצמתך – הצעיף נקרא צמתך לפי שהוא נצמת אל פניה, וכן: גלי צמתך חשפי שובל (ישעיהו מ״ז:ב׳). ולכך א׳ לה: כשפנייך מעוטפים ונצמתים בצעיף זולתי עיניך שאין דרך לכסותם, ולא נראה מכל יפיך רק עיניך בלבד, נודע לרואים אותם שאין אשה יפה כמותך. וכן אומר לפנים: לבבתיני באחד מעיניך (שיר השירים ד׳:ט׳) – שאחד מעיניך משיבג לבבי.
מבעד לצמתך – פַרְמִי טָא לִיאוּרְא,⁠4 כמו: נשקפה בעד החלון (שמואל ב ו׳:ט״ז).
פירוש אחר: מבעד לצמתך שערך כעדר העזיםצמתך – היא השבכה המצמצם השער שלא יזוז ממקומו, ובעד אותה שבכה מבהיק שערה, ודומה לשער עזים הרועים בהר הגלעד – ששערם מבהיק מאד.
שגלשו – שנמרטו, שאין דרך לגזוז עזים רק למורטן.
פירוש אחר: צמתך – היא הגריוא5 שבראש הנשים שהולך מן הפדחת עד העורף, ונקרא צמת לפי שהשער נצמת מכאן ומכאן, והגריוא באמצע כדרך מפולש. וכן: גליד צמתך (ישעיהו מ״ז:ב׳) – פי׳: דרך המפולש מן המים שבו. ולכך אמר לה: מבעד לצמתך – צדדי הגריוא, השער הנצמת מכאן ומכאן, מבהיק ודק וצהוב ושחור כשער העזים שבהר הגלעד ששערם שחור. ושער שחור נוי הוא, שנאמר: שחורות כעורב (שיר השירים ה׳:י״א). וגם לאשה הוא נוי, כמו שאמר המשורר (ר׳ יהודה הלוי ״יעלת חן״): על לחיךה ושער ראשך אברך יוצר אור ובורא חשך.⁠6 ונודע שעזים שבארץ ישראל שחורות והכבשות לבנות, כדאיתא בשבת: מאי טעמא מסגן עיזי בריש עדרא מעיקרא חשוכא והדר נהורא (בבלי שבת ע״ז:).
1. עיינו בהערה שם.
2. בלעז: vers (= vairs).
3. כן ברשב״ם בראשית כ״ט:י״ז.
4. בלעז: parmi ta liure.
5. בלעז: greve.
א. בכ״י: העולם.
ב. במהדורת מתיוס: שאתה.
ג. בכ״י: משיבין.
ד. כן בפסוק. בכ״י (בהשפעת המשך הפסוק): חשפי.
ה. בכ״י: הדרך.
הנך יפה עיניך יונים הנביאים והסנהדרין, כמו שנאמר קודם.
מבעד לצמתך הדיבור [האלוהי] מגיע אליהם מאחורי הפרוכת, שהיא מסך המבדיל בין הקודש וקודש הקודשים. דומה לכך מחיצת הלב, המפרידה בינו לבין הכבד והמעיים. כמו כן [רומז ל]⁠כפורת שהיא המסך העוטף את הלב עצמו, והלב הוא כמו הארון, והריאה נחה עליו בכנפיה [בשני חלקיה] מחוץ למסך1, [הכרובים] ״סוככים בכנפיהם על הפרוכת״ (שמות כה:כ), והכבד – שהוא לחם הפנים – עליה תמיד, שכן מהם ניזונים כל האברים והמוח והחושים, וכוחות ההבנה שהם המנורה ונרותיה ״יאירו אל עבר פניה״2, שכן הם שבעה מלפנים: שתי עיניים ושתי אוזניים ושני נחיריים והפה. מזבח העולה הוא הקיבה, ומזבח הקטורת הוא המחשבה, אשר אין להניח עליה אש זרה ״ולא עולה על רוחכם״3 ולא מנחה גופנית, כמו על מזבח העולה, והיא אינה עוסקת בדבר חושי מורכב וממוזג ״ונסך לא תסכו עליו״ (שמות ל:ט), אלא רק קטורת ריח ניחוח עדין, מה שעולה מחומר עדין בעל ריח טוב. החושן הוא כוח הדימיון והאפוד הוא החוש המשותף, ושניהם משובצים ״אבני שוהם״ (שמות כה:ז) כלומר טוהר וניקיון ושקיפות, ״ואבני מילואים״ (שם) כדי להשיג את מדרגת השלמות השכלית אשר אין בה הרכבה. הנפש היא כהן גדול המנהיג ברוח הקודש באמצעות אורים ותומים, ושאר הכוחות הם שאר הכוהנים והלויים, ושאר האברים הם שאר ישראל, וכאשר כיפר הכוהן על עצמו כיפר לאחר מכן על ביתו, והם שאר הכוהנים, ולאחר מכן הגיעה הכפרה לשאר ישראל. כשם שעם ישראל מורכב מכוהנים לויים וישראלים, כך הכוחות מורכבים מנפשיים חיתיים וטבעיים. כך גם הכיור לצורך שפיכת המים לרחיצת הידיים והרגליים, והקורבנות בבוקר ובערב תמיד, ויש הכרח במוספים או מנחות או נדרים ונדבות באמצע היום, שכן זהו סדר האכילה של המין [האנושי] על פי רוב, ומן הדברים שהזכרנו אפשר להסיק על הדברים שלא הזכרנו, וכך יתגלה הכול.
שערך זכרי כהונה והנזירים.
1. קטע זה המשווה בין המשכן וגוף האדם דומה לדברי ר׳ יהודה הלוי בספר הכוזרי מאמר שני. גם הניסוח של תנחום דומה לעתים לזה של ריה״ל. ריה״ל מזכיר את הארון שהוא הלב, ואת הראה שנחה עליו (ריה״ל, כוזרי, 62), בדומה לתנחום. יש לזכור גם את מה שהביא אבן עזרא בפירושו הארוך לשמות כה:מ בשם רס״ג, לפיהם המשכן דומה לגוף האדם בשמונה עשר דברים.
2. ״והאיר אל עבר פניה״ (שמות כה:לז).
3. אולי ״והעלה על רוחכם היו לא תהיה״ (יחזקאל כ:לב).
הנך יפה רעיתי הנך יפה עיניך יונים מבעד לצמתך שערך כעדר העזים שגלשו מהר גלעד – התחיל לספר יפיה אשר יביאהו לחשוק בה. וספר עם זה העזר אשר נעזר בה בזאת ההשגה אשר קדם זכרה ר״ל בחכמות הלמודיות ולזה היו קצת הדברים אשר דבר מיפיה לפי המשל לבד וקצתם לפי הנמשל. והנה אמרו עיניך יונים הוא לפי המשל לבד להורות על יפיה. ואמרו מבעד לצמתך הוא להורות על קשוטה וצניעותה כי הצמה הוא המסוה אשר שמה על פניה והיו נראים עיניה מתוך המסוה. וכן אמר שרקתה היה נראה כפלח הרמון מבעד לצמתה וזה כלו לפי המשל. ואולם מה שאמר בשערה הוא אצלי לפי הנמשל וזה כי אין מחק השער היפה לאשה שישובח בזה האופן. וכן הענין במה שזכר משניה. ואופן המשל בזה הוא ששער העזים שגלשו מהר גלעד הם מזדווגים ושוכבים בכללם זה על זה. וכזה יאמר שבמקומות אשר יצטרך בהם ההשגות מן החוש באלו החכמות הלמודיות כמו הענין בחכמת הככבים כי היא תצטרך אל השנות חזק מן החוש. הנה מה שהכינה לו מזה ההשגות הוא השנות מסכים ומזדווג זה עם זה ונאות להגיע אל התכלית המכוון. ואל זה גם כן כוון לפי מה שאחשוב במה שתאר אותה מענין שניה כמו שנבאר אחר זה. והנה רמז בשער ובשנים מבין שאר חלקיה בזה ההשנות המסכים מפני כי אין בכאן בבעל חיים דבר מורגש בכמו זה הרבוי אשר לשערות ולשנים וזה מבואר בנפשו.
ומיד פתח החתן בקלוס הכלה ואמר: הנך יפה וגו׳ – ולפי שהיתה עדיין כעין ארוסה אליו ועדיין לא הערה בה לא קלסה כי אם בשמנה תארים שכלם נראים לחוץ בכל הבתולות. אחד העינים אמר עיניך יונים כי הנה ביפים מסיתים ועושקים האנשים. ואמר מבעד לצמתך לתאר הצניעות ירצה שנראה לו כן מבעד לקשוריה לא בגלוי גמור. ב׳ השיער שהוא כעדר העזים – לומר שהוא רב ומתוקן ונקי.
והיה מן הראוי שחתנה יקלסנה או להגיד החבה אשר בה מכל הבנות ושאין לפניו לא משוא פנים ולא יוהרא כלל. ולזה אמר הנך יפה רעיתי. הנה אלו התארים כבר פירשום חז״ל (חזית שיר ד׳) במקומות הרבה ואני אבא אחריהם ברובם ובקצתם אדרוש כפי מה שיראה נאות יותר לפי יישובו. אמר שהוא חבב ואהב אותה מכל זולתה כי ראה אותה שהיא כלולה ביפיה מכלן. והתחיל מהעינים ואמר עיניך יונים מבעד לצמתך: ירצה מלבד המלך והכהן שהם היותר מפורסמים לנהוג האומה מצומתים ומחוברים יחד שידבר מהם אחרי כן כלם היו יפה עינים וטוב רואי בהשגחתם ועיונם וממשיכים הלב באהבתם כיונים.
שערך – כעדר העזים יורה על רבוי הנזירים וזכות מלבושיהם וטהרתם דכתיב (איכה ד׳) זכו נזיריה משלג כאשר פירשתי במקומו.
[המשך תשובת ה׳ בו יבאר שאף שלא יהיה מקדש ומשכן, יוכלו ישראל לזכות להשראת השכינה אם יתעלו למדריגה זו, ומבאר סדר הדורות מכניסת ישראל לארץ עד דוד המלך שלא היה בית המקדש, להוכיח שהשראת השכינה אינה תלוייה במקדש]:
מכל מקום1, הנך יפה רעיתי, בהיותך ׳רעיתי׳, יחידה בעולמה בין כל האומות2: הנך יפה. מימי יהושע והזקנים אשר האריכו ימים אחריו3: עיניך. שופט וכהן גדול מורי הדור4: יונים. דבקים בבוראם כיונה בבעלה5: מבעד לצמתך. שהיא תכשיט של שער נכרי6, שערך הטבעי, והם מנהגי אבות7, הם כעדר העזים, כשער ׳עדר העזים׳ שמכוונים8 גם אותו למילת9, שגלשו, שכל שערן הוא באחורי הראש10, והוא נאות ויקר11:
1. אף שלעולם לא זכו עוד להשראת השכינה כפי שהיתה במשכן.
2. כמו שפירש לעיל (א ט-יא) שישראל נקראו ׳רעייתו׳ של ה׳ כי הם ׳גוי אחד בארץ׳ כמו שה׳ הוא יחיד בעולמו, ומעלה זו השיגו במתן תורה, וכל זמן שעמדו בבחינת ׳רעייתו׳ לא סבלו מעול הגויים ואף לא הושפעו מהם.
3. כמו שכתוב ביהושע (כד לא) ובשופטים (ב ז) ׳ויעבוד ישראל את ה׳ כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע׳. הרי שכל תקופה זו הלכו ישראל בדרכי ה׳, ושרתה בהם שכינה עד שזכו להיקרא ׳רעייתו׳ של ה׳, וכפי שביאר רבינו לעיל שם, כאשר היו במעלה זו לא התייראו מן האומות. ונראה שפתח ה׳ בתשובתו ׳הנך יפה׳ בכללות, על כל הזמנים שיזכיר להלן שזכו להארת פניו והשראת השכינה, ושוב אמר ׳הנך יפה׳ בפרטות בימי יהושע, שהיא התקופה הראשונה שמזכירה. או כפירוש המצודות, ׳הנך יפה׳ מאז שנעשית רעייתי ועדיין ׳הינך יפה׳ ועומדת ביופייך.
4. לעיל (א טו) פירש ׳עיניך׳ – ׳המורים מחכמי הדורות׳, והוא על דרך הכתוב (במדבר טו כד) ׳אם מעיני העדה׳, ומנהיגי הדורות הראשונים שהיו בארץ ישראל היו השופט והכהן הגדול.
5. ׳מה יונה זו משעה שמכרת בן זוגה עוד אינה ממירה אותו באחר, כך ישראל משעה שהכירו להקב״ה לא המירוהו באחר׳ (שהש״ר), וכן הוא בזוה״ק (ח״ג סא.), תנחומא (תצוה ה), ועיין עירובין (ק:) ׳עריות מיונה׳. וכ״כ רש״י, ע״ש.
6. הרשב״ם פירש כאן ׳וכן דרך הנשים שמשימות מן השער שלהן סביב עיניהן אצל מעטה הצעיף ליופי׳. והרד״ק כתב בישעיה (מז ב) שהצמה הוא השער שמתקנת אותו האשה על צדעיה מעל פניה ומכסאה אותו בצעיף, אך לדעת רבינו הוא עשוי משערות שאינן שלה.
7. להלן (ה יא) כתב רבינו שכינה את סיפורי התורה ׳קווצותיו׳ – כלומר קצות שערו, ׳שהם כמו שער הגוף שאינו חלק ממנו׳, ואולי זו כוונתו גם ביחס למנהגי אבות, שהם טובים אך אינם חלק עצמי של התורה.
8. כ״ה בכת״י מ׳, ובדפוסים ׳שמכניסים׳. ומקורו בשבת (נד.) על מה שאמרו במשנה ׳רחלות יוצאות שחוזות כבולות וכבונות׳, ובגמרא: ׳מאי כבונות - שמכבנין אותו למילת, כדתנן, שאת כצמר לבן, מאי צמר לבן, אמר רב ביבי בר אביי, כצמר נקי בן יומו שמכבנין אותו למילת׳. ופירש רש״י ׳שמכבנין - קושרין בגד סביבו ביום שנולד, שצמרו נקי ומשמר צמרו שלא יטנף, למילת - לעשות מצמרו כלי מילת, מכבנין - על שעושין כמין קרסי מתכת לחבר הבגד׳.
9. ׳מבעד׳ לשון מבפנים, ׳שרוב בעד שבמקרא דבר המסיך ומגין נגד דבר אחר׳, והיינו ש׳מבפנים לקישורייך, שערך נאה ומבהיק כצוהר ולבנונית כשער עזים לבנות היורדות מן ההרים ושערן מבהיק מרחוק׳ (רש״י), והיינו שמתחת לשער הנכרי שנקראת ׳צמה׳, השער הטבעי נאה וחשוב מאוד. והפסוק נקרא ׳מבעד לצמתך שערך כעדר העזים׳, ולא כפי פיסוק הטעמים ׳עיניים יונים מבעד לצמתך, שערך כעדר העיזים׳. והיינו ששערך האמיתי המסמל את מנהגי האבות, הוא נאה כמו עדר העיזים כאשר הוא מכוסה בצמה, שהוא תכשיט של שער שאינו שלה שבו מכסה את שערותיה הטבעיות. וקרוב לזה פירש רש״י בפסוק הבא ׳שניך דקות ולבנות וסדורות על סידורן כצמר וסדר עדר הרחלים הברורות משאר הצאן בקצב ומנין, נמסרות לרועה חכם והגון ליזהר בצמרן שעושין אותן לכלי מילת ומשמרין אותן מעת לידתן שלא יתלכלך הצמר ורוחצין אותם מיום אל יום׳.
10. הוא ע״פ שהש״ר ׳והאשה הזאת כשמצמת [מצמצמת] שערה לאחוריה והוא תכשיט לה׳.
11. נראה שמפרש שכמו העיזים שבהר גלעד ששערם מצומצם מאחורי הראש ועוטפים אותו בבגד כשנולד כדי שלא יתלכלך כפי שהתבאר שעשו כן כדי שיהיה נאות ויקר לעשות ממנו מילת, כן שערך הטבעי נשאר נאה ויפה כשהוא מצומצם מאחורי הפאה הנכרית. והנמשל הוא ששערך הטבעי הם מנהגי אבות ששמורים ואינם מקבלים לכלוך מבחוץ, ממנהגי אומות העולם. להלן (פסוק ג, ולהלן ו ז) מצינו פעמיים לשון ׳כפלח הרימון רקתך מבעד לצמתך׳, ובשני המקומות מפרש רבינו על ההיבדלות מן הגויים, וכ״כ (להלן ו ז): ׳כפלח הרמון רקתך - התלמידים שהגיעו להוראה הקרובים ל׳עיני הדור׳ כמו הרקה לעיניים הם כמו ׳פלח הרמון׳, שגם שאינו רימון שלם, הוא נאות בטעמו ומראהו, כן מלאו דעה את ה׳ בעיון ובמעשה, מבעד לצמתך - מהיותם נבדלים מדעות חכמי האומות שהם כמו הצמה שהיא תכשיט שער נכרי׳. ומזה נראה שהצמה מסמל את הגויים וחכמתם. ואולי זה פירוש למה שאמר ש׳עינייך יונים׳ הדבוקים כיונה בבעלה, שהם דבוקים רק בה׳ בכך שנפרדים מן הגויים ומחכמתם. וזה ביאור למה שפתח ׳הנך יפה רעייתי׳, ופירש רבינו שבהיותך ׳רעייתי׳ - גוי אחד בארץ, ולעיל (א ט-יא) התבאר שכאשר היו במדריגה זו, הושפעו הגויים מהם, ולא הושפעו הם מן הגויים.
שערך. העי״ן בשוא לבדו.
הנך – הנה את.
יונים – כיונים.
מבעד – בפנים כי בעד ענינו דבר המפסיק כמו הארץ בריחיה בעדי (יונה ב׳:ז׳), ומבעד הוא הדבר שהוא מפנים לאותו בעד המפסיק.
לצמתך – הוא המסוה המכסה את הפנים כמו גלי צמתך (ישעיהו מ״ז:ב׳), והוא יריעה דקה מאד ומריאת הפנים נראה דרך בה.
שגלשו – ענין מריטת השער כי גבח הוא (ויקרא י״ג:מ״א), תרגום אונקלוס גליש הוא.
הנך יפה רעיתי – כאשר היה נשמע אל החשוק שהיא משתעשעת באהבתו אליו, והפלגת בטחונה בו, שלח אמריו לקלסה, וכה אמר הנך יפה וכו׳, רוצה לומר יפה היית מאז עודך רעיתי ויושבת עמדי, ועדיין את עומדת ביופיך ולא נפרדה היופי ממך מכל וכל בעבור הצער שעזבתיך והנמשל הוא לאחדים עם המשל, ויאמר על כשרון המעשים.
עיניך יונים – מראה עיניך היה מאז כמראה עיני יונים, והנה נסתרות מבפנים להמסך, ובזה היו ממשיכות אהבה וחשק יותר מאלו היו גלויות מבלי מסוה והנמשל הוא על החכמים שהם עיני העדה להורותם הדרך אשר ילכו בה, אשר היו נחמדים כיונים וצנועים במעשיהם להסתירם מבני אדם.
שערך כעדר העזים – שער ראשך היה מאז סרוק ומבהיק כשער עדר העזים אשר נמרטו ונסרקו בענפי הקוצים, ברדתם ממקום מרעיתם מהר גלעד, וכאילו נסרקו במסרק והנמשל הוא על הנזירים שהיו בה המגדלים פרע שער ראשם כעדר העזים וכו׳, שהם סרוקות ושערותם ארוכות ותלויות כלפי מטה.
משל:
הנך – עתה מתחיל לשבחה בפרטות כחתן המשבח את כלתו בכל איבריה.
מליצה:
הנך – הדוד העליון מפאר את כלתו הכלולה בכל פרטיה. כי עתה מתיחד עמה בעודה פועלת בגויה על ידי עבודת ה׳ בבית עולמים. והנה עיני הנפש הם שנים. כמו שפרשתי (א׳:ט״ו). והם, העין הרוחני שבו תביט אל האלהות אשר בעולם הגדול. והעין אשר בו תביט אל האלהות אשר בעולמה הקטן. ושניהם דומים כיונים הבלתי נפרדים מבן זוגם. והגם שהם מבעד לצמתך וקשורך, ר״ל שנתונים תחת קשר הגויה וכלואים שם, בכ״ז מבעד הצמה והקשר עם הבשר. תלטוש שני עיניך להביט אלי ולהכירני, שערך כמו שבהגוף יתהוו השער והשנים מן המותרות שתפליט הטבע לחוץ עד שנוכל להמליץ עליהם שהם צומחים מן פנימיות הגוף שפנימיותו נתעבה ונתקשה ויוצא לחוץ. כן במשל הרוחניית ימליצו השער והשנים על התגלות אור הפנימי ובקיעתו ויציאתו לחוץ עד שיורגש ויצוייר לנו. (ובענין זה ישתמשו בעלי החכמה הנעלמת ליחס שער ושנים בספירות העליונות ובאורות הצחצחות. ויאמרו כי השער ירמוז התנוצצות אורות אין מספר מן פנימיות האלהות ולחוץ והשנים הם ל״ב נתיבות החכמה) ודוגמא זאת תמצא בענין הנפש. אם בנפש הדברית שהוא השכל הנתלה בחומר. שמציאות השכל יתגלה. א) ע״י מושגים. ב) ע״י משפטים והיקשים. והנה המושגים הם רבים לבלי תכלית. ואין אחד דומה לחברו. כידוע בהגיון שכל מושג י״ל הבדל שבו יוכר מזולתו. ומצד זה קורא אותם שערות הנפש. שכמו שהשערות צומחים ממותרי המוח שהוא משכן השכל. והם רבים ודקים מאד. כן מותרי ההשכלה הפנימית יתנוצצו בשערות הנפש שהם המושגים. והם דומים כעדר העזים שגלשו מהר גלעד, שכולם היו נקודים עקודים וברודים. שעי״ז היה כ״א מובדל מחברו, כן יש הבדל וסימן ההכרה לכל מושג בפ״ע (וכן בנפש האלהית הבלתי נתלית בחומר. ירמוז בהשערות על המושגים הרוחניים שהשיגה בעניני האלהות. שהם רבות מאד), ודומים כעדר העזים שגלשו מהר גלעד. שהם העולמות העליונים הנקראים בדברי האלהיים עולם העקודים והנקודים. שעומדים בראשית התגלות במרום הררי עד. וגם ימליץ על רכב אלהים רבותים והשגות לאין מספר שגלשו מהר סיני. ששם העיד ה׳ בינו ובין עמו, והגל הזה עד ביניהם.
הנך יפה וגו׳ – חוזר למעלה ג׳:ו׳.
עיניך יונים – מורות תמימות לבך.
מבעד – מלפנים.
לצמתך – לקליעת ראשך, מגזרת צם שראשית הוראתו קיבוץ ואספה, ומזה ג״כ צומת הגידין.
שגלשו – גלש בחילוף אותיות גיכ״ק קלש ממקור קל (קליש בל״א קל), עזים הקלות בדלגן ברדתן מהר גלעד; ויש להניח לשון שיר השירים רבה כאן ״הדא בוצינא כד הוא לפי טבאות עבד גלשין גלשין״ ר״ל כשהוא מאיר היטב עושה שלהביות שלהביות; א״כ שגלשו ר״ל שהן אדומות כשלהבת, ולמטה ז׳:ו׳ משבח שערה באמרו ודלת ראשך כארגמן, אולי שער אדמוני היה נחשב אז ליופי, או דמהו לשלהבת וארגמן בעבור יפעתו.
הנך יפה וגו׳ – כפול ונדרש לעיל פרשה א׳ פסוק ט״ו.
שערך כעדר וגו׳ – רבי יוחנן פתר קרא בישראל לפני הר סיני, עדר שעמדו על הר סיני לא היו עומדים ברוחה אלא מבעד לצמתך – מצמצמין עצמן על כל דבור ביראה ברתת ובזיע,⁠1 שגלשו מהר גלעד – הר שגלשתם מתוכו2 עשיתי אותו גל ועד לאוה״ע,⁠3 ואיזה זה – זה הר סיני, ומה הגלשה הגלשתן מתוכו4 – שנייך כעדר הקצובות מלין קצובין,⁠5 רמ״ח מצות עשה ושס״ה מצות ל״ת, שעלו מן הרחצה – שהיו אז כולן מרוחצין מן העונות,⁠6 שכולן מתאימות – דא״ר יוחנן, ביום שירד הקב״ה על הר סיני לתת תורה לישראל ירדו עמו ששים רבוא של מלאכי השרת וביד כל אחד עטרה לעטר את כל אחד מישראל,⁠7 ושכולה אין בהם שלא היה נזוק אחד מהם,⁠8 כחוט השני שפתותיך – זה הקול שלפני הדבור, כמש״נ ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע,⁠9 ומדברך נאוה – זה הקול שלאחר הדבור שנאמר (פ׳ ואתחנן) וישמע ה׳ את קול דבריכם,⁠10 באותה שעה מקלסן משה, כפלח הרמון רקתך, אפילו הריקן שבך רצוף תורות כרמון הזה, ואין צריך לומר מבעד לצמתך מהצנועין ומצומתין שבכם11 כמגדל דוד צוארך – מה שגדל אתכם דוד בספרו (תהלים ס״ח) אלהים בצאתך לפני עמך מה כתיב בתרי׳ ארץ רעשה וגו׳,⁠12 בנוי לתלפיות – ספר שאמרוהו פיות הרבה, אדה״ר, אברהם, משה, דוד שלמה, אסף, הימן, ידותון, שלשה בני קרח, ועזרא,⁠13 אלף המגן – כל אותן האלפים ורבבות שעמדו לפני הר סיני והגנתי עליהם לא הגנתי אלא בזכות אותו הבא לאלף דור,⁠14 ולא אתם בעצמכם נתליתם בו אלא כל שלטי הגבורים – כל מי שיעמוד וישלוט ויתגבר על יצרו כל דורו נתלה בהם, ועל ידי מי נתן התורה – ע״י שני שדיך, אלו משה ואהרן.⁠15 (מ״ר)
שערך כעדר וגו׳ – רבי יצחק פתר קראי במלחמת מדין, שערך כעדר העזים, עדרים שהלכו למלחמת מדין לא הלכו אלא בזכות משה ופינחס,⁠16 שגלשו מהר גלעד, הר שגלשתם מתוכו עשיתיו גל ועד לאוה״ע17 ואיזו זו, זו מלחמת מדין,⁠18 ומה הגלשה הגלשתם מתוכו שנייך כעדר הקצובות,⁠19 מלין קצובין י״ב אלף בנדבה וי״ב אלף במסירה, שנאמר (פ׳ מטות) וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה,⁠20 שעלו מן הרחצה רב הונא אמר, שלא הקדים אחד מהן תפלין של ראש לתפלין של יד,⁠21 שכולם מתאימות שבשעה שהיו נכנסין זוגות זוגות אצל האשה22 היה אחד מהם מפחם פניה ואחד מפרק נזמיה,⁠23 ושכולה אין בהם שלא נחשד אחד מהם בעבירה, כחוט השני שפתותיך בשעה שאמרו למשה לא נפקד ממנו איש לעבירה, ומדברך נאוה שאמרו לו ונקרב את קרבן ה׳. א״ל משה, אם לא חטאתם קרבן למה, א״ל, א״א שלא הזיע יצה״ר קימעא.⁠24 באותה שעה התחיל משה לשבחן כפלח הרמון רקתך אפי׳ ריקנין שבכם מלאים מצות ומע״ט כרמון הזה, ואצ״ל מבעד לצמתך על הצנועין והמצומתין שבכם.⁠25 כמגדל דוד צוארך מה שגדל אתכם דוד בספרו, לסיחן מלך האמורי ולעוג מלך הבשן וגו׳, בנוי לתלפיות ספר שאמרוהו פיות הרבה,⁠26 אלף המגן תלוי עליו כל הרבבות והאלפים שהלכו למלחמת מדין והגנתי עליהם לא הגנתי אלא בזכות אותו שבא לאלף דור,⁠27 ולא אתם בעצמכם נתליתם בו אלא כל שלטי הגבורים, כל ששולט ומתגבר ביצרו קרוי גבור וכל דורו נתלה בהם, וע״י מי נעשית מלחמת מדין – ע״י שני שדיך, ע״י משה ופנחס.⁠28 (שם)
שערך כעדר וגו׳ – רב הונא פתר קראי בירדן, שערך כעדר העזים – עדר שעברו את הירדן לא עברו אלא בזכות אבינו יעקב, הדא הוא דכתיב מה לך הים כי תנוס וגו׳ מלפני אלוה יעקב,⁠29 שגלשו מהר גלעד – הר שגלשתם מתוכו עשיתיו גל ועד לאוה״ע30 ואיזה זה, זה הירדן, ומה הגלשה הגלשתם מתוכו – שנייך כעדר הקצובות – ביזת סיחן ועוג,⁠31 שעלו מן הרחצה,⁠32 א״ר אלעזר, בששים אלף נכבשה ארץ כנען, שכולם מתאימות – שהיו מותאמים בין החלוץ למאסף, הדא היא דכתיב (יהושע ו׳) והחלוץ הולך וגו׳,⁠33 ושכולה אין בהם – שלא היה נזוק אחד מהם. כחוט השני שפתותיך – כשאמרו ליהושע כל אשר צויתנו נעשה, ומדברך נאוה – שאמרו כל אשר ימרה את פיך וגו׳, באותה שעה מקלסן יהושע, כפלח הרמון רקתך, אפילו ריקנין שבכם מלאים מצות כרמון, ואין צ״ל מבעד לצמתך – על הצנועין ועל המצומתין שבכם34 כמגדל דוד צוארך – במה גדל אתכם דוד בספרו למכה מלכים גדולים, בנוי לתלפיות – ספר שאמרוהו פיות הרבה.⁠35 אלף המגן, כל אותן האלפים והרבבות שעברו את הירדן והגנתי עליהם לא הגנתי אלא בזכות אותו הבא לאלף דור.⁠36 ולא אתם בעצמכם נתליתם בו אלא כל שלטי הגבורים, שכל מי שיעמוד ישלוט ויתגבר ביצרו כל דורו נתלה בהם, וע״י מי עברו ישראל את הירדן – ע״י שני שדיך – אלו יהושע ואלעזר.⁠37 (מ״ר)
שערך כעדר העזים – א״ר ששת, שער באשה ערוה, שנאמר שערך כעדר העזים.⁠38 (ברכות כ״ד.)
שגלשו מהר גלעד – הר שגלשתם מתוכו עשיתיו גל ועד לאוה״ע39 ואיזה זה, זה ביהמ״ק, שנאבד נורא אלהים ממקדשיך,⁠40 ומה הגלשה הגלשתם מתוכו41 שניך כעדר הקצובות, מלין קצובין אלו בגדי כהונה גדולה,⁠42 שעלו מן הרחצה – שמכפרין על ישראל,⁠43 שכולם מתאימות אלו ב׳ שרשרות של זהב שיוצאות מבין החושן והיו נראות מתוכו כמין שתים נרתיקות,⁠44 ושכולה אין בהם – שלא נתאכלה אחת מהן,⁠45 כחוט השני שפתותיך זה נזר הקודש46 ומדברך נאוה – זה הציץ.⁠47 (מ״ר)
שגלשו מהר גלעד – הר שגלשתם מתוכו עשיתיו גל ועד לאוה״ע,⁠48 ואיזה זה, אלו המשמרות,⁠49 ומה הגלשה הגלשתן מתוכו50 שנייך כעדר הקצובות מלין קצובין ב״ד משמרות כהונה וכ״ד משמרות לויה י״ב מחלקות,⁠51 שעלו מן הרחצה – שמשמרין לישראל,⁠52 שכולם מתאימות – דתנינן בג׳ פרקים בשנה היו כל המשמרות שוות,⁠53 ושכולה אין בהם – דתנינן הראשון בראש וברגל,⁠54 כחוט השני שפתותיך, דתנינן שחה לנסך הניף הסגן בסודר והקיש בן ארזא בצלצל,⁠55 ומדברך נאוה – זה השיר. (שם)
שגלשו מהר גלעד – הר שגלשתם מתוכו עשיתיו גל ועד לאוה״ע,⁠56 ואיזה זה, אלו הקרבנות,⁠57 ומה הגלשה גלשתם מתוכו58 שניך כעדר הקצובות מלין קצובין כבש אחד בבקר וכבש אחד בין הערבים,⁠59 שעלו מן הרחצה – שמכפרים על ישראל,⁠60 שכולם מתאימות – דתנן איל קרב בי״א בט״ו,⁠61 ושכולה אין בהם דתנן הקרבים והסולת והיין בשלשה שלשה, כחוט השני שפתותיך כמו דתנן חוט של סיקרא חוגרו באמצע כדי להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים62 (מ״ר)
שגלשו מהר גלעד – הר שגלשתם מתוכו עשיתיו גל ועד לאוה״ע,⁠63 ואיזה זה _ אלו סנהדרין,⁠64 ומה הגלשה הגלשתם מתוכו65 שנייך כעדר הקצובות מלין קצובין אלו מזכין ואלו מחייבין,⁠66 שעלו מן הרחצה – שמזכין את ישראל,⁠67 שכולם מתאימות – דתנינן מצאו לו זכות פטרוהו ואם לאו מעבירין דינו למחר,⁠68 ושכולה אין בהם – שאין הלכה קוהה בהם,⁠69 כחוט השני שפתותיך – כגזירת מלך בן גזירת בית דין.⁠70 (שם)
שגלשו מהר גלעד – הר שגלשתם מתוכו עשיתי אותו גל ועד לאוה״ע ואיזה זה – זה ים סוף,⁠71 ומה הגלשה הגלשתם מתוכו72 שנייך כעדר הקצובות מלין קצובין ביזת מצרים וביזת הים,⁠73 שעלו מן הרחצה – שהשירה מחלה להם,⁠74 שכולם מתאימות – שהיו כולם מותאמים בין שכינה למלאך, כמש״נ ויסע מלאך האלהים ההולך וגו׳75 ושכולה אין בהם – שלא ניזוק אחד מהם. כחוט השני שפתותיך – בשעה שאמרו השירה, ומדברך נאוה – שמראין באצבע ואומרים זה אלי ואנוהו. באותה שעה התחיל משה משבחן כפלח הרמון רקתך, אפי׳ ריקן שבך מלא מצות כרמון ואין צ״ל מבעד לצמתך על הצנועין והמצומתין שבכם.⁠76 כמגדל דוד צוארך, מה שגדל אתכם דוד בספרו – לגוזר ים סוף לגזרים. בנוי לתלפיות – ספר שאמרוהו פיות הרבה,⁠77 אלף המגן תלוי עליו – כל אותן האלפים ורבבות שעמדו על הים והגנתי עליהם לא הגנתי אלא בזכות אותו שבא לאלף דור,⁠78 כל שלטי הגבורים – להביא מי שהוא עומד ושולט ומתגבר ביצרו כל דורו נתלה בו, וע״י מי נקרע לכם ים סוף – ע״י שני שדיך – אלו משה ואהרן.⁠79 (שם)
1. ר״ל לא היו עומדות ברוחה ובקלות ראש אלא צמצמו עצמן לעמוד ביראה וכו׳. ומפרש הלשון שערך כעדר העזים בכנוי לישראל שהתאספו יחד כעדר לפני הר סיני, ודריש שערך מלשון סערה וכמו אחזו שער (איוב י״ח, כ׳) ושעור הכתוב עמידתך אצל הר סיני בשער – ברתת ובזיע היתה כעדר הרחלים העומדים צפופים ומצומתים כשמפחדים מאיזה דבר.
2. שקרחתם, שמרטתם ממנו [תרגום גבח הוא (פ׳ תזריע) גלוש הוא], ור״ל שרכשתם לכם ממנו.
3. גל הוא ענין חורבן ושממה מלשון גלים נצים, ועד הוא אות וסימן לאו״ה, ובשבת פ״ט ב׳ איתא למה נקרא שמו הר חורב שירדה לעובדי כוכבים חורבה עליו, וזה מעין דרשה זו.
4. כלומר איזה דבר קרחתם ממנו.
5. ובא השם שנים תואר למלים משום שהן הנה ממוצאי האותיות כידוע וכמו שבאו שאר כלי המוצאים להוראת הדבור כמו לשון, שפה חיך, חכו ממתקים (שה״ש),
6. כמבואר בירושלמי ר״ה פ״ד ה״ה שכיון שקבלו עליהם עול תורה נמחלו להם כל עונותיהם, ואשר על כן בכל קרבנות יו״ט (בפ׳ פינחס) כתיב שעיר לחטאת חוץ מקרבנות דעצרת כתיב שעיר לבד, והיינו טעמא דכיון דבעצרת מקבלים עליהם ישראל עול תורה נשמטה חטאתם.
7. והיו כל ישראל, ע״י העטרות שעטרום המלאכים, דומים ושוים איש אל אחיו, כשויון הטבעי אשר לעדר הרחלים. ורומז כאן להאגדה דשבת פ״ח א׳ בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו ס׳ רבוא של מלאכי השרת וקשרו לכל אחד מישראל שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, [אולי הכונה דשני כתרים לתפלין, השל יד מורה על נעשה, כי העשיה ביד היא והשל ראש על נשמע כי המחשבה בראש היא], ור׳ יוחנן מייחס ענין זה ליום ירידת הקב״ה על הר סיני [ובשנוי ענין קצת – עטרה במקום שני כתרים], ומכאן קצת ראיה דהלשון נעשה ונשמע אמרו קודם הדבור של עשרת הדברות, שהרי ר׳ יוחנן מייחס לאותו הזמן מה שבגמרא ייחסו לזמן המאמר נעשה ונשמע, ואע״פ שנכתב לפנינו ס״פ משפטים, וכן פירש״י שם בחומש, וכמו שיבא בסמוך אות ח׳. ואולי גם כאן צ״ל וביד כל אחד עטרות היינו שתי עטרות כמו בשבת, ולפי״ז הכונה במלת מתאימות היינו זוג עטרות לכל אחד, ועיין לקמן בדרשה הסמוכה.
8. יתכן דרומז למ״ש בשבת פ״ח ב׳ דכששמעו ישראל דבור אחד מהקב״ה פרחה נשמתן והוריד הקב״ה טל של תחיה וחיו, ובכל זאת, לא נזוק אחד מהם. וגם י״ל דמרמז להדרשה באגדות דבשעת מת״ת לא היו בהם בעלי מומין וגם מי שהיה בעל מום נתרפא אז, והוי לפי״ז המשך הלשון שלא היה נזוק נָזוּק בבינוני פעל, כלומר שלא היה בהם איש נזוק דהיינו בעל מום.
9. ואע״פ דזה כתיב ס״פ משפטים אך רש״י פי׳ שם בשם מדרשים דבאמת נאמר פסוק זה קודם מת״ת, וע׳ מש״כ לעיל אות ו׳ ולהלן פסוק ז׳ אות ק״ו. ומ״ש שפתותיך זה הקול ע׳ לעיל אות ד*.
10. וסוף הפסוק – הטיבו כל אשר דברו, והיינו מדברך נאוה וטוב.
11. לא נתבאר איפה מרומז שם צדיקים וחכמים במלת לצמתך, ומה הוא מצומתין, ויתכן דהכונה על הצדיקים המחסרים נפשם מטובה בעוה״ז ועי״ז גופם נצמת וכחוש, והלשון צמתך הוא מלשון צומת הגידין, צמתה ידו (ב״ק פ״ה:) ובלשון הכתוב צמתו בבור חיי (איכה ג׳ נ״ג) והוא ענין יובש והדוק, וכן דרכם של ת״ח שאין התורה מתקיימת במי שמעדן נפשו אלא במי שממית נפשו עליה, היינו שמחסר נפשו מטובה, וכמ״ש כך דרכה של תורה וכו׳, וחיי צער תחיה, והיינו שמציק ומצמת גופו ובשרו.
12. ופסוק זה נדרש במתן תורה.
13. ובב״ב י״ד סע״ב איתא שע״י עשרה אנשים נכתב ספר תהלים, ולפי״ז צ״ל דשלשה בני קרח כחד חשיבי, ועי״ש בתוס׳. ופרטי המזמרים של כל אלה דחשיב הוא עפ״י המבואר באגדות דהפ׳ מזמור שיר ליום השבת אמרו אדם הראשון, ועי׳ ברש״י ב״ב י״ד ב׳ דהפ׳ גלמי ראו עיניך אמרו ג״כ אדה״ר, ואברהם הוא איתן האזרחי [כ״מ בכמה אגדות], ומשה נאמר תפלה למשה, ושלמה דכתיב לשלמה אלהים משפטיך וגו׳ לבן מלך, ואסף כתיב מזמור לאסף, והימן דכתיב משכיל להימן, וידותון דכתיב, למנצח לידותון, וג׳ בני קרח דכתיב שיר מזמור לבני קרח, אכן מה שחשיב עזרא לא נתבאר איפה נרמז בתהלים, ואולי אמר המזמור על נהרות בבל והמזמור בשוב ה׳ את שיבת ציון (קכ״ו), ועיין בהגהות הרד״ל.
14. קאי על משה רבינו וכל גדולי הדור המקיימים את התורה שניתנה לאלף דור.
15. טעם כנוי זה למשה ולאהרן יתבאר בסמוך פסוק ה׳.
16. כי לולא זכותם לא היה להם תקומה ח״ו מכשלונם בבנות מדין בשטים, ומכש״כ שלא היה בהם כח וזכות לצאת למלחמה, ורק בזכות משה ופינחס שנאמר בו בקנאו את קנאתי. והלשון שערך, הכונה סערת המלחמה על מדין שיצאה מאת עדר ה׳ היתה בזכות הרועים משה ופינחס, כמו הנהגת עדרי העזים היא ע״י רועיהם.
17. עי׳ מש״כ לעיל אות ב׳ וג׳.
18. ר״ל הר שמרטתם אותו, כלומר שמתאר את מדין בשם הר מפני שעשאוה שוממה כמו הר, עשיתיו גל ועד, לאוה״ע שלא יתחרו בכם.
19. דריש שנייך בכינוי לעורכי מלחמה על שם שאוכלים את שונאיהם, וכמ״ש ואכלת את כל העמים (דברים ז׳), וכמ״ש בריש ב״ק ובער זה השן, ועי׳ עוד לעיל מזה אות ד׳*).
20. הבאור הוא דמקודם כתיב החלצו מאתכם אלף למטה אלף למטה, ואח״כ כתיב וימסרו אלף למטה [פעם א׳] משמע ליה דבמסירה, היינו בע״כ היו רק אלף אחד למטה ואלף א׳ בנדבה. והסבה מהאלף שנמסרו בע״כ מבואר במדרשים שהיו יודעים דמיתת משה תלויה בנקמת מדין, ולכן לא רצו ללכת כדי להמשיך חייו של משה.
21. ר״ל כמו שהעולה מן הרחצה הוא נקי וטהור בכולו כך היו הם נקיים ותמימים מעבירות ואפי׳ מעבירה קלה כמו הקדמת תפילין ש״ר לש״י. ויתכן דתפס ענין זה ברמז להפסוק (פ׳ מטות) בענין זה עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו ולא נפקד ממנו איש, שהמשך ענינו אינו דבוק כל כך, ורמז שנשאו מצוה שבראש וביד ולא נפקד איש להכשל בהם ובסדרם, ומה שיש לפרש עוד בזה עיין לעיל אות ו׳ מה שכתבנו בענין דשני כתרים, ודו״ק.
22. והיינו מתאימות מלשון תאומים וזוגות.
23. כדי לנוולה, תחת שהיו מתיפות לפני ישראל בשטים, וגם כדי שלא יכשלו עתה ביפין.
24. דריש כן מלשון לכפר על נפשותינו לפני ה׳, דמשמע שלא הוצרכו כפרה רק על החטא אשר בלב אשר לא נודע רק לה׳ לבדו.
25. עיין מש״כ בבאור לשון זה לעיל אות י׳.
26. עיין מש״כ לעיל אות י״ב.
27. ע׳ מש״כ לעיל אית י״ג.
28. ששניהם היו משפיעים מצדקתם ומקנאתם לה׳ במעשה מדין על כל ישראל, ואשר על כן בשלוח משה למלחמה על מדין שלח את פינחס כדי שתגן זכותו, כמבואר פ׳ מטות.
29. ור״ל מדיחד שם הקב״ה כאן על יעקב משמע דעיקר מנוסת הירדן היתה בזכותו, כדכתיב בי׳ כי במקלי עברתי את הירדן. ומפרש שערך מלשון מעבר ושער.
30. עיין משכ״ל אות ב׳ וג׳, וקרא את הירדן בשם הר על שם שמימיו קמו נד אחד כמו הר.
31. ומפרש שנייך על עורכי מלחמה על שם שאוכלים את שונאיהם וכמש״כ לעיל אות י״ח. ואע״פ דביזת סו״ע היה לפני העברת הירדן י״ל דסמיך על המבואר בסמוך שהס׳ אלף הלכו בין החלוץ למאסף, והחלוץ הוא בני ראובן ובנ״ג, והם נטלו נחלת סו״ע ובתנאי שיעברו את הירדן, ונמצא שביזת סו״ע נחלו לאחר העברת הירדן.
32. כאן לא דריש על זה מאומה כמו בדרשות הקודמות, יען דפשוט הוא כיון דבירדן איירי שהוא מקום רחיצה, והיינו שעלו מן הרחצה.
33. החלוץ הם בני ראובן ובני גד והם היו עוברים לפני המחנה לפי שהיו גבורים, ומכונים החלוץ ע״ש שאמרו נחנו נעבור חלוצים (פ׳ מטות) וכתיב והחלוץ הולך לפני הכהנים תוקעי השופרות והמאסף הולך אחרי הארון, הרי שהיו מותאמים בין החלוץ למאסף.
34. עיין מש״כ לעיל אות י׳ בבאור המובן צנועים וצדיקים בלשון צמתך.
35. ע׳ משכ״ל אות י״ב.
36. עיין מש״כ לעיל אות י״ג.
37. שהם היו המשפיעים על ישראל בגשמיות ורוחניות, יהושע בפקידת ההעברה ונחלת הארץ ואלעזר בשאלה באורים ותומים.
38. ר״ל כיון שמשבחה בזה הרי היא נויה, ונ״מ שאסור לקרות ק״ש לפני שער אשה, מפני שמביא לידי הרהור. ואמנם זה הוא רק בנשואה, אבל לא בבתולה, משום דרגילות הבתולות לצאת כך. ועיין מש״כ בתו״ת פ׳ נשא בפסוק ופרע את ראש האשה.
39. עיין משכ״ל אות ב׳ וג׳.
40. וקרי לביהמ״ק הר ע״ש הכתוב (דה״י ב׳ ג׳) ויחל שלמה לבנות את בית ה׳ בירושלים בהר המוריה, וקראו גלעד ע״ש שהוא גל ועד לאוה״ע שהשכינה שורה בישראל ומשם מורא יוצאה לעולם וכמש״כ נורא אלהים ממקדשיך.
41. כלומר איזה זכות ותועלת קרחתם ממנו, דשורש גלש הוא מענין מריטה וקריחה [תרגום גבח הוא (פ׳ תזריע) גלוש הוא].
42. שמכפרין, כבסמוך, ויתכן דסמיך הלשון מלין קצובין ללשון שנייך, מפני שמספר השינים באדם הם קצובין ומוגבלין [ל״ב] ועם זה הם סדורים ועומדים כעדר.
43. עי׳ זבחים פ״ח ב׳ ולפנינו בתו״ת פ׳ תצוה (שמות כ״ח:א׳), ודריש לפי״ז מן הרחצה מלשון רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם (ישעיהו א׳).
44. שלשלאות, כמש״נ ורתוקות כסף צורף (ישעיהו מ׳) והם מחברים את החושן על כתפות האפוד.
45. ר״ל שלא נשחק ונחלש עובי שלהם.
46. הם הפתילים שבהם מהדקין בראשו שהיו עושין כמין כתר, כמש״כ רש״י בפ׳ תצוה, ומכל מקום אין נחשבין הנזר והציץ אלא לאחד.
47. יתכן דסמיך לייחס הציץ ללשון ומדברך נאוה, יען כי ע״י הציץ היו מקבלין כמה ידיעות הנוגעות לקדושת הטהרה כמבואר ביבמות ס׳ ב׳.
48. עיין מה שכתבתי לעיל אות ב׳ וג׳.
49. ומפרש שערך כעדר העזים בכנוי לישראל, ור״ל טהרתם של ישראל שבאה מביהמ״ק ע״י משמר המשמרות כדמפרש.
50. כמש״כ לעיל אות מ׳.
51. כל מחלקה היתה באה בתחלת החודש ויוצאת בסופה ונכנסת אחרת תחתיה וחוזר חלילה לכל חדשי השנה, וכן בכל שנה, כמבואר בדה״י א׳ כ״ז.
52. ר״ל שע״י משמרתם בהקרבת תמידין כסדרם הם שומרים לישראל שמכפרים עליהם ע״ש רחצו הזכו.
53. בג׳ פרקים ר״ל בג׳ רגלים כל המשמרות שוות בקרבנן שברגל, כגון חזה ושוק של שלמי חגיגה של כל יחיד ועולות של עולות ראיה ושל מוספי צבור ושל שעירי חטאות. ונתבאר זה לפנינו בתו״ת בפ׳ שופטים בפסוק וכי יבא הלוי.
54. ומונה שם כל הדברים של התמיד אחד לא נעדר, ע׳ יומא כ״ה א׳.
55. בתמיד פ״ז מ״ג איתא נתנו לו לכהן גדול יין לנסך, הסגן עומד על הקרן [אצל הכה״ג שבא לנסך] והסודרים בידו להניף כשנסך הכהן כדי שידעו הלוים וידברו בשיר וידע בן ארזא. (שם אדם ממונה על כך] ויקיש בצלצל, כדאמר בסמוך, שחה לנסך והניף הסגן בסודרין והקיש בצלצל.
56. ע׳ משכ״ל אות ב׳ וג׳.
57. כמש״כ לעיל אות מ״ח.
58. כמשכ״ל אות מ׳.
59. עיין משכ״ל אות מ״א.
60. כמשכ״ל אות נ״א.
61. ר״ל בי״א ובט״ו כהנים, ומבואר הסדר במשנה ו״ פ״ב דיומא.
62. חוט של סיקרא פירש״י חוט אדום, והיינו כחוט השני.
63. עיין משכ״ל אות ב׳ וג׳.
64. וקרי להם הר על שם הכתוב וקמת ועלית אל המקום וגו׳, ועיין מש״כ לעיל אות ל״ט וצרף לכאן.
65. כמשכ״ל אות מ׳.
66. עיין משכ״ל אות מ״א.
67. ע״ש הכתוב רחצו הזכו.
68. ולמחר מזדווגין זוגות זוגות ונושאין ונותנין בדבר אולי ימצאו לו זכות.
69. מלשון אם קהה הברזל, ור״ל שהיתה ברורה בפיהם בלי ספק.
70. ר״ל כגזירת מלך שלבושו שני וארגמן, והכונה שגזירת ב״ד מתקבלת וקיימת כמו גזירת מלך, מבלי הרהור וטענה.
71. כבר פרשנו כ״פ שפי׳ גלשתם הוא ענין מריטה וחטיפה ע״ל [אות ב׳], וגל הוא ענין חורבן והריסה, מלשון גלים נצים, ועד הוא אות וסימן לאוה״ע על השגחת הקב״ה, וכמש״נ שמעו עמים ירגזון, ומפרש את הלשון שערך כמו מעבר ושער שעברו בים כעדר הקצובות, ולהמצרים נעשה קבר וגל, ונקרא הים בשם הר ע״ש שנוזליו נצבו אז כמו הר ונד.
72. עיין באות הקודם ולעיל אות מ׳.
73. עיין מש״כ לעיל אות מ״א, וקרי שיניך לביזה כמו שאוכלים בשינים, וע׳ ב״ק ג׳ א׳.
74. ר״ל ששירת הים ע״י שבאה לקדש השם מחלה להם על עוניתיהם שבמצרים, וזהו שעלו מן הרחצה שהיו כמו מרוחצים וטהורים, ומלשון רחצו הזכו.
75. כאן כתיב ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם, ולפניהם הרי כתיב וה׳ הולך לפניהם יומם.
76. עיין מש״כ לעיל אות י׳ במובן צדיקים וצנועים בלשון צמתך.
77. עי׳ מש״כ לעיל אות י״ב.
78. עיין מש״כ לעיל אות י״ג.
79. טעם כנוי זה למשה ואהרן יתבאר בסמוך פסוק ה׳.
כאשר שמע החשוק שהיא משתעשעת באהבתו אליו והפליגה ביטחונה בו, שלח אמריו לְקַלְּסָהּ, וכך אמר1, הִנָּךְ – הנה את2 יָפָה ועומדת ביופייך כמו שהיית בעודך3 רַעְיָתִי ויושבת עמדי, ולא נפרד היופי ממך מכל וכל בעבור הצער שעזבתיך4, הִנָּךְ – הנה את5 יָפָה, עֵינַיִךְ נכונים והגונים כעיני6 יוֹנִים7, והנה נסתרות הן8 מִבַּעַד – מבפנים9 לְצַמָּתֵךְ – לְמַסְוֶה המכסה את פנייך10, ובזה הן ממשיכות אהבה וחשק יותר מאשר אִלּוּ היו גלויות מבלי מַסְוֶה11, שַׂעְרֵךְ – שער ראשך היה מאז סרוק ומבהיק12, נאה13 כְּשֵׂעָר14 עֵדֶר הָעִזִּים – הלבנות15, שֶׁגָּלְשׁוּ – שנמרטו ונסרקו בענפי הקוצים16 כשירדו17 מֵהַר גִּלְעָד מקום מרעיתם18, וכאילו נסרקו הם במסרק19 ושערן מבהיק מרחוק20:
1. רשב״ם, מצודת דוד.
2. מצודת ציון.
3. מצודת דוד.
4. שם.
5. מצודת ציון.
6. רשב״ם.
7. רש״י ביאר גווניך ומראיתך כמו היונה הדבקה בבן זוגה.
8. מצודת דוד.
9. רש״י, מצודת ציון.
10. מצודת דוד, מצודת ציון. והוא יריעה דקה מאד שהפנים נראים דרכה, מצודת ציון. ורש״י ביאר שהיא הַשְּׂבָכָה והקישורים המצמצמים את השיער שלא יפריח לצאת. ואבן עזרא ביאר שהוא שיער רב.
11. מצודת דוד.
12. שם.
13. רש״י.
14. מצודת דוד.
15. רש״י.
16. רש״י, מצודת דוד. גלשו הוא ענין מריטת שיער, מצודת ציון. ואבן עזרא ביאר שנשקפו ונראו.
17. רש״י, מצודת דוד.
18. מצודת דוד. בארץ גלעד מצויים עיזים שהשיער שלהן נאה מאד, והולכות לרעות על ההרים כמנהגן, ובירידתן מן ההר נראות כולן לעומדים בתחתיתו של ההר, והדבר נאה להם להסתכל, רשב״ם.
19. מצודת דוד.
20. רש״י. והנמשל, השכינה משבחת את כנסת ישראל, על כשרון מעשיה, ועל החכמים שהם עיני העדה להורותם הדרך אשר ילכו בה, שהם נחמדים כיונים וצנועים במעשיהם להסתירם מבני אדם, ועל הנזירים שבה המגדלים פרע שער ראשם כעדר העזים וכו׳, שהם סרוקות ושערותם ארוכות ותלויות כלפי מטה, מצודת דוד. ורש״י ביאר שה׳ מקלס את עם ישראל על כך שקרבנותיהם ערבים לפניו, ועל שהם היטו שכם לקבל על עצמם את עולו של הקב״ה כמו היונה הדבקה בבן זוגה, וכששוחטין אותה אינה מפרכסת אלא פושטת צואר, ״מבעד לצמתך שערך כעדר העיזים״ היינו בתוך מחנותיך ומשכנותיך אף הריקים שביך חביבין עלי כיעקב ובניו שגלשו לרדת מהר הגלעד כשהשיגם לבן שם. ולקח טוב ביאר שהנמשל על הגלות, ״הנך יפה עיניך יונים״ זה יום קיבוץ גלויות, ״מבעד לצמתך״ בשביל שצמצמת עצמך וסבלת הצרות של אומות, ובשביל שאתם מצומתים לאגודה אחת ולא מפולגים לכיתות כיתות, וכמו שהאשה שהיא מצמצמת שערה לאחריה והוא נאה לה כך ישראל בזמן שהם מצומצמים הם נאים, ״שגלשו מהר גלעד״ זה גלות ירושלים, שירושלים היא גל עד לישראל שהשם בחר בם. ובמדרש, הנך יפה רעיתי הנך יפה, הנך יפה במצות, הנך יפה בגמילות חסדים, הנך יפה במצות עשה, הנך יפה במצות לא תעשה, הנך יפה במצוות הבית בחלה תרומה ומעשרות, הנך יפה במצוות השדה בלקט שכחה ופאה ומעשר עני וההפקר, הנך יפה בכלאים, הנך יפה בסדין בציצית, הנך יפה בנטיעה, הנך יפה בערלה, הנך יפה בנטע רבעי, הנך יפה במילה, הנך יפה בפריעה, הנך יפה בתפילה, הנך יפה בקריאת שמע, הנך יפה במזוזה, הנך יפה בתפילין, הנך יפה בסוכה, הנך יפה בלולב ואתרוג, הנך יפה בתשובה, הנך יפה במעשים טובים, הנך יפה בעולם הזה, הנך יפה בעולם הבא, ועוד דרשו, רמ״ח אברים יש באדם וכולם אינם הולכים וחוזרים אלא אחר העינים, כך אין ישראל יכולים לעשות דבר חוץ מסנהדרין שלהם... אמר ר׳ לוי כל כלה שעיניה כעורות כל גופה צריך בדיקה ושעיניה יפות אין כל גופה צריך בדיקה, והאשה הזאת כשמצמת שערה לאחוריה והוא תכשיט לה, כך היתה סנהדרי גדולה יושבת אחורי בית המקדש והיא היתה תכשיט של בית המקדש, מדרש רבה.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ב) שִׁנַּ֙⁠יִךְ֙ כְּ⁠עֵ֣דֶר הַקְּ⁠צוּב֔וֹת שֶׁעָל֖וּ מִן⁠־הָרַחְצָ֑ה שֶׁכֻּלָּ⁠ם֙ מַתְאִימ֔וֹת וְ⁠שַׁכֻּ⁠לָ֖ה אֵ֥ין בָּהֶֽם׃
Your teeth are like a flock of matching ewes which have come up from the washing; each one bears twins, and none are missing from them.
תרגום כתוביםמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
כַּמָּה יָאֲיָן כָּהֲנַיָּא וְלֵיוָאֵי דִּמְקָרְבִין יָת קוּרְבָּנַיִךְ וְאָכְלִין בְּסַר קוּדְשָׁא וּמַעְשְׂרָא וְאַפְרָשׁוּתָא וְדָכְיָן מִכָּל אוּנְסָא וְגָזֵילָא הֵיכְמָא דַּהֲווֹ דָּכְיָן עֶדְרֵי עָנָא דְּיַעֲקֹב בְּעִדָּן דַּהֲווֹ גְּזִיזִין וְסָלְקָן מִן נַחְלָא דְּיוּבְקָא דְּלָא הֲוָת בְּהוֹן אֲנִיסוּתָא וְגָזֵילָא וְכוּלְּהוֹן דָּמְיָן דָּא לְדָא וְיָלְדָן תְּיוֹמִין בְּכָל עִדָּן וְעַקְרָא וּמַתְכְּלָא לָא הֲוָת בְּהוֹן.
שניך כעדר (הרחלים) [הקצובות] – בביאתם (של מדין) [ממדין] זכים מעריות ומע״ז. ולמה משל הקב״ה כעדר הקצובות שלא היה נבחר לקרבן אלא הקצובות. כך לא נבחרו במדין [אלא הכשרים].
שכלם מתאימות ושכולה אין בהם – שלא נשתכלו במדין לא בהליכתם ולא בביאתם. תני רבי מאיר לא נבחר מהם אלא ממאה אלף לכך שכלם מתאימות ושכולה אין בהם.
שעלו מן הרחצה – שמרחיצין את ישראל מן העבירות.
שכלם מתאימות – היושבים זוגות זוגות ולומדים ושכולה אין בהם כל מי שלומד מהם אינו משוכל.
שערך כעדר העזים – אמר שמואל שער באשה ערוה שנאמר שערך כעדר העזים.
דבר אחר: שערך כעדר העזים שגלשו מן הגלעד – אלו ישראל כשהלכו למדין. שניך כעדר הרחלים בביאתם ממדין זכין מעריות ומאלילים, ולמה נמשלו לעדר שלא נבחרו לקרבן אלא הקצובות כך לא נבחרו במדין אלא הכשרים שבכלם. מתאימות שלא הסתכלו בנשי מדין לא בהליכתן ולא בחזירתן.
דבר אחר: שניך כעדר הקצובות – ביזת מצרים וביזת הים.
שעלו מן הרחצה שכלם מתאימות – שהיו מותאמים בין שכינה למלאך, ושכולה אין בהם שלא ניזוק אחד מהם.
שניך כעדר הקצובות – אלו המצות קצובים רמ״ח מ״ע ושס״ה מצות לא תעשה.
שעלו מן הרחצה – שהטיף להם הקב״ה טל ונרחצו מעונותיהם.
שכלם מתאימות – שהיו מותאמים בין שכינה למלאכים.
ושכולה אין בהם – שלא ניזוק אחד מהם ולא היו בהם בעלי מומים.
אסנאנך כקטוע אלמחדודאת, אלד׳י צעדן מן אלרחצ׳ה, פכלהן צחאח, וליס פיהן מת׳כלה.
השינים שלך כמו העדרים שיש להם מספר קצוב אשר עלו מהרחיצה, וכך כולן שלימות ואין בהן שום אחת שכולה.
מתאימות – תמימות ושלמות.
שניך כעדר הקצובות, הוא תיאור אכילת זבחי שלמים במדבר שנ׳ ולמלואים ולזבח השלמים (ויקרא ז לז), ומה שני הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר (עמוס ה כה) וגם מה שנאמר עוד כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי וכו׳ (ירמיהו ז כב), ענינו לא צויתים על קרבנות וזבחים בלבד אלא גם צויתים עם זאת לקבל עול התורה. ודומה לזה במקרא לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם – בלבד אלא – כי ה׳ יהיה לך לאור עולם (ישעיהו ס יט). כי אור ה׳ יהיה לה נוסף על אור השמש. אבל האמת שישראל אכלו זבחי שלמים במדבר (ראה חגיגה ו ב) שנ׳ ולמלואים ולזבח השלמים שתים עשרה פעמים.
ואמרו שכולם מתאימות, שהוא ענין שלמות, לפי שהיו נאכלים נקיים ושלמים שנ׳ שכולם מתאימות כלומר תמימות כי הנולדים שנים שנים נקראים תאומים כענין שנ׳ והנה תומים בבטנה (בראשית כה כד) ויהיו דומים בצרתם, כך היו בני ראובן דומים לראובן אביהם וכך בני לוי ושאר השבטים, וגם הכהנים היה בהם דמיון וסימנים מאהרן ע״ה ולפיכך היו הכהנים דומים לאלו בהקרבת הקרבנות ואכילת הנאכל מהן שהם טהורים וברים שנ׳ כל טהור בביתך יאכלנו (במדבר יח יג).
ושכלה אין בהם, הבטיחם הבורא יתעלה כי כשיבואו בשלשה רגלים ויתנו מתנות הכהנים והלוים ויאכלו השלמים שלא יהיה בהם משכלה ועקרה ויאריכו ימיהם, וענין משכלה שבניה מתים קטנים או שמפילה כמו שנ׳ ועבדתם את ה׳ אלהיכם וברך, ואחריו לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא (שמות כג כה-כו).
שנייך כעדר הקצובות וגו׳ – אף קילוס זה בלשון נויי אשה.
שנייך – דקות ולבנות וסדורות על סדרן כצמר וסדר עדר הרחלים הברורות משאר הצאן בקצב ומניין נמסרות לרועה חכם והגון ליזהר בצמרן שעושין אותו לכלי מילת ומשמרין אותן מעת לידתן שלא יתלכלך הצמר ורוחצין אותן מיום ליום.
שכלם מתאימות – לשון מְתוֺם (תהלים ל״ח:ד׳), אין מתום בבשרי, כלומר תמימות, אֵינְטְרִינְיֿיְש.
ושכלה – שום שכול ומום אין בהם.
ונאמרה הדוגמא הזו על שם גבורי ישראל הכורתין ואוכלין אויביהםא בשניהם סביבותם והרי הם מתרחקין מן הגזל של ישראל ומן העריות שלא יתלכלכו בעבירה. ונאמר קילוס זה על שנים עשר אלף איש שצבאו על מדיןב בקצב ומניין, שלא נחשד אחד מהן על העריות, שנאמר: ולא נפקד ממנו איש (במדבר ל״א:מ״ט). ואף על הירהור הלב הביאו כפרתן. ועל הגזל לא נחשדו, שהעיד עליהם הכתוב: ויקחו את כל השלל וגו׳ ויביאו אל משה ואל אלעזר וגו׳ (במדבר ל״א:י״א-י״ב), ולא הבריח אחד מהם פרה אחת או חמור אחד.
א. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165: ״איביהם״. בכ״י לוצקי 778: ״אוייביהם״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״מדיון״.
Your teeth are like a counted flock, etc – This praise, too, is expressed in terms of a woman's beauty.
Your teeth – Are fine and white and arranged in their proper order like wool and like the order of a flock of ewes, selected from the rest of the flock by count and number,⁠1 and are assigned to a clever and capable shepherd to be careful with their wool, because they make them into fine woolen garments. They watch them from the time of birth, that the wool should not become soiled, and they wash them daily.⁠2
All of which are perfect – An expression of perfection, [as in,] "There is no perfection מְתם in my flesh,⁠"3 i.e., "whole" תְּמִימוֹת=מַתְאִימוֹת, entires in Old French.
And [none are] blemished – There is no miscarriage or defect among them.
This allegory was stated in reference to: The mighty men of Yisroel, who cut down and consume their enemies surrounding them with their teeth, and yet they distance themselves from robbing from [Bnei] Yisroel and from lewdness, so that they should not become sullied with sin. This praise was stated concerning the twelve thousand men who mobilized against Midyan with a count and a number,⁠4 of whom not one was suspected of lewdness, as it is stated, "and not a man among us is missing.⁠"5 And even for improper thoughts they brought atonement offerings. Also, they were not suspected of theft, for Scripture attests regarding them, "And they took all the spoils... and they brought it to Moshe and to Elazar the kohein, etc.,⁠"6 and not one of them concealed even one cow or one donkey.
1. Corresponding to "שעלו מן הרחצה,⁠" i.e., "who have come up from the washing.⁠"
2. Tehillim 38:4.
3. See Bemidbar 31:1-7.
4. Ibid. 31:49.
5. Ibid. 31:11-12.
6. Yehoshua 2:18.
שיניך – אלו הכשרים שבישראל. כשם שהשינים מחזקים את כל הגוף כך כשרים שבישראל מחזקים אותם ליראת בוראם כענין כעדר הקצובות אלו הרחלות שהם מעוברות הרועה הקציבן מכלל כל העדרים לפי שהם מעוברות. כך השם מפריד הצדיקים מן הרשעים.
שעלו מן הרחצה – שהם נקיים מן העבירה ונקיים מכל חטא ועון שנאמר אם רחץ י״י את צואת בנות ציון.
שכולם מתאימות – כשם שהרחל הזו מניקת תאומים כך ישראל יושבים זוגות זוגות ועוסקין בתורה.
ושכולה אין בהם – דור שעתיד הקב״ה לבחור בם כולם יהיו צדיקים שנאמר ועמך כלם צדיקים.
שנייך – לבנות וברות כעדר רחלים קצובותא ומנויות, שעלו מלובנותב וצחוחות מן הרחצה. שכל השיניים מתאימותג ומכוונות ודקות זו מעל זו, שאין בהם שיכול ופגימה.⁠ד
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ב) שינייך – דבר זה נאה ונכון לאשה, שיניה לבנות ודקות ומכוונות זה אצל זה בלא פגימה ושבירה.
מן הרחצה – רוב רחלים לבנות הן, וכשהן רוחצות במים, צמרן צח ולבן.
הקצובות – רחילים חשובות שקצוב ומנוי חשבון שלהן מחמת חשיבותן.
א. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: רצובות.
ב. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: מלובבות.
ג. כן בפסוק ובכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: מתאומות.
ד. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: ופגומה.
YOUR TEETH – White and brilliant like a flock of sheep, numbered and counted, which come up from the washing white and shiny. All the teeth are aligned and thin, this one above that, with not a deviation or flaw in them.⁠1
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

(2) YOUR TEETH – Such an expression is meant to be a compliment to a woman – her teeth are white and thin, aligned one next to the other, without blemish or crack.
[CLIMBING UP] FROM THE WASHING POOLS – Most ewes are white, and when their fleece is freshly washed it is soft and white.
COUNTED – Like ewes whose number is counted because of their importance.⁠2
1. This comment is also found in Rashi's commentary.
2. Ibn Ezra offers a different understanding of the word "counted" based upon the fact that all of the ewes are identical.
הקצובות – הזכיר התואר ולא הזכיר העצם, והוא הרחלים הקצובות שיש להם קצב אחד.
מתאימות – מולידות תאומים.
שניך – לבנות כעדר הרחלות הרחוצות.
ושכולה – אין שם שן נשברת וכאלו הן תאומות.
Thy teeth. Thy teeth are white like a flock of ewes that have been washed.
And none is bereft among them. There is not among them a broken tooth, and they are as it were twins.
שניך – אנשי מלחמתך.
Thy teeth. The men of war.
כעדר הקצובות – יחסר מקום רחלים, כמו ומאכלו בריאה (חבקוק א׳:ט״ז) – שעניינו שה בריאה.
ועניין הקצובות – שיש להם מדה אחת, כאילו נחצבת כל אחת כמו חברתה, וכמוהו: וקצבא אחד (מלכים א ו׳:כ״ה) וממנו ויקצב עץ (מלכים ב ו׳:ו׳).
מתאימות – כמו תאומות.⁠ב
ויש אומרים: שיש לפני כל אחת תאומים.
א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896 חסר: ״וקצב״.
ב. כן בכ״י לונדון 24896. בכ״י וטיקן 488: ״תואמות״.
ועניין הרחצה – הלובן.
ושכולה אין בהם – כמו נשברת.
שיניך – הם הגיבורים.
שינייך כעדר הקצובות – כעדר הרחלים הקצובות ומאחרות להורדותא שינים.
שעלוב מן הרחצה – שעולים מן הרחצה, כמנהג שמלבנים את הצמר.
שכולם מתאימות – שכולם שוות בצמרן.
ושכולה אין בהם – שיהא צמר הרע. כך שינים שוים ומתאימים, זהו יופיות.
א. בכ״י: להורגות. וצ״ע בפשר הנוסח.
ב. כן בפסוק. בכ״י: שעולה.
שיניך כעדר הרחלים. לאחר שעלו מן הרחצה, לאחר שהשקו את הצאן, ונתלבנו שיניהם מאבקת עשב השדה, שהוריקו שיניהם קודם ששתו. שכולם מתאימות – עומדות צמודות, כקרשי המשכן, שהיו תאומים מלמטה ומלמעלה (שמות ל״ו:כ״ט), ולא אחת יוצאת ואחת נכנסת. ושכולה אין בהם – זהו שבח, שאין אחת מהן שבורה, כדכתיב ״שן רועה ורגל מוּעָדת״ (משלי כ״ה:י״ט).
והדוגמה כתרגומו: שיניך כעדר הרחילים. כמה נאים הכהנים, מקריבי הקרבנות, כעדר הרחלים של יעקב אבינו, לאחר שתותם מן הנחל, ומתעברות ויולדות תאומים, ואין בהם מְשַׁכֵּילָה.
שניך כעדר הקצובות – פי׳: שניך לבנות וקצובות ושוות, שאין אחת מהן גדולה מחברתה, אך קצב אחת לכלנה כשני עדר הרחלים. וכן לפנים: שניך כעדר הרחלים (שיר השירים ו׳:ו׳) – שכלם שוות.
שעלו מן הרחצה – לאחר ששתו, נתלבנו שניהם ונרחצו שניהם מן ירקרקות העשבים שאכלו.
שכולםא מתאימות – שורה שלמעלה נעשו תאמים עם שורה שלמטה.
ושכולה אין בהם – אין בהם פגומה ושבורה.
עניין אחר: שניך לבנות כצמר העדר הקצובות – פי׳: הנמסרות לרועה על פי מנין וקצבה מתוך חשיבות צמרן.
קצובות – טַאילאי.⁠1
ומדמה לובן שניה ללובן הצמר, על דרך: הנותן שלג כצמר (תהלים קמ״ז:ט״ז), וכן: אם יאדימו כתולע כצמר יהיו (ישעיהו א׳:י״ח).
שעלו מן הרחצה – שנתרחצו במים ונתלבן הצמר.
1. בלעז: taillee.
א. כן בפסוק. בכ״י: שכולן.
שניך כעדר הקצובות שעלו מן הרחצה האנשים הבאים לבית המקדש לצורך עבודת האל ורוחצים עצמם מחטאיהם, וכך מיטהרים מן הטומאה והזוהמה.
ושכולה אין בהם לא נותר להם חטא שיכשלו בו וייענשו עליו.
שניך כעדר הקצובות שעלו מן הרחצה שכלם מתאימות ושכולה אין בהם – הנה במה שיבא זכר תמורת הקצובו׳ הרחלים ולזה הוא מבואר שהוא ירצה בכאן הרחלים הקצובות ר״ל אשר מדה אחת וקצב אחד לכולהנה. ואמר שעלו מן הרחצה להורות על יפים. ואמרו שכלם מתאימות ירצה בו שהשנותם מסכים. ואמרו ושכולה אין בהם ירצה שאין בהן אחת שלא תעשה פרי. ובזה יאמר הוא שאלו הצורות הדמיוניות אשר תכינם לו רעיתו הם כלם מתאימות ומסכימות ההשגות ועושות פרי. וזה כי אין כל השגות אשר יגיע מהחוש בנושא אשר תחקור בו החכמה מקנה ידיעה עושה פרי כבחכמה ההיא וזה מבואר. ואפשר שנאמר שהרצון באמרו שכולם מתאימות ושכולה אין בהם שכל אחד מאלו הצורות הדמיוניות לה צורה דמיונית אחרת תזדווג עמה ואין בהם אחת שתהיה יחידה וגלמודה. או יהיה בשכולה חסרה רצוני שאין בהם אחת שתהיה חסרה מגילה אבל הם מסכימות יחד. והכל עולה לענין אחד איך שיפורש מאלו הפירושים.
ג׳ השניים שהיו כעדר הקצובות. תאר אותם בנקיות ולובן ושווי ובלי חסרון. ד׳ השפתיים שהם כחוט השני שאדום ודק. ה׳ הדבור אמר ומדברך נאוה. או אמר כן על שאר כלי הדבור כמו הלחיים והגרון כמו שאמרו ז״ל (בכורות מ׳.) נטל רוב המדבר וכו׳. ו׳ הרקה שהיא כפלח הרמון והיא ג״כ נסתרת מבעד לצמתך.
שנייך הם אנשי המלחמה שהם חזקים ונקיים מן הגזל כי לא ידבק בידם מאומה מן החרם. שכלם מתאימות. כי כלם כפולים איש ונושא כליו ולא נפקד מהם איש כנזכר במלחמת מדין (במדבר ל״א) ובדרש (יבמות ס״א.) ולא נפקד ממנו איש לעון ולחטא: כחוט הם החכמים והנביאים שאליהן מדברים קשות ועזות והם מזכירין עונותיהם שהיו כמראה השני: ולסוף מדברך נאוה שמשיבין אותן מהם.
שניך. אנשי הצבא1: כעדר הקצובות. שגזזו שערן, כן הם לא לקחו דבר מהשלל עד שחלקוהו ביניהם כולם2, כאמרו (יהושע כב ח) ׳חלקו שלל אויביכם עם אחיכם׳3: שכולם מתאימות. כן היו אנשי הצבא שלמים בתורה ובמעשים טובים4: ושכולה אין בהם. אין ביניהם מורד5:
1. כן פירש להלן (ו ו), וכ״כ אבע״ז ׳הם הגיבורים׳. וגם בשהש״ר דרשו על אנשי המלחמה במלחמת מדין.
2. ׳הקצובות׳ עניינו כריתה וחיתוך, ושאר המפרשים פירשו שלכולן מידה אחת כאילו נחתכו כולן באותה מידה, ואילו רבינו מפרש שהן קצובות וחתוכות משערן שנגזז, וכשעולות מן הרחצה אחרי הגיזה אין עליהן כל שער, כמו שכתב הלקח טוב: ׳שעלו מן הרחצה - שהם נקיים מן העבירה ונקיים מכל חטא ועון׳. אך אולי גם לרבינו הכוונה כשאר המפרשים, שחילקו הכל בשווה והיו שווים בחלוקה כאילו כולם בני מידה אחת. והנמשל הוא שכשבאו הלוחמים מן המלחמה לא היה כל שלל בידיהם, שלא נגעו בו עד שחילקו אותו על פי ה׳. וגם בעל העקידה פירש ׳אנשי המלחמה שהם חזקים ונקיים מן הגזל, כי לא ידבק בידם מאומה מן החרם׳.
3. נאמר לחלוצי צבא מבני גד ובני ראובן, הרי שאנשי הצבא בתקופה זו היו צדיקים.
4. ׳מתאימות׳ - לשון מתום, כלומר תמימות (רש״י), ואולי גם מלשון ׳תאומות׳ כפי שפירשו אחרים, ולכן פירש שהשלימות היא כפולה, שלימות בתורה ושלימות במעשים טובים. ולהלן (ו ו) גם פירש רבינו ׳מתאימות – בעיון ובמעשה׳.
5. ׳שום שכול ומום אין בהם, ונאמר הדוגמא הזו על שם גבורי ישראל הכורתים ואוכלים אויביהם בשיניהם סביבותם והרי הם מתרחקין מן הגזל של ישראל ומן העריות שלא יתלכלכו בעבירה׳ (רש״י). וכ״כ רבינו להלן (ו ו).
מן הרחצה. בנסחא כ״י הרי״ש בקמץ וכן מצאתי בספר דקדוק ישן שנמצא בקמץ חטף בכל אספמיא וכתב גם כן אחר כך שנמצא ברוב דוקנים הָרַחְצה ופלוגתא הָרָחְצה וכך מקובלני עכ״ל וברוב ספרים שלנו בפתח.
הקצובות – ענין חיתוך וכריתה כמו מדה אחת וקצב אחד (מלכים א ו׳:כ״ה).
מתאימות – מלשון תאומים.
ושכלה – רוצה לומר חסרון ופגם ואמר בלשון שכלה מלשון הנופל בבעלי חיים הנשכל מחיה רעה.
שניך כעדר הקצובות – שניך היו דומות זו לזו בגובה ובעובי, ולבנות היו במראה כמו עדר הדומות זו לזו כאילו נחתכו כאחת. וכשהם עולים מן הרחצה שמבהיקים בלובן צח.
שכולם מתאימות – מוסב על השנים, לומר אשר כל השנים שוות היו כתאומים ולא היה בהם שכולה, רוצה לומר לא היה נחסר אחד מהם, ולא נפגם ולא נשתנה מראהו. והנמשל הוא על הגבורים אנשי המלחמה אשר היו בה מאז הכורתים ואוכלים אויביהם, שהיו כעדר השוים במדה המנוקים מן הלכלוך אחר שעלו מן הרחצה. כי כמו כן היו שוים גם המה אלו לאלו, וכולם היו קדושים ומנוקים מן הגזל, ולא נמצא במי מהם נדנוד עושק, לא כדרך גדודי העובדי גילולים.
מליצה:
שניך – והנה כמו שהשנים הם התעבות מותרות הגוף והתגלותו לחוץ, כן בענין הנפשי יורה. אם בנפש הדברית הנתלית בחומר על התגלות השכל בדרכים מיוחדים כפי מדתו ופעולותיו. והם ע״י משפטים והיקשים. שמבואר בחכמת בקור השכל בארך, כי החוקים המוטבעים בעצמות השכל הם ט״ז שהם י״ב בדרכיו במשפטים. וארבעה בדרכי התבונה בהיקשים, ומאתם יצאו ט״ז דרכים שבהם יבנה המשפטים וההיקשים התבונים, ובארנו זאת במק״א בארך והם ל״ב נתיבות, מכוונים נגד השנים שצומחים ט״ז בלחי העליון וט״ז בלחי התחתון, אחד גבוה מחברו, והם דומים במשלם כעדר הקצובות שעלו מן הרחצה שנתכבס צמרן מכל שמץ. וכולם קצובים ושוים בצבעיהם, כן אין בהם רושם נלקח מן המוחשים, כי הבדליהם טבוע בפעולת השכל עצמו מצד טבעו, שנחלק אל נתיבות אלה, וכלם אחיות תאומות אין בהם שכולה כי הם יסודות חזקות מולידים בנים חיים, ר״ל שכל תולדות השכל יהיו עפ״י תהלוכותיה, כידוע בחכמה הנ״ל בפרטות (וכן בעניני הנפש האלהית הבלתי נתלית בחומר, השכלותיה העליונות הגבוהות שרשם בל״ב נתיבות חכמה העליונות, שהם נקיים מכל סיג ושמץ כעדר הקצובות. ואין בהם שכולה כי כולם בני אל חי ופרי החכמה העליונה.
הקצובות – קצה וקצב מקורם קץ, ומצאנו ומקצה אחיו (פרשת ויגש), מקצותם (שופטים י״ח:ב׳), ומקצתם (דניאל א׳:ה׳) שהוראתם הנבחרים שבהם, וממקור זה גם שם קצין, א״כ הקצובות ר״ל הצאן הנבחרות.
מן הרחצה – וצמרן נקי.
מתאימות – יולדות תאומים ואין בהן אחת שכולה, שאם בא הזאב וטרף אחד מן התאומים נותר השני; והמשל לשִׁנַּיִם שבנפול האחת תצמח האחרת תחתיה ואין מקומה נשאר פנוי.
שִׁנַּיִךְ היו מסודרות1 ודומות זו לזו בגובה ובעובי, ולבנות היו במראה2,
כְּמוֹ עֵדֶר הרחלים3 הדומות זו לזו4 הַקְּצוּבוֹת – כאילו נחתכו כאחת5, הברורות משאר הצאן בקצב ומניין6, שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה היומית7 ומבהיקות בלובן צח8, שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת – שלמות9 ושוות כתאומים10 וְשַׁכֻּלָה – וששום מום11 שבר12 חסרון ופגם13 אֵין בָּהֶם14:
1. רש״י.
2. מצודת דוד.
3. רש״י, מצודת דוד.
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד. והוא לשון ענין חיתוך וכריתה, מצודת ציון. ואבן עזרא ביאר שענין הקצובות שיש להן מידה אחת כאילו נחצבת כל אחת כמו חברתה. ולקח טוב ביאר שהוא מלשון הפרדה.
6. הם הרחלים אשר היו נמסרות לרועה חכם והגון ליזהר בצמרן, שהיו עושים אותו לכלי מילת ומשמרים אותם מעת לידתם שלא יתלכלך הצמר ורוחצים אותם מיום ליום, רש״י. ולקח טוב ביאר שאלו הרחלות המעוברות שהרועה הפרידן מכלל כל העדרים לפי שהם מעוברות.
7. רש״י.
8. רשב״ם, מצודת דוד.
9. לעז רש״י.
10. מצודת דוד, מצודת ציון. ואבן עזרא ביאר תואמות.
11. רש״י.
12. אבן עזרא.
13. מצודת דוד.
14. והנמשל, הגיבורים אנשי המלחמה אשר היו בה מאז, הכורתים ואוכלים אויביהם, שהיו כעדר השווים במידה והמנוקים מן הלכלוך אחר שעלו מן הרחצה, כך היו הגיבורים שווים אלו לאלו, וכולם היו קדושים ומנוקים מן הגזל והעריות, ולא נמצא במי מהם נדנוד עושק, רש״י, מצודת דוד. ונאמר קילוס זה על שנים עשר אלף איש שצבאו על מדין בקצב ומנין שלא נחשד אחד מהם על העריות שנאמר (במדבר לא, מט) ״וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ״, ואף על הרהור הלב הביאו כפרתן, ועל הגזל לא נחשדו שהעיד עליהם הכתוב (שם יא) ״וַיִּקְחוּ אֶת כָּל הַשָּׁלָל... וַיָּבִאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן״ ולא הבריח אחד מהן פרה אחת או חמור אחד, רש״י. ובמדרש, ״שיניך״ אלו הכשרים שבישראל, כשם שהשינים מחזקים את כל הגוף, כך כשרים שבישראל מחזקים אותם ליראת בוראם, ״כעדר הקצובות״ כמו שהרועה מפריד את הרחלים המעוברות, כך הקב״ה מפריד את הצדיקים מהרשעים, ״שעלו מן הרחצה״ שהם נקיים מן העבירה ונקיים מכל חטא ועון, ״שכולם מתאימות״ כשם שהרחל הזו מניקת תאומים, כך ישראל יושבים זוגות זוגות ועוסקים בתורה, ״ושכולה אין בהם״ דור שעתיד הקב״ה לבחור בם כולם יהיו צדיקים, שנאמר (ישעיה ס, כא) ״וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים״, לקח טוב.
תרגום כתוביםמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(ג) כְּ⁠ח֤וּט הַשָּׁ⁠נִי֙ שִׂפְתוֹתַ֔יִךְא וּמִדְבָּרֵ֖ךְב נָאוֶ֑ה כְּ⁠פֶ֤לַח הָֽרִמּ⁠וֹן֙ רַקָּ⁠תֵ֔ךְ מִבַּ֖⁠עַד לְ⁠צַמָּ⁠תֵֽךְ׃
Your lips are like a thread of scarlet, and your mouth is lovely. Your temples are like a slice of pomegranate behind your veil.
א. שִׂפְתוֹתַ֔יִךְ =ק-מ,ב1 ומסורה ומ"ג דפוס ונציה (ובעוד כתב⁠־יד שנבדק ע"י ברויאר)
• ל=שִׂפְתֹתַ֔יִךְ (כתיב חסר וי"ו)
ב. וּמִדְבָּרֵ֖ךְ =ק-מ,ב1 ובדפוסים וקורן, וכן הוא בברויאר ומג"ה; כת"י ק-מ יותר מדויק בכתיב שבו מאשר ל,ש1.
• ל,ש1=וּמִדְבָּרֵ֖יךְ (כתיב מלא יו"ד)
• קורן, ברויאר, מג"ה, סימנים, מכון ממרא
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וְשִׂפְתוֹי דְּכָהֲנָא רַבָּא הֲווֹ בַּעְיָן צְלוֹתָא בְּיוֹמָא דְּכִפּוּרֵי קֳדָם יְיָ וּמִלּוֹי הֲווֹ מְהַפְּכִין חוֹבֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל דְּדָמְיָן לְחוּט זְהוֹרִיתָא וּמְחַוְּרָן יָתְהוֹן כְּעַמַּר נְקֵי וּמַלְכָּא דְּהוּא רֵישְׁהוֹן מְלִי פִּקּוֹדַיָּא כְּרִמּוֹנָא בָּר מִן אַמַּרְכְּלַיָּא וְאַרְכּוֹנִין דְּאִנּוּן קָרִיבִין לְמַלְכָּא דְּאִנּוּן צַדִּיקִין וְלֵית בְּהוֹן מִדָּעַם בִּישׁ.
[א] כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ – בְּשָׁעָה שֶׁאָמְרוּ אֶת הַשִּׁירָה: אָז יָשִׁיר משֶׁה (שמות ט״ו:א׳). וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה, שֶׁמַּרְאִין בָּאֶצְבַּע וְאוֹמְרִים: זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ (שמות ט״ו:ב׳), בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִתְחִיל משֶׁה מְשַׁבְּחָן: כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ, הָרֵיקָן שֶׁבָּכֶם רָצוּף מִצְווֹת כָּרִמּוֹן הַזֶּה, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ עַל הַצְּנוּעִין וְהַמְצֻמָּתִין שֶׁבָּכֶם.
כחוט השני שפתותיך – זה הפרוכת שהיה מבדיל בין כהן גדול [לעם].
ד״א כחוט השני – זו כניסתו של משה למשכן. שנאמר וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדות מבית שני הכרובים (במדבר ז׳:פ״ט). לכך נאמר ומדברך נאוה.
ד״א ומדברך נאוה – אלו הנביאים.
כפלח הרמון רקתך – אלו יושבי המדרשות. מבעד לצמתך. זה הציץ שהיה בין עיניו של אהרן.
כחוט השני שפתותיך – זה השירה.
ומדברך נאוה – שהיו מראים באצבע ומדברים זה אלי ואנוהו.
כפלח הרמון רקתך – ריקים שביך מלאים מצות כרמון, אין צריך לומר על הצנועים ומצומתים שבכם.
כחוט השני שפתותיך – נעשה ונשמע, ומדברך נאוה וישמע ה׳ את קול דבריכם, הטיבו אשר דברו.
כחוט השני – זה חוט הפרכת שהיה מבדיל בין העם לכהן גדול.
דבר אחר: זה כניסתו של משה למשכן שנאמר וישמע את הקול מדבר אליו, לכך נאמר ומדברך נאוה.
דבר אחר: ומדברך נאוה – אלו הנביאים.
דבר אחר: כחוט השני – אמר הקב״ה אתם חביבים עלי כאברהם שאמר אם מחוט ועד שרוך נעל.
דבר אחר: הקלים שבכם חביבים עלי כפרץ וזרח אשר על ידו השני, תפלת שפתותיכם חשובה בעיני ככהן גדול שהיה לבוש בגדי שני.
דבר אחר: חשובה היא כקרבנות דתנן חוט של סיקרא חוגרו באמצע.
כפלח הרמון רקתך – אמר ריש לקיש אל תקרי רקתך אלא ריקנין שאפילו ריקנין שביך מלאים מצות כרמון, אמר ריש לקיש פושעי ישראל אין אור של גיהנם שולטת בהם, ק״ו ממזבח הזהב ומה מזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב עומד כמה שנים ואין אור שולטת בו, פושעי ישראל שמלאים מצות כרמון עאכ״ו. הרואה רמון בחלום, זוטרי פרי ורבי עסקיה כרמונים, רברבי אם ת״ח הוא יצפה לתורה, ואם עם הארץ הוא יצפה למצות שנאמר כפלח הרמון רקתך.
ככ׳יוט אלקרמז שפתיך, ומנטקך חסן, כפלע אלרמאן וגנתך, מן תחת נקאבך.
השפתים שלך כמו חוט השני (צמר צבוע בצבע אדום עז), וההגיה שלך יפה. כמו פלח הרמון הרקה שלך (העצם שמתחת למושב העין) מתחת ל״רעלה״ שלך.
ומדברך – כלי הדבור, הפה.
רקתך – החלק העליון הבולט של הלחיים.
מבעד לצמתך – מתחת צעיפך.
ואמרו כחוט השני שפתותיך, הם השירות שישראל שרים בחגים שני בקול רנה ותודה המון חוגג (תהלים מב ה), ואפשר שרמז על דוד אדון המשוררים שהוא מזרע פרץ אחיו של זרח שבו נאמר ואחר יצא אחיו אשר על ידו השני (בראשית לח ל), ואפשר שיש בו ענין שלישי כלומר הודוי שאומרים ישראל על הסמיכה, שכל אדם מישראל שחטא מביא כבשה אל פתח אהל מועד, והכהנים עומדים סביבו וסומך שתי ידיו על ראש הבהמה ומקצת ידיו זו על זו, ויאמר בלחש בינו לבין בוראו – ״מלכי ואלהי חטאתי לפניך חטא פלוני״ – ומפרש איזה חטא היה – והנני חוזר בי ממנו ולא אשוב לכסלה עוד, ואם נתחייבתי עליה כרת שהיא הכריתה הרי תחול הכרת על הכבשה הזו, ואם נתחייבתי שרפה באש תהא השרפה לכבשה זו, ואם נתחייבתי חנק תהא שחיטת כבשה זו במקומי, ועוקדה בעליה ושוחטה מיד כמו שאמרו חכמים הכל שוחטין ולעולם שוחטין ובכל שוחטין (חולין טו ב), ועוד אמרו שלשה דברים אין ראוי לאדם לשהות בהן אפילו מעט והם תכף לנטילתו את ידיו יברך מיד, ואם אמר גואל ישראל יברך מיד ואם סמך ישחוט מיד, והם שלש תכיפות (ברכות סב א), וימסור הכבשה לכהן לעשות את עבודתה, ולמדנו לסמיכה מקבלת חכמים ז״ל ומצאנוהו מפורש בכתוב שנ׳ וסמך ידו על ראש קרבנו ושחטו וכו׳ (ויקרא ג ב). וכל זה רחמים וחנינה וחמלה מלפני הבורא יתעלה על האדם שלא ידעו הכהנים את שגגתו כשיודה במומיו, ויתכפר לו חטאו הנמשל לשני ויהיה כשלג שנ׳ אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו (ישעיהו א יח) לכך נאמר כחוט השני שפתותיך.
כפלח הרמון, כמו שפלח הרמון צמודים פרד לפרד כך היו שבטי ישראל מאוחדים זה עם זה כמו שביארנו, ונקבצו הכהנים והלוים והנביאים כמו שנ׳ הנה הכהנים והנביאים (אין פסוק כזה), וסנהדרין כמו שנקראו גאונים גורן עגולה.
כחוט השני שפתותיך – נאות להבטיח ולשמור אבטחתם כמו שעשו המרגלים לרחב הזונה, שאמרו לה: את תקות חוט וגו׳ (יהושע ב׳:י״ח) ושמרו אבטחתם.
ומדברך – דיבורך, והרי הוא מגיזרת: הנדברים בך אצל הקירות (יחזקאל ל״ג:ל׳), אז נדברו יראי י״י (מלאכי ג׳:ט״ז), פַרְלֵדִֿיץ בלעז.
רקתך – הוא גובה הפנים, שקורין בלעז פומילש, אצל העינים. ובלשון תלמוד קורא אותן: רומני דאפי. ודומה לפלח חצי רמון מבחוץ שהוא אדום וסגלגל, הרי קילוס בנויי אשה.
והדוגמא פירשו רבותינו: ריקנין שביך מלאים מצוות כרימון.
מבעד לצמתך – מבפנים לקישורייך.
Like a scarlet thread are your lips – Beautiful to promise and to keep their promise, as the spies did to Rachav Hazonah. They said to her, "[you shall bind] this line of scarlet thread, etc.,⁠"1 and they kept their promise.⁠2
And your speech – Your speech, and this is from the structure of, "who speak הַנִּדְבָּרִים against you near the walls,⁠"3 [and as in,] "Then the God fearing men spoke נִדְבְּרוּ,⁠"4 parlediz in Old French.
Your cheeks – This is the upper part of the face, called pomels in Old French, next to the eyes. And in the language of the Talmud, it is called "the pomegranate of the face.⁠"5 It resembles the split half of a pomegranate from the outside, which is red and round. This is a praise in terms of a woman's beauty.
Our Rabbis explained the allegory as follows: Even the worthless6 ones רֵיקָנִים among you are full of mitzvos as a pomegranate.⁠7
From within your kerchief – From within your kerchief.
1. Alternatively, your lips were thin and red as a scarlet thread, a sign of beauty in a woman. (Metzudat David)
2. Yechezkel 33:30.
3. Malakhi 3:16.
4. See Rashi in Maseches Avodah Zarah 30b.
5. 'רקתך', from 'רק', meaning empty; see Bereshit 37:24.
6. See (1) above.
7. Iyyov 35:11.
כחוט השני שפתותיך – זה חוט הפרוכת. ודמה את חכמי ישראל לחוט השני של פרוכת שהיה נמתח לפני הדביר מבדיל בין הקדש ובין הקדש הקדשים. כך חכמי ישראל מבדילים בין דבר קל לדבר חמור בין דין לדין בין איסור להתיר.
שפתותיך – אלו תלמידי חכמים שמורין בשפתותיהן.
ומדברך נאוה – ודבריהם נאים. ודומה לו ולא ממדבר הרים.
כפלח הרמון רקתך – אלו יושבי בתי מדרשות שהם מלאים מצות כרמון.
מבעד לצמתך – שהם מצמצמין עצמן לשמוע דברי תורה שמצומתין הם בגלות וסובלין הצרות ודמה הכתו׳ את ישראל לתקון אשה הנאהא והצנועה.
א. כן בכ״י מוסקבה וכן תוקן בכ״י מינכן. במקור בכ״י מינכן: ״זונה״.
שפתותיך – הדבוקות ומצומצמות זו אצל זו דומות כאילו חוט צבוע בין שתיהן, מאדמימות הבשר אשר בהן.
ודיבורך נאה והגון.
ורקת פרצופך אשר בפני עילופך ועיטופך אדומה ומצוחצחת ועגולה כחצי רימון.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ג) כחוט השני שפתותייך – שפתים כשהן דבוקות, נראה סדק שביניהן כמין חוט צבוע בצבע אדום ליופי.
ומדברך נאוה – מדבר שם דבר הוא, כמו: מספר, מגדל, מכתב, מקדש. מדבר – לשון דיבור.
כפלח הרימון – כחצי רימון שהוא משופע ואדום מבחוץ, כן רימוני פרצופה משופעים אדומים צחים וברורים.
רקתך – בלשוןא תלמוד קרויים: רימניב דאפי.⁠1
1. בדומה ברש״י.
א. כן בכ״י בודפשט, סואב. בכ״י המבורג, סנקט פטרבורג: לשון.
ב. כן בכ״י סנקט פטרבורג. בכ״י בודפשט, סואב: רומנא. בכ״י המבורג המלה חסרה.
YOUR LIPS – Close and tight beside each other, so alike it is as if there were [only] a colored thread between the two, reddening their flesh.
Your speech is sweet and pleasant.
Your face, inside your kerchief, is red, radiant and round like a pomegranate.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

(3) YOUR LIPS ARE LIKE A CRIMSON THREAD – When the lips are together the line between them appears like a thread dyed red for beauty.
YOUR WORDS ARE WONDERFUL1 – The word מדבר is a noun like the words מספר, מגדל, מכתב, מקדש. מדבר connotes speech.⁠2
LIKE A POMEGRANATE SPLIT OPEN – Like half a pomegranate, round and red on the outside, so too are your cheeks – round and red, bright and clear.
YOUR BROW – In Aramaic this word refers to the face.
1. JPS renders "your mouth is lovely" but Rashbam contends that the word is a noun denoting not the organ of speech but speech itself.
2. This comment discussing the grammatical form of the word opposes that of Rashi but agrees with the view of Ibn Ezra.
ומדברך נאוה – מלשון דיבור.
כפלח הרימון – המפרשים אמרו: כי הוא חצי רימון.
והנכון בעיני: שהוא הציץ הנופל מאילן הרימון, כאשר יחל להיבקע, כמו פולח ובוקע בארץ (תהלים קמ״א:ז׳).
רקתך – ממעל לַעַין בקצות המצח.
מבעד – כמו בפנים, כמו הבעד ערפל ישפוטא (איוב כ״ב:י״ג).
צמתך – הוא השער היורד, כמו גלי צמתך (ישעיהו מ״ז:ב׳).
א. כן בפסוק ובכ״י לונדון בית דין 41. בכ״י לונדון 27298, פריס 334: ״ישכון״.
כחוט השני – אדום ודק.
Like a thread of scarlet. Red and fine.
שפתותיך – המשוררים.
כפלח הרמון – כהניך, הואא פעמון ורמון (שמות כ״ח:ל״ד).
א. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298 חסר: ״הוא״.
Thy lips. The singers.
Thy temples are like the pomegranate blossom. Thy priests. Cf. ‘A bell and a pomegranate’ (Exodus 28:34).
ומדברך – כמו דיבורך.
כפלח הרמון – יש אומרים: כחצי.
והקרוב שהוא ציץ הרמון האדום.
ויש מפרשים אותו לשון פלח דבלה (שמואל א ל׳:י״ב) שהוא לשון ביקוע, כן זה ביקוע הרמון.
רקתך – בין המצחא והעין.
צמתך – הוא השיער הרב, וכמוה גלי צמתך (ישעיהו מ״ז:ב׳).
א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896: ״והמצח״.
שפתותיך – המשוררים.
רקתך – הכהנים.
כחוט השני – הדק ואדום, כך שפתותיך דקים ואדומים.
ומדברך נאוה – מדברך – פתרונו: דיבורך נאה.
כפלח הרימון רקתך – כחצי רימון עגול ואדום, כך רקתך – עצם הבולט בתוך פנים, ואדום כאדם בריא ויפה.
ויש לפרש: עצם המצחא ומתוך המסוה נראיתב הצמהג תלויה בפנים דרך צניעות.
א. בכ״י (בשיכול אותיות): הצמח.
ב. בכ״י: בריאת
ג. בכ״י: את צמח.
כחוט השני שפתותיך. כששפתי האשה דקות ומחוברות, ונראה כחוט השני משוך בין שפתותיה. ומדברך. הדבור היוצא מבין שפתיה. כפלח הרמון. רקת של ליחיים נאה, ודומה לחצי רמון, שבולט מעט באמצעיתו.
והדוגמה מתורגמת על כהן גדול ביום הכיפורים, שתפילתו נאה ומתכפרתא ומלבנת עונות ישראל. כפלח הרמון – מלא מצות, שהיה גובה של ראש כבליטת גובה הרמון מבעד לצמתך, שהוא בין משרתיו הצדיקים.
א. אולי צ״ל: ומכפרת.
כחוט השני שפתותיך – ששפתיה דקות ולסתותא אפיה קטנה, וכשהיא סוגרת פיה ושפתים דבוקות זו לזו, דומה כמו שהוא חוט השני – אדום צבוע בתולעת, גרינא1 בלעז, כמו שנאמר: אם יהיו חטאיכם כשני⁠{ם} כשלג ילבינו (ישעיהו א׳:י״ח), וכן: תולעת השני (שמות כ״ח:ה׳).
ומדברך נאוה – דבור היוצא מבין שפתיה נאה לך, לפי שיש איש ואשה שאין נאה להם לדבר, לפי שפותחים פיהם יותר מדי.
כפלח הרמון רקתך – חצי רמון, שהרמון נחלק לשנים והוא אדום, כך רקתך – הוא עוז הלחי הנקרא פומיל,⁠2 עגול ואדום.
מבעד לצמתך – מבהיק אדום הלחי.
ולפי פירוש שני: כחלוקת רמון – שיש בו לובן מתוך אדמומית, כך רקתך – הן צדעייך מכאן ומכאן והלסתות מכאן ומכאן כנגד צמתך.
1. בלעז: graine.
2. בלעז: pomel (= pomette).
א. בכ״י: ולו ענות.
כחוט השני שפתותיך הדם אשר מזים על המזבח.
ומדברך נאוה השיר אשר אומרים אותו הלויים במקדש על הקורבן.
כפלח הרימון רקתך מזבח הקטורת.
מבעד לצמתך בתוך הפרוכת, סמוך לה.
כחוט השני שפתותיך ומדברך נאוה כפלח הרמון רקתך מבעד לצמתך – זה הפסוק כולו לפי מה שאחשוב להורות על יפייה המביט אותו לחשוק בה והוא לפי המשל לבד.
כפלח הם השרים הקרובים אל המלך ורואי פניו כשהיו דבקים יחד יפים וטובים כגרעיני הרמון אשר בפלח. ולזה אמר מבעד לצמתך כמו שאמר בעינים.
כחוט השני שפתותיך. חכמי הדורות המורים את החלק העיוני1: ומדברך. המורים את החלק המעשי [נאוה]⁠2, באופן כי כפלח הרמון רקתך, הסמוכה לפה3, והם התלמידים, מלאו דעה את ה׳ ׳כפלח הרימון׳ היפה במראה וטוב בטעמו גם שאינו רימון שלם4: מבעד לצמתך. שהיא שער נכרי, וזה כאשר לא התערבו בגויים5:
1. ראה לקח טוב: ׳דימה את חכמי ישראל לחוט השני של פרוכת שהיה נמתח לפני הדביר מבדיל בין הקודש ובין קודש הקדשים, כך חכמי ישראל מבדילים בין דבר קל לדבר חמור בין דין לדין בין איסור להיתר, שפתותיך - אלו תלמידי חכמים שמורין בשפתותיהן, ומדברך נאוה - ודבריהם נאים׳.
2. המפרשים פירשו ׳מדברך׳ – דיבורך, ובעל העקידה כתב שיש לפרש גם על שאר כלי הדיבור כמו הלחיים והגרון, כמו שמצינו (בכורות מ.) ׳ניטל רוב המדבר׳ [המפרשים פירשוהו שם על הלשון], ואולי רבינו מפרשו מלשון ׳דַבָּר אחד לדור׳, הנהגה מעשית ומדינית. ובעל העקידה פירש ׳שהם החכמים והנביאים שאליהם מדברים קשות ועזוֹת והם מזכירים את עוונותיהם שהיו כמראה השָני, ולבסוף ומדברך נאוה, שמשיבים אותם מהם׳.
3. רש״י פירש ׳היא גובה הפנים שקורין פומי״ליש בלע״ז אצל העינים׳, וכ״כ אבע״ז ׳בין המצח לעין׳. אך רבינו מפרש שהוא אצל הפה, על דרך ׳מדברך׳ ו׳שפתותיך׳ הנזכרים בפסוק, שאלה תלמידיהם. וראה פירוש רס״ג שהרקה הוא החלק העליון הבולט של הלחיים. אך להלן (ו ז) פירש רבינו עצמו ש׳הרקה׳ מרמז לתלמידים הסמוכים לעיניים. [ובעל העקידה הוכיח שהכוונה לאלה הקרובים לעיניים, שהרי אמר ׳מבעד לצמתך׳ כמו שאמר לעיל על העיניים]. ובעל העקידה פירש שהם השרים הקרובים למלך, וכשהם דבקים יחד [שיש אחדות ביניהם], הם יפים וטובים כגרעיני הרימון בתוך הפלח.
4. נראה שמפרש כפירוש ראשון של אבע״ז ׳פלח׳ – חצי, והיינו שאף ׳רקתך׳ – התלמידים שלא השיגו עוד שלימות, כבר הם כפלח רימון ביופיים וטעמם, למרות שטרם השיגו שלימות. וכן מבואר בשהש״ר שמדבר בתלמידים שיושבים בשורות לפני הסנהדרין, או בסנהדרין עצמם: ׳כפלח הרמון רקתך, רבי אבא בר כהנא ורבי אחא, חד אמר הריקן שבשלוש שורות רצוף תורה כרימון הזה, ואין צריך לומר מבעד לצמתך, על היושבין בסנהדרין עצמה, וחד אמר הריקן שבסנהדרין רצוף תורה כרימון הזה, ואין צריך לומר מבעד לצמתך, על היושבין תחת הזית ותחת הגפן והתאנה ועוסקין בדברי תורה׳. ובלקח טוב ומדרש זוטא: ׳כפלח הרמון רקתך - אלו יושבי בתי מדרשות שהם מלאים מצוות כרימון׳.
5. כמו שהתבאר לעיל שמה שהוא מכוסה ׳מבעד לצמתך׳ – שיש עליו תכשיט של שער נכרי כדי שלא יתלכלך מבחוץ, מסמל את ההבדלה מן הגויים ומדיעותיהם. וכ״כ להלן (ו ז), ע״ש.
כחוט השני – פתיל צבוע אדום כמו ושני תולעת (במדבר י״ט:ו׳).
ומדברך – דבורך.
נאוה – נאה ויפה.
כפלח – ענין בקוע כמו כפלח תחתית (איוב מ״א:ט״ז).
רקתך – הוא גובה הפנים שאצל העין מזה ומזה ויקרא כן על מיעוט ורקות הבשר אשר בהם וכן ותתקע את היתד ברקתו (שופטים ד׳:כ״א).
כחוט וגו׳ – שפתי פיך המה היו דקות ואדומות כחוט השני, והוא ענין יופי והנמשל הוא על הנביאים שהיו מתנבאים ומודיעים לעתות רחוקות. ודבריהם היו מקוימים כצבע אדום הנראה למרחוק ולא תוסר כי אם בקושי.
ומדברך נאוה – דברי פיך המה היו נאים ונחמדים במיטב המליצה ובחן המבטא והנמשל הוא על הלוים שהיו עומדים על הדוכן לדבר בשיר, והחן היה מוצק בשפתותם.
כפלח וגו׳ – גובה פניך מזה ומזה היה סגלגל ואדום, ומעורב בלובן כמראה חתיכה הנבקעת מן הרמון, והמה היו נסתרים מבפנים למסוה, ובזה היו ממשיכים אהבה וחשק יותר מאלו היו גלוים מבלי מסוה והנמשל הוא על הסנהדרין שופטי העדה שהם פני הדור, והיו ממולאים בכל חכמה ומדע, כרמון המלאה לה גרגרים, והמה היו מסתירים החכמה בלבותם ולא התפארו בפני אנשים.
מליצה:
כחוט – עתה מצייר דבורה שמצד זה נקראת נפש הדבריית, והוא התגלות מושגיה והשכלותיה לחוץ ע״י הדבור, שפתותיה דומים כחוט השני, שעליו חורזים המרגליות, עד שהמרגליות האחדים המפוזרים יתקשרו ע״י החוט הזה ויהיו לחרוזה אחת, כן יקשר הדבור מושגי הנפש והשכלותיה לחרוז מהם מאמרים ודבורים שלמים. וגם מדברך בעצמו נאוה קדש כי תדבר בתורה ובנבואה וברוח הקודש כמ״ש רוח ה׳ דבר בי ומלתו על לשוני, כפלח, אחר שבאר דברים המתגלים מן הנפש, שהם המושגים והמשפטים והדבורים שע״י נכיר את עצמותה כי הוא עצם משכיל, יאמר כי עצמות הנפש כמו שהיא מצד עצמה, דומה כפלח הרמון שהוא מלא תרי״ג גרעינין, כן עצמותה מלאה אורות שכליות אלהיות, שזה קורא רקתך, כי היא אינה ממלאה מקום, ודומה כדבר ריק שלא נמצא בו מאומה, ומ״מ הוא מלא כפלח הרמון, והוא מבעד לצמתך וקשורך, כי ענין הנפש בעצמותה בלתי מושג לנו, ואין אנו יודעים מה היא. רק כפי קשורה בגוף.
כחוט השני – דקות ואדומות.
ומדברך – ואופן דיבורך והברתך, ובזה יפרד מִדְבָּר מדיבור, שהראשון הוא ההברה והשני יורה הענין.
כפלח – כרמון מפולח חלוק לשנים, ובהסיר הקליפה הדקה יפה סידור הגרעינים לעינים.
מבעד לצמתך – פירשתיהו בפסוק א׳.
כחוט השני וגו׳ – כחוט השני שפתותיך – זה לשון של זהורית1 ומדברך נאוה – זה שעיר המשתלח,⁠2 אמרו ישראל לפני הקב״ה, רבש״ע, אין לנו לשון של זהורית ושעיר המשתלח,⁠3 אמר להם, כחוט השני שפתותיך – רחישת פיך חביבה עלי כחוט של זהורית, ומדברך נאוה – מדברתיך יאי.⁠4 (שם)
ומדברך נאוה – מדבר שלך נאוה, דא״ר אבא בר כהנא, אע״פ שהוא מדבר חייבין על מחיצתו עכשיו כשם שחייבין על מחיצתו בזמן שהוא בנוי.⁠5 (שם)
כפלח הרמון רקתך – ת״ר, הרואה רמונים בחלום, אם ע״ה הוא יצפה למצות, שנאמר כפלח הרמון רקתך – אפילו ריקנין שבך מלאים מצות כרמון6. (ברכות נ״ז.)
כפלח הרמון רקתך – רבי אבא ורבי אחא, חד אמר, הריקן שבשלש שורות [שבסנהדרין] רצוף תורה כרמון הזה7 ואין צ״ל מבעד לצמתך – על היושבין בסנהדרין עצמה,⁠8 וחד אמר, הריקן שבסנהדרין רצוף תורה כרמון הזה, ואין צ״ל על יושבין תחת הזית ותחת הגפן והתאנה ועוסקין בדברי תורה.⁠9 (מ״ר)
כפלח הרמון רקתך – מעשה בחמריה דר׳ יונתן שהשיב תשובה נצחת לכותי אחד, קרי עליה ר׳ יונתן, כפלח הרמון רקתך מבעד לצמתך, אפילו ריקנין שבך מלאים תשובות כרמון, ואין צ״ל מבעד הצנועין והמצומתין שבכם.⁠10 (מ״ר)
1. פי׳ צמר צבוע אדום קשרו בראש שעיר המשתלח.
2. דריש מדברך מלשון מדבר, ע״ש שהשעיר המשתלח נשלח למדבר כנודע, והיה המחזה נאוה מאוד ע״י שלווהו זקני ירושלים וכל הסדר, כמבואר במס׳ יומא, וזהו מדברך נאוה. וגם י״ל דמפרש ומדברך נאוה מלשון דיבור, ורומז להוידוי שהתודו עליו על חטאות בני ישראל כמבואר בפרשה.
3. שיכפרו עלינו.
4. ר״ל דבריך שאתה קוראם בפיך, נאה ומקובל לפני כענין שעיר המשתלח, והוא ע״ד שאמרו [סוף מנחות ק״י א׳] כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה, וכן בכל הקרבנות, וכן תורת שעיר המשתלח.
5. דריש מדברך על ביהמ״ק ע״ש שהוא עתה חרב ועזוב כמדבר וכמש״כ (ישעיהו ס״ד, ט׳) ציון מדבר היתה, וכ״ז הוא נאה שקדושתו בו כדמפרש, וכשם שהיה בנוי אם היה אדם נכנס בטומאה במחיצתו היה חייב כך עכשיו אף שהוא חרב אם יכנס אדם במקום מחיצתו חייב.
6. גפן כנוי לצדיקים שמקיימים התורה בטעם ובהשכל ודעת כמו יין גפן, ורמון כנוי לעמי הארץ, לפי שהרמון הוא יבש בלי לחלוחית, וכך הע״ה מקיימים התורה בלי כל רגש נפשי.
ועיין במגילה ו׳ א׳, דריש בשם העיר רקת שהיא טבריה, ולמה נקרא שמה רקת שאפי׳ ריקנין שבה מלאים מצות כרמון, ולפי הדרשות שבכאן בלשון זה דקאי על כלל ישראל בכל מקום שהם קשה מאי רבותא דטבריה ואולי ס״ל אותו מ״ד דהלשון רקתך בא לענין דרשה אחרת שבכאן, והיינו לענין הסנהדרין, כבדרשה הבאה.
7. עי׳ סנהדרין ל״ז א׳ דלפני הסנהדרין היו יושבן ג׳ שורות של ת״ח שלא ממנין הסנהדרין ואמר בזה שאפילו הם שלא היו מסנהדרין היו גדולי תורה.
8. עיין משכ״ל אות י׳ בבאור המובן תלמידי חכמים בלשון צמתך.
9. אולי הוא ציור לחכמים הלומדים תורה לא לתכלית המשפט וההוראה כי אם לתכלית הלמוד עצמו, והם הוו חכמים ביותר, יען כי אין להם הטרדה הבאה לסנהדרין לרגלי משמרתם ופקודתם, והם יושבים בשלוה ומנוחה ועוסקים בתורה, וישיבה שלוית כזו מתוארת בישיבת תחת גפן ותאנה ע״פ לשון הפסוק במלכים המצייר שלות ישראל איש תחת גפנו ותחת תאנתו.
10. עיין מש״כ לעיל פסוק א׳ אות י׳.
כְּחוּט הַשָּׁנִי – כפתיל בצבע אדום, כך דקות ואדומות1 שִׂפְתֹתַיִךְ היפות2, וּמִדְבָּרֵיךְ – ודברי פיך3 נָאוֶה – נאה ונחמד4, כְּפֶלַח הנבקע מן5 הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ – גובה פנייך6, הסגלגל והאדום המעורב בלובן7 היה מראה פנייך הנסתרים8 מִבַּעַד – מבפנים9 לְצַמָּתֵךְ – למסוה שעליהם10:
1. מצודת דוד.
2. רש״י, מצודת דוד.
3. מצודת דוד, אבן עזרא.
4. מצודת ציון.
5. מצודת דוד.
6. רש״י. והוא בין המצח והעין, אבן עזרא. ומצודת ציון ביאר שהוא גובה הפנים שמעל העיניים, ונקרא כך על מיעוט ורקות הבשר אשר בהם.
7. כמראה חתיכה הנבקעת מהרמון, מצודת דוד. ודומים לפלח חצי רמון בחוץ שהוא אדום וסגלגל, רש״י.
8. מצודת דוד.
9. רש״י, אבן עזרא.
10. מצודת דוד, וראה ביאור בפס׳ א׳. והנמשל, הנביאים שהיו מתנבאים לעיתים רחוקות היו דבריהם מתקיימים כצבע אדום הנראה למרחוק ולא יוסר כי אם בקושי, והלווים שהיו עומדים על הדוכן לדבר בשיר והחן היה מוצק בשפתותם, ועל הסנהדרין שופטי העדה שהם פני הדור והיו ממולאים בכל חכמה ומדע כרימון המלא בגרגרים, והיו מסתירים את החכמה בליבותם ולא התפארו בפני אנשים, מצודת דוד. ורש״י ביאר ״כחוט השני שפתותיך״ נאות להבטיח ולשמור הבטחתן כמו שעשו המרגלים לרחב הזונה שאמרו לה (יהושע ב, יח) ״אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי״ ושמרו הבטחתם, ״כפלח הרמון רקתך״ הריקנים שבך מלאים מצוות כרמון. ובמדרש, ״כחוט השני שפתותיך״ בשעה שאמרו את השירה אז ישיר משה, ״ומדברך נאוה״ שמראין באצבע ואומרים זה אלי ואנוהו, באותה שעה התחיל משה משבחן ״כפלח הרמון רקתך״ הריקן שבכם רצוף מצוות כרמון הזה, ואין צריך לומר ״מבעד לצמתך״ על הצנועים והמצומתים שבכם, מדרש רבה. ועוד דרשו, ״כחוט השני שפתותיך״ זה חכמי ישראל שמורים בשפתותיהם הדומים לחוט השני של הפרוכת שהיה נמתח לפני הדביר ומבדיל בין הקודש לקודש הקדשים, כך חכמי ישראל מבדילים בין דבר קל לדבר חמור בין דין לדין בין איסור להיתר, ״ומדברך נאוה״ ודבריהם נאים,⁠״כפלח הרמון רקתך״ אלו יושבי בתי מדרשות שהם מלאים מצוות כרמון, ״מבעד לצמתך״ שהם מצמצמים עצמם לשמוע דברי תורה, וכבושים הם בגלות וסובלים הצרות, לקח טוב.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ד) כְּ⁠מִגְדַּ֤ל דָּוִיד֙ צַוָּ⁠ארֵ֔ךְ בָּנ֖וּי לְ⁠תַלְפִּיּ֑⁠וֹת אֶ֤לֶף הַמָּ⁠גֵן֙ תָּל֣וּי עָלָ֔יו כֹּ֖ל שִׁלְטֵ֥י הַגִּבֹּ⁠רִֽיםא׃
Your neck is like the tower of David, built with turrets, on which hang a thousand shields, all the armor of the mighty men.
א. הַגִּבֹּרִֽים =ק-מ ומסורות-א,ל וטברניות
• ל!=הַגִּבּוֹרִֽים (כתיב מלא וי"ו)
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וְרֵישׁ מְתִיבְתָא דְּהוּא רַב דִי לִיךְ חַסִּין בִּזְכוּתָא וְרַב בְּעוּבָדִין טָבִין כְּדָוִד מַלְכָּא דְּיִשְׂרָאֵל וְעַל מֵימַר פּוּמֵּיהּ הֲוָה מִתְבְּנֵי עָלְמָא וּבְאוּלְפַן אוֹרַיְתָא דַּהֲוָה עָסֵיק רְחִיצִין עַמָּא בֵּית יִשְׂרָאֵל וּמְנַצְּחִין בִּקְרָבָא כְּאִלּוּ אָחְדִין בִּידֵיהוֹן כָּל מָנֵי זַיְנִין דְּגִבָּרִין.
[א] כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ – מַה שֶּׁגִּדֵּל אֶתְכֶם דָּוִד בְּסִפְרוֹ, וּמַה גִּדֵּל אֶתְכֶם דָּוִד בְּסִפְרוֹ: לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים (תהלים קל״ו:י״ג). בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת, מַהוּ לְתַלְפִּיּוֹת, סֵפֶר שֶׁאָמְרוּ לוֹ פִּיּוֹת הַרְבֵּה, עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם אָמְרוּ סֵפֶר תְּהִלִּים, אָדָם הָרִאשׁוֹן, וְאַבְרָהָם, משֶׁה, וְדָוִד, וּשְׁלֹמֹה. עַל אִילֵּין חַמְשָׁה לָא אִתְפַּלְגוּן, אִילֵּין חַמְשָׁה אָחְרָנַיְיתָא מָאן אִינוּן, רַב וְרַבִּי יוֹחָנָן, רַב אָמַר: אָסָף, וְהֵימָן, וִידוּתוּן, וּשְׁלשָׁה בְּנֵי קֹרַח וְעֶזְרָא. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אָסָף, וְהֵימָן, וִידוּתוּן אֶחָד, וּשְׁלשָׁה בְּנֵי קֹרַח אֶחָד, וְעֶזְרָא. עַל דַּעַת רַב אֵין אָסָף בִּכְלַל בְּנֵי קֹרַח, עַל דַּעַת רַבִּי יוֹחָנָן הוּא אָסָף דְּהָכָא הוּא אָסָף דְּתַמָּן, אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁהָיָה בֶּן תּוֹרָה זָכָה לוֹמַר שִׁירָה עִם אֶחָיו וְזָכָה לוֹמַר שִׁירָה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. עַל דַּעַת רַב אָסָף אַחֵר הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: עַל יַד אָסָף הַנִּבָּא עַל יְדֵי הַמֶּלֶךְ (דברי הימים א כ״ה:ב׳). הַנִּבָּא, רַב וְרַבִּי יוֹחָנָן, רַב אָמַר לִידוּתוּן הַנִּבָּא עַל הַיְּדוּתוּן, עַל הַדִּינִין שֶׁעָבְרוּ עָלָיו וְעַל יִשְׂרָאֵל. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לִידוּתוּן הַנִּבָּא עַל הַדָּתִין עַל הַדִּינִין שֶׁעָבְרוּ עָלָיו וְעַל יִשְׂרָאֵל. רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא, אַף עַל פִּי שֶׁעֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם אָמְרוּ סֵפֶר תְּהִלִּים, מִכֻּלְּהוֹן לֹא נֶאֱמַר עַל שְׁמוֹתָם אֶלָא עַל יְדֵי דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, מָשְׁלוּ מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לַחֲבוּרָה שֶׁל אֲנָשִׁים שֶׁמְּבַקְּשִׁים לוֹמַר הִימְנוֹן לַמֶּלֶךְ, אָמַר לָהֶם הַמֶּלֶךְ, כֻּלְּכֶם נְעִימִים, כֻּלְּכֶם חֲסִידִים, כֻּלְּכֶם מְשֻׁבָּחִין לוֹמַר הִימְנוֹן לְפָנַי, אֶלָּא אִישׁ פְּלוֹנִי יֹאמַר עַל יְדֵי כֻּלְּכֶם, לָמָּה, שֶׁקּוֹלוֹ עָרֵב. כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁבִּקְּשׁוּ עֲשָׂרָה צַדִּיקִים לוֹמַר סֵפֶר הַתְּהִלִּים, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כֻּלְּכֶם נְעִימִים וַחֲסִידִים וּמְשֻׁבָּחִים לוֹמַר הִימְנוֹן לְפָנַי, אֶלָּא דָּוִד יֹאמַר עַל יְדֵי כֻּלְּכֶם, לָמָּה שֶׁקּוֹלוֹ עָרֵב, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּנְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל (שמואל ב כ״ג:א׳). רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא אָמַר מִי מַנְעִים זְמִירוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, דָּוִד בֶּן יִשַׁי. אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו, כָּל אוֹתָן הָאֲלָפִים וְהָרְבָבוֹת שֶׁעָמְדוּ עַל הַיָּם וְהֵגַנְתִּי עֲלֵיהֶם, לֹא הֵגַנְתִּי עֲלֵיהֶם אֶלָּא בִּזְכוּת אוֹתוֹ שֶׁבָּא לְאֶלֶף דּוֹר, כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבֹּרִים, לְהָבִיא מִי שֶׁהוּא עוֹמֵד וְיִשְׁלֹט בְּיִצְרוֹ וְיִתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ, כְּגוֹן משֶׁה בִּשְׁעָתוֹ, דָּוִד בִּשְׁעָתוֹ, עֶזְרָא בִּשְׁעָתוֹ, כָּל דּוֹרוֹ נִתְלָה בּוֹ, וְעַל יְדֵי מִי נִקְרַע לָכֶם יַם סוּף, עַל יְדֵי שְׁנֵי שָׁדַיִךְ, אֵלּוּ הֵם משֶׁה וְאַהֲרֹן. רַבִּי יוֹחָנָן פָּתַר קְרָיָה בְּיִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַר סִינַי, עֵדֶר שֶׁעָמְדוּ עַל הַר סִינַי לֹא הָיוּ עוֹמְדִים בַּאֲלִירָא, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ, שֶׁהָיוּ מְצַמְצְמִין עַצְמָן עַל כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר, וְלֹא הָיוּ עוֹמְדִין בַּאֲלִירָא, אֶלָּא בְּיִרְאָה וּרְתֵת וְזִיעַ. רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן מַיְתֵי לָהּ מִן הָכָא, כְּתִיב: וְהַגּוֹיִם חָרֹב יֶחֱרָבוּ (ישעיהו ס׳:י״ב), מֵחוֹרֵב נֶחְרָבוּ, נָטְלוּ אֶפּוֹפָּסִים שֶׁלָּהֶם לְמִיתָה. שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר טוּרָא דְּאִתְנַהַרְתּוּן מִן גַּוֵּויהּ, הַר שֶׁגְּלַשְׁתֶּם מִתּוֹכוֹ, עָשִׂיתִי אוֹתוֹ גַּל וְעֵד לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, אֵיזֶה זֶה, זֶה הַר סִינַי, וּמָה הַגְלָשָׁה הִגְלַשְׁתֶּן מִתּוֹכוֹ, שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת, מִילִין קְצִיבִין, מָאתַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה מִצְווֹת עֲשֵׂה וּשְׁלשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ מִצְווֹת לֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה, שֶׁהָיוּ כֻּלָּן מְרוּחָצִין מִן הָעֲוֹנוֹת. רַבִּי אַחָא וְרַבִּי מְשַׁרְשְׁיָא בְּשֵׁם רַבִּי אִידֵי אוֹמֵר בְּכָל הַמּוּסָפִין כְּתִיב: וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת, וּשְׂעִיר חַטָּאת (במדבר כ״ח:ט״ו,כ״ב), אֲבָל בַּעֲצֶרֶת אֵין כְּתִיב חַטָּאת, לְלַמֶּדְךָ שֶׁלֹא הָיָה בְּיָדָם לֹא חֵטְא וְלֹא עָוֹן. שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בַּיּוֹם שֶׁיָּרַד ה׳ עַל הַר סִינַי לִתֵּן תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל יָרְדוּ עִמּוֹ שִׁשִּׁים רִבּוֹא שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וּבְיַד כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן עֲטָרָה לְעַטֵּר אֶת יִשְׂרָאֵל לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן מֵאָה וְעֶשְׂרִין רִבּוֹא שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת יָרְדוּ עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְסִינַי, אֶחָד מַלְבִּישׁוֹ עֲטָרָה וְאֶחָד אוֹסְרוֹ זוֹנִי, מַהוּ זוֹנִי, רַבִּי הוּנָא רַבָּה דְצִפּוֹרִי אָמַר זוֹנָם, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: מוּסַר מְלָכִים פִּתֵּחַ וַיֶּאְסֹר אֵזוֹר בְּמָתְנֵיהֶם (איוב י״ב:י״ח). וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם, שֶׁלֹא הָיָה נִזּוֹק אֶחָד מֵהֶם. כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ, זֶה הַקּוֹל שֶׁלִּפְנֵי הַדִּבּוּר, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד (שמות כ״ד:ג׳). וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה, זֶה הַקּוֹל שֶׁל אַחַר הַדִבּוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁמַע ה׳ אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם וגו׳ וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי וגו׳ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִבֵּרוּ (דברים ה׳:כ״ד), מַהוּ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ, רַבִּי חִיָּא בַּר אַדָּא וּבַר קַפָּרָא חַד אָמַר הֲטָבָה כַּהֲטָבַת נֵרוֹת, וְחַד אָמַר הֲטָבָה כַּהֲטָבַת הַקְּטֹרֶת. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִתְחִיל משֶׁה מְקַלְּסָן, כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ, הָרֵיקָן שֶׁבָּךְ רָצוּף הוּא תּוֹרוֹת כָּרִמּוֹן הַזֶּה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ, עַל הַצְּנוּעִין שֶׁבָּכֶם וְעַל הַמְצֻמָּתִין שֶׁבָּכֶם. כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ, מַה שֶּׁגִּדֵּל אֶתְכֶם דָּוִד בְּסִפְרוֹ, וּמַה גִּדֵּל אֶתְכֶם דָּוִד בְּסִפְרוֹ: אֱלֹהִים בְּצֵאתְךָ לִפְנֵי עַמֶּךָ (תהלים ס״ח:ח׳). מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ: אֶרֶץ רָעָשָׁה וגו׳ (תהלים ס״ח:ט׳), וְכֵן: הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי ה׳ וגו׳ (שופטים ה׳:ה׳), שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר זֶה סִינַי מִפְּנֵי ה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת, סֵפֶר שֶׁאֲמָרוּהוּ פִּיּוֹת הַרְבֵּה. אֶלֶף הַמָּגֵן, כָּל אוֹתָן הָאֲלָפִים וְהָרְבָבוֹת שֶׁעָמְדוּ לִפְנֵי הַר סִינַי וְהֵגַנְתִּי עֲלֵיהֶם, לֹא הֵגַנְתִּי עֲלֵיהֶם אֶלָּא בִּזְכוּת אוֹתוֹ הַבָּא לְאֶלֶף דוֹר, וְלֹא אַתֶּם בְּעַצְמְכֶם נִתְלֵיתֶם בּוֹ, אֶלָּא כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבֹּרִים, שֶׁכָּל מִי שֶׁיַּעֲמֹד וְיִשְׁלֹט וְיִתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ, כְּגוֹן משֶׁה בִּשְׁעָתוֹ, דָּוִד בִּשְׁעָתוֹ, עֶזְרָא בִּשְׁעָתוֹ, כָּל דּוֹרָן נִתְלָה בָּהֶם, וְעַל יְדֵי מִי נָתַן הַתּוֹרָה עַל יְדֵי שְׁנֵי שָׁדַיִךְ אֵלּוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן.
[ג] רַבִּי יִצְחָק פָּתַר קְרָיָה בְּמִלְחֶמֶת מִדְיָן, שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים, עֲדָרִים שֶׁהָלְכוּ לְמִלְחֶמֶת מִדְיָן לֹא הָלְכוּ אֶלָּא בִּזְכוּת משֶׁה וּפִנְחָס, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּקַּח משֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶת הַזָּהָב מֵאֵת (במדבר ל״א:נ״ד). שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד, הַר. שֶׁגְּלַשְׁתֶּן מִתּוֹכוֹ עֲשִׂיתִיו גַּל וְעֵד לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, אֵיזוֹ זוֹ, זוֹ מִלְחֶמֶת מִדְיָן, וּמַה הַגְּלָשָׁה הִגְלַשְׁתֶּן מִתּוֹכוֹ, שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת, מִלִּין קְצוּבִים, שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף בִּנְדָבָה וּשְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף בִּמְסִירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה (במדבר ל״א:ה׳), אָמַר רַבִּי חֲנַנְיָה בַּר יִצְחָק בִּשְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף הָלְכוּ לְמִלְחֶמֶת מִדְיָן. שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה, רַבִּי הוּנָא אָמַר שֶׁלֹא הִקְדִּים אֶחָד מֵהֶן תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ לִתְפִלִּין שֶׁל יַד, שֶׁאִלּוּ הִקְדִּים אֶחָד מֵהֶן תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ לִתְפִלִּין שֶׁל יַד לֹא הָיָה משֶׁה מְשַׁבְּחָן וְלֹא הָיוּ עוֹלִין מִשָּׁם בְּשָׁלוֹם, הֱוֵי אוֹמֵר שֶׁהָיוּ צַדִּיקִים בְּיוֹתֵר. שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ נִכְנָסִין זוּגוֹת זוּגוֹת אֵצֶל הָאִשָּׁה הָיָה אֶחָד מֵהֶן מְפַחֵם פָּנֶיהָ, וְאֶחָד מֵהֶם מְפָרֵק נְזָמֶיהָ, וְהָיוּ אוֹמְרוֹת לָהֶם אֵין אָנוּ מִבְּרִיּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁתַּעֲשׂוּ לָנוּ כָךְ, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לָהֶם לֹא דַיְּכֶם שֶׁנָּטְלוּ שֶׁלָּנוּ מִתַּחַת יְדֵיכֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם (במדבר כ״ה:ד׳). וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם, שֶׁלֹא נֶחֱשַׁד מֵהֶם אֶחָד בַּעֲבֵרָה. כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ, בְּשָׁעָה שֶׁאָמְרוּ לְמשֶׁה: עֲבָדֶיךָ נָשְׂאוּ אֶת רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ (במדבר ל״א:מ״ט), לְעֶרְיָה וּלְחֵטְא. וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה, שֶׁאָמְרוּ לוֹ: וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן ה׳ (במדבר ל״א:נ׳), אָמַר לָהֶם משֶׁה דִּבְרֵיכֶם סוֹתְרִים זֶה אֶת זֶה, אֲמַרְתֶּם: וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ, לְעֶרְיָה וּלְחֵטְא, וַאֲמַרְתֶּם: וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן ה׳, אִלּוּ לֹא חֲטָאתֶם קָרְבָּן זֶה לָמָּה. אָמְרוּ לוֹ משֶׁה רַבֵּנוּ זוּגוֹת זוּגוֹת הָיִינוּ נִכְנָסִין אֵצֶל הָאִשָּׁה וְהָיָה אֶחָד מִמֶּנּוּ מְפַחֵם אֶת פָּנֶיהָ וְאֶחָד מְפָרֵק נְזָמֶיהָ, אֶפְשָׁר שֶׁלֹא הִזִּיעַ יֵצֶר הָרָע קִמְעָה, עַל אוֹתָה הַזִּיעָה שֶׁל יֵצֶר הָרָע אָנוּ אוֹמְרִים לְהָבִיא קָרְבָּן, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִתְחִיל משֶׁה מְשַׁבְּחָן: כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ, רֵיקָנִין שֶׁבָּכֶם רְצוּפִין מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים כָּרִמּוֹן הַזֶּה, שֶׁכָּל מִי שֶׁבָּא עֲבֵרָה לְיָדוֹ וְנִצַּל מִמֶּנָּהּ וְלֹא עָשָׂה אוֹתָהּ, מִצְוָה גְדוֹלָה עָשָׂה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ, עַל הַצְּנוּעִין וְעַל הַמְּצֻמָּתִין שֶׁבָּכֶם. כְּמִגְדַּל דָּוִיד, מַה שֶּׁגִּדֵּל אֶתְכֶם בְּסִפְרוֹ, וּמַה גִּדֵּל אֶתְכֶם דָּוִד בְּסִפְרוֹ: לְסִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, וּלְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן, וְנָתַן אַרְצָם לְנַחֲלָה (תהלים קל״ו:י״ט-כ״א). בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת, סֵפֶר שֶׁאֲמָרוּהוּ פִּיּוֹת הַרְבֵּה. אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו, כָּל הָרְבָבוֹת וְהָאֲלָפִים שֶׁהָלְכוּ לְמִלְחֶמֶת מִדְיָן וְהֵגַנְתִּי עֲלֵיהֶם, לֹא הֵגַנְתִּי עֲלֵיהֶם אֶלָּא בִּזְכוּת אוֹתוֹ שֶׁבָּא לְאֶלֶף דּוֹר, וְלֹא אַתֶּם בְּעַצְמְכֶם נִתְלֵיתֶם בּוֹ, אֶלָּא כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבֹּרִים, כָּל שֶׁעוֹמֵד וְשׁוֹלֵט וּמִתְגַּבֵּר בְּיִצְרוֹ קָרוּי גִּבּוֹר, כְּגוֹן משֶׁה בִּשְׁעָתוֹ, דָּוִד בִּשְׁעָתוֹ, עֶזְרָא בִּשְׁעָתוֹ, כָּל דּוֹרָן נִתְלָה בָּהֶם, וְעַל יְדֵי מִי נַעֲשֵׂית מִלְחֶמֶת מִדְיָן, עַל יְדֵי שְׁנֵי שָׁדַיִךְ, עַל יְדֵי סַנֶדְרָנָא משֶׁה וּפִנְחָס.
[ד] רַבִּי הוּנָא פָּתַר קְרָיָה בַּיַּרְדֵּן, שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים, עֵדֶר שֶׁעָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן לֹא עָבְרוּ אֶלָּא בִּזְכוּת יַעֲקֹב אָבִינוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְהוֹדַעְתֶּם אֶת בְּנֵיכֶם לֵאמֹר בַּיַּבָּשָׁה עָבַר יִשְׂרָאֵל (יהושע ד׳:כ״ב), רַבִּי הוּנָא אָמַר יִשְׂרָאֵל סָבָא. רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן בִּשְׁלשָׁה מְקוֹמוֹת מָצָאנוּ בַּתּוֹרָה בַּנְּבִיאִים בַּכְּתוּבִים שֶׁלֹא עָבְרוּ יִשְׂרָאֵל הַיַּרְדֵּן אֶלָּא בִּזְכוּת יַעֲקֹב אָבִינוּ, בַּתּוֹרָה: כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה (בראשית ל״ב:י״א). בַּנְּבִיאִים: וְהוֹדַעְתֶּם אֶת בְּנֵיכֶם לֵאמֹר בַּיַּבָּשָׁה עָבַר יִשְׂרָאֵל אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה (יהושע ד׳:כ״ב), עָבַר יִשְׂרָאֵל, יִשְׂרָאֵל סָבָא. בַּכְּתוּבִים: מַה לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס הַיַּרְדֵּן וגו׳ (תהלים קי״ד:ה׳), מִלִּפְנֵי אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב וגו׳ (תהלים קי״ד:ז׳). שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד, הַר שֶׁגְּלַשְׁתֶּן מִתּוֹכוֹ עֲשִׂיתִיו גַּל וְעֵד לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, אֵי זֶה זֶה, זֶה הַיַּרְדֵּן, וּמָה הַגְלָשָׁה הִגְלַשְׁתֶּם מִתּוֹכוֹ, שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת, בִּזַּת סִיחוֹן וְעוֹג. שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּשִׁשִּׁים אֶלֶף נִכְבְּשָׁה אֶרֶץ כְּנָעַן, הִיא דַעְתֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר כָּל מִלְחָמָה שֶׁהִיא יְתֵרָה עַל שִׁשִּׁים אֶלֶף, מִלְחֶמֶת עִרְבּוּבְיָא הִיא. רַבִּי יְהוּדָה בְּשֵׁם חִזְקִיָּה אָמַר כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר כְּעֶשֶׂר כְּעֶשְׂרִים כִּשְׁלשִׁים כְּאַרְבָּעִים, אָמַר אוֹ חָסֵר אוֹ יָתֵר, תַּמָּן אִתְּמָר: כְּאַרְבָּעִים אֶלֶף חֲלוּצֵי הַצָּבָא (יהושע ד׳:י״ג), וְהָכָא אִתְּמָר: אַרְבָּעִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים (דברי הימים א ה׳:י״ח), אָמַר רַבִּי אַחָא אֶלֶף שָׁלֵם הָיוּ וְהַשְּׁאָר כָּלוּ בַּדְּרָכִים. אוֹתָן חֲמִשָּׁה עָשָׂר אֶלֶף אֵיכָן הֵם, אָמַר לָהֶם שׁוֹמְרֵי כֵלִים הָיוּ וְלֹא מְנָאָן הַכָּתוּב. שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת, שֶׁהָיוּ מֻתְאָמִים בֵּין הֶחָלוּץ לַמְּאַסֵּף, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְהֶחָלוּץ הֹלֵךְ וגו׳ (יהושע ו׳:ט׳). וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם וגו׳, שֶׁלֹא הָיָה נִזָּק אֶחָד מֵהֶן. כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ, כְּשֶׁאָמְרוּ לִיהוֹשֻׁעַ: כֹּל אֲשֶׁר צִוִּיתָנוּ נַעֲשֶׂה וגו׳ (יהושע א׳:ט״ז). וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה, שֶׁאָמְרוּ: כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ וגו׳ יוּמָת (יהושע א׳:י״ח), בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִתְחִיל יְהוֹשֻׁעַ מְשַׁבְּחָן, כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ, הָרֵיקָן שֶׁבָּךְ רָצוּף הוּא תּוֹרוֹת כָּרִמּוֹן הַזֶּה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ, עַל הַצְּנוּעִין שֶׁבָּכֶם וְעַל הַמְּצֻמָּתִים שֶׁבָּכֶם. כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ, כַּמָּה גִּדֵּל אֶתְכֶם דָּוִד בְּסִפְרוֹ: לְמַכֵּה מְלָכִים גְּדֹלִים (תהלים קל״ו:י״ז). בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת, סֵפֶר שֶׁאֲמָרוּהוּ פִּיּוֹת הַרְבֵּה. אֶלֶף הַמָּגֵן, כָּל אוֹתָן הָאֲלָפִים וְהָרְבָבוֹת שֶׁעָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן וְהֵגַנְתִּי עֲלֵיהֶם, לֹא הֵגַנְתִּי עֲלֵיהֶם אֶלָּא בִּזְכוּת אוֹתוֹ הַבָּא לְאֶלֶף דּוֹר, וְלֹא אַתֶּם בְּעַצְמְכֶם נִתְלֵיתֶם בּוֹ אֶלָּא שִׁלְטֵי הַגִּבֹּרִים, שֶׁכָּל מִי שֶׁיַּעֲמֹד וְיִשְׁלֹט וְיִתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ, כְּגוֹן משֶׁה בִּשְׁעָתוֹ, דָּוִד בִּשְׁעָתוֹ, עֶזְרָא בִּשְׁעָתוֹ, כָּל דּוֹרָן נִתְלָה בָּהֶן, וְעַל יְדֵי מִי עָבְרוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַיַּרְדֵּן עַל יְדֵי שְׁנֵי שָׁדַיִךְ, אֵלּוּ הֵן יְהוֹשֻׁעַ וְאֶלְעָזָר.
[ה] דָּבָר אַחֵר: מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד – הַר שֶׁגְּלַשְׁתֶּם מִתּוֹכוֹ עֲשִׂיתִיו גַּל וְעֵד לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, וְאֵי זֶה זֶה, זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ (תהלים ס״ח:ל״ו). מֵאֵיכָן מוֹרָא יוֹצֵא, לֹא מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הֲדָא דְאַתְּ אָמַר: אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ (ויקרא כ״ו:ב׳), שֶׁהוּא מְקֻדָּשׁ בְּחֻרְבָּנוֹ כְּשֶׁהָיָה מְקֻדָּשׁ בְּבִנְיָנוֹ, וַהֲרֵי דְבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמָה אִם לְמִקְדָּשׁוֹ לֹא נָשָׂא לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פָּנִים, לִכְשֶׁיָּבוֹא לְהִפָּרַע מִמַּחֲרִיבָיו עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, וּמַה הַגְּלָשָׁה הִגְלַשְׁתֶּן מִתּוֹכוֹ, שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת, מִלִּין קְצוּבִין, אֵלּוּ בִּגְדֵי כְּהֻנָּה גְדוֹלָה, דִּתְנֵינַן תַּמָּן כֹּהֵן גָּדוֹל מְשַׁמֵּשׁ בִּשְׁמוֹנָה בְּגָדִים וְהַהֶדְיוֹט בְּאַרְבָּעָה, בִּכְתֹנֶת, וּמִכְנָסַיִם, מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט. מוֹסִיף עָלָיו כֹּהֵן גָּדוֹל, חשֶׁן, וְאֵפוֹד, וּמְעִיל, וְצִיץ נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ. כְּתֹנֶת הָיְתָה מְכַפֶּרֶת עַל שׁוֹפְכֵי דָמִים, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם (בראשית ל״ז:ל״א). וְיֵשׁ אוֹמְרִים עַל לוֹבְשֵׁי כִּלְאַיִם, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים (בראשית ל״ז:ג׳). מִכְנָסַיִם מְכַפְּרִים עַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה (שמות כ״ח:מ״ב). מִצְנֶפֶת מְכַפֶּרֶת עַל גַּסֵּי הָרוּחַ, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וְשַׂמְתָּ הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ (שמות כ״ט:ו׳). אַבְנֵט עַל מָה הָיָה מְכַפֵּר עַל הָעוֹקְמָנִין, טַעְמָא מַאן דְּאָמַר עַל הַגַּנָּבִים, לְפִי שֶׁהָיָה חָלוּל כְּנֶגֶד הַגַּנָּבִים שֶׁעוֹשִׂין מַעֲשֵׂיהֶם בַּסֵּתֶר, וּמַאן דְּאָמַר עַל הָעוֹקְמָנִין, אָמַר רַבִּי לֵוִי שְׁלשִׁים וּשְׁתַּיִם אַמּוֹת הָיָה בוֹ וְהָיָה מְעַקְּמוֹ לְכָאן וּלְכָאן. חשֶׁן הָיָה מְכַפֵּר עַל מַטֵּי דִין, הֲדָא דְאַתְּ אָמַר: וְנָתַתָּ אֶל חשֶׁן הַמִּשְׁפָּט (שמות כ״ח:ל׳). אֵפוֹד הָיָה מְכַפֵּר עַל עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וְאֵין אֵפוֹד וּתְרָפִים (הושע ג׳:ד׳). מְעִיל הָיָה מְכַפֵּר עַל לָשׁוֹן הָרָע, רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹנָתָן דְּבֵית גּוּבְרִין שְׁנֵי דְבָרִים לֹא הָיָה לָהֶם כַּפָּרָה וְקָבְעָה לָהֶם הַתּוֹרָה כַּפָּרָה, וְאֵלּוּ הֵן: לָשׁוֹן הָרָע וְהַהוֹרֵג נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה. לָשׁוֹן הָרָע לֹא הָיָה לָהּ כַּפָּרָה וְקָבְעָה הַתּוֹרָה כַּפָּרָה, זוֹג הַמְּעִיל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ וגו׳ (שמות כ״ח:ל״ה), יָבוֹא קוֹל וִיכַפֵּר עַל קוֹל לָשׁוֹן הָרָע. וְהַהוֹרֵג בִּשְׁגָגָה לֹא הָיָה לוֹ כַּפָּרָה וְקָבְעָה לוֹ הַתּוֹרָה כַּפָּרָה, זוֹ מִיתַת כֹּהֵן גָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל (במדבר ל״ה:כ״ה). צִיץ הָיָה מְכַפֵּר עַל עַזֵּי פָּנִים, וּמַאן דְּאָמַר עַל הַגּוֹדְפָנִים, מַאן דְּאָמַר עַל עַזֵּי פָּנִים, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: עַל מֵצַח אַהֲרֹן (שמות כ״ח:ל״ח), וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ וגו׳ (ירמיהו ג׳:ג׳), וּמַאן דְּאָמַר עַל הַגּוֹדְפָנִין: וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד (שמות כ״ח:ל״ח), וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ (שמואל א י״ז:מ״ט). כְּתִיב: וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אָרְצָה (שמואל א י״ז:מ״ט), לָמָּה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו, אֶלָּא מִתְּחִלָּה אַתָּה דוֹרֵשׁ: גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת (שמואל א י״ז:ד׳), כְּדֵי שֶׁלֹא יִצְטַעֵר אוֹתוֹ צַדִּיק וִיהַלֵּךְ מְלֹא קוֹמָתוֹ, לְפִיכָךְ כְּתִיב: וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אָרְצָה, אָמַר רַבִּי הוּנָא לְפִי שֶׁהָיָה דָּגוֹן אֱלֹהָיו חָקוּק עַל לִבּוֹ, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: וְנָתַתִּי אֶת פִּגְרֵיכֶם עַל פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם (ויקרא כ״ו:ל׳).
דָּבָר אַחֵר, וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אָרְצָה, אָמַר רַבִּי כְּדֵי שֶׁיִּטָּמֵן אוֹתוֹ פֶּה סָרוּחַ שֶׁחֵרֵף וְגִדֵּף, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: טָמְנֵם בֶּעָפָר יָחַד (איוב מ׳:י״ג).
דָּבָר אַחֵר, וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אָרְצָה, כְּדֵי שֶׁלֹא יִצְטַעֵר אוֹתוֹ צַדִּיק בְּתוֹךְ יִשּׁוּבוֹ.
דָּבָר אַחֵר, וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו, כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא אוֹתוֹ צַדִּיק וְיִדְרֹךְ עַל צַוָּארוֹ, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ (דברים ל״ג:כ״ט). שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה, שֶׁמְּכַפְּרִין עַל יִשְׂרָאֵל. שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת, אֵלּוּ שְׁתֵּי שַׁרְשְׁרוֹת גַּבְלוּת שֶׁל זָהָב שֶׁיּוֹצְאוֹת מִבֵּין הַחשֶׁן וְהָיוּ נִרְאִין מִתּוֹכוֹ כְּמִין שְׁתַּיִם נַרְתֵּיקוֹת. וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם, שֶׁלֹא נִתְאַכְּלָה אַחַת מֵהֶן. כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ, זֶה נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ. וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה, זֶה הַצִּיץ. רַבִּי יוֹנָתָן הֲוָה סָלֵיק לְצַלוֹיֵי בִּירוּשָׁלַיִם, כֵּיוָן דִּמְטָא גַּבֵּי חַד פְּלָאטִינוֹס פָּגַע בֵּיהּ חַד כּוּתִי, אֲמַר לֵיהּ לְאָן אַתְּ אָזֵיל, אֲמַר לֵיהּ לִמְצַלֵּי בִּירוּשָׁלַיִם, אֲמַר לֵיהּ וְלָא טַב לָךְ תִּיסוֹק וּתְצַלֵּי בַּהֲדֵין טוּרָא בְּרִיכָא וְלָא תְצַלֵּי בְּהַהִיא קִיקַלְתָּא, אֲמַר לֵיהּ וְלָמָּה הוּא בְּרִיךְ טוּרָא הָדֵין, אֲמַר לֵיהּ דְּלָא טַף בְּמוֹי דְּמַבּוּלָא, הֲדָא הִיא דִּבְרִיָּיתָא אָמְרִין אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל לָא טָפַת בְּמוֹי דְּמַבּוּלָא. אִתְעַלְּמַת מִלְּתָא מִן רַבִּי יוֹנָתָן בְּהַהִיא שַׁעְתָּא וְלֹא הֱשִׁיבוֹ. אֲמַר לֵיהּ חַמָּרֵיהּ, רַבִּי תַּרְשֵׁנִי וַאֲנִי מְשִׁיבוֹ, אֲמַר לֵיהּ הֲשִׁיבוֹ, אֲמַר לְהַהוּא כּוּתִי, הָדֵין טוּרָא מִמָּה אַתְּ עָבֵיד לֵיהּ, אִי מִן טוּרָא רָמְמַיָּא הָא כְתִיב: וַיְכֻסּוּ כָּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים (בראשית ז׳:י״ט), אִי מִן מַכִּיכַיָּא הָא כְתִיב: חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָּבְרוּ הַמָּיִם וַיְכֻסּוּ הֶהָרִים (בראשית ז׳:כ׳), וְלָא אַשְׁגַּח בֵּיהּ עֲלוֹי קְרָיָה בֶּהָרִים הַנְּמוּכִים, אִם הֶהָרִים שֶׁהָיוּ גְּבוֹהִים מִלְמַעְלָה כְּתִיב: וַיְכֻסּוּ כָּל הֶהָרִים, קַל וָחֹמֶר לַנְּמוּכִים. בְּהַהִיא עָנָתָא נִשְׁתַּתֵּק אוֹתוֹ כּוּתִי וְלָא אַשְׁכַּח מַה לְּהָשִׁיב. בְּהַהִיא עָנָתָא נְחַת לֵיהּ רַבִּי יוֹנָתָן וְאַרְכְּבֵיהּ לְחַמָּרֵיהּ תְּלָתָא מִילִין, וְקָרָא עֲלֵיהּ תְּלָתָא קְרָיָין: בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ (דברים ז׳:י״ד), אֲפִלּוּ בַּבֶּהָמִין שֶׁבָּכֶם. וְהָדֵין: כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח וגו׳ (ישעיהו נ״ד:י״ז). וְהָדֵין: כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ, רֵיקָן שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל מָלֵא תְּשׁוּבוֹת כְּרִמּוֹן. מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר עַל הַצְּנוּעִין וְהַמְּצֻמָּתִין שֶׁבָּכֶם.
[ו] דָּבָר אַחֵר: שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד – הַר שֶׁגְּלַשְׁתֶּן מִתּוֹכוֹ, עֲשִׂיתִיו גַּל וְעֵד לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, אֵי זֶה זֶה, אֵלּוּ הַמִּשְׁמָרוֹת, וּמָה הַגְלָשָׁה הִגְלַשְׁתֶּן מִתּוֹכוֹ, שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת, מִלִּין קְצִיבִין, עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִשְׁמְרוֹת כְּהֻנָּה, וְעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִשְׁמְרוֹת לְוִיָה, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַחְלָקוֹת. שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה, שֶׁמְשַׁמְּרִין לְיִשְׂרָאֵל. שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת, דִּתְנֵינַן תַּמָּן בִּשְׁלשָׁה פְּרָקִים בַּשָּׁנָה הָיוּ כָּל הַמִּשְׁמָרוֹת שָׁווֹת. וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם, דִּתְנֵינַן הָרִאשׁוֹן בְּרֹאשׁ וְרֶגֶל. כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ, דִּתְנֵינַן שָׁחָה לְנַסֵּךְ הֵנִיף הַסְּגַן בַּסּוּדָר, וְהֵקִישׁ בֶּן אַרְזָא בַּצִּלְצָל. וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה, זֶה הַשִּׁיר, דִּתְנֵינַן תַּמָּן הַשִּׁיר שֶׁהָיוּ הַלְוִיִּם אוֹמְרִים בַּמִּקְדָּשׁ, בָּרִאשׁוֹן הָיוּ אוֹמְרִים: לַה׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ (תהלים כ״ד:א׳), בַּשֵּׁנִי: גָּדוֹל ה׳ וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ וגו׳ (תהלים מ״ח:ב׳), בַּשְּׁלִישִׁי: אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל (תהלים פ״ב:א׳), בָּרְבִיעִי: אֵל נְקָמוֹת ה׳ אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ (תהלים צ״ד:א׳), בַּחֲמִישִׁי: הַרְנִינוּ לֵאלֹהִים עוּזֵנוּ הָרִיעוּ לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב (תהלים פ״א:ב׳), בַּשִּׁשִּׁי: ה׳ מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ (תהלים צ״ג:א׳), בַּשַּׁבָּת: מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת (תהלים צ״ב:א׳), לֶעָתִיד לָבוֹא לְיוֹם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת וּמְנוּחָה לְחַיֵּי הָעוֹלָמִים.
[ז] דָּבָר אַחֵר: שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד – הַר שֶׁגְּלַשְׁתֶּן מִתּוֹכוֹ, עֲשִׂיתִיו גַּל וְעֵד לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, וְאֵי זֶה זֶה, אֵלּוּ הַקָּרְבָּנוֹת, מָה הַגְלָשָׁה הִגְלַשְׁתֶּן מִתּוֹכוֹ, שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת, מִלִּין קְצִיבִין, אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וגו׳ (במדבר כ״ח:ד׳). שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה, שֶׁמְכַפְּרִים וְהוֹלְכִין עַל יִשְׂרָאֵל. שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת, דִּתְנֵינַן אַיִל קָרֵב בְּאַחַד עָשָׂר בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר. וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם, דִּתְנֵינַן הַקְּרָבַיִם וְהַסֹּלֶת וְהַיַּיִן בִּשְׁלשָׁה שְׁלשָׁה.
[ח] דָּבָר אַחֵר: שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים – הַר שֶׁגְּלַשְׁתֶּן מִתּוֹכוֹ, עֲשִׂיתִיו גַּל וְעֵד לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, וְאֵי זֶה זֶה, אֵלּוּ סַנְהֶדְּרִין, וּמָה הַגְלָשָׁה הִגְלַשְׁתֶּן מִתּוֹכוֹ, שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת, מִלִּין קְצִיבִין, אֵלּוּ מְזַכִּין וְאֵלּוּ מְחַיְּבִין. שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה, שֶׁמְּזַכִּין אֶת יִשְׂרָאֵל. שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת, דִּתְנֵינַן מָצְאוּ לוֹ זְכוּת, פְּטָרוּהוּ, וְאִם לָאו מַעֲבִירִין דִּינוֹ לְמָחָר. וְהֵן מַעֲבִירִין לַזּוּגוֹת. וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם, רַבִּי לֵוִי אָמַר שֶׁמְּלַמְּדִין דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר. רַבִּי אַבָּא אָמַר שֶׁאֵין הֲלָכָה קוֹהָא לָהֶם. כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ, רַבִּי יוּדָן אָמַר כִּגְזֵרַת הַמֶּלֶךְ גְּזֵרַת בֵּית דִּין, הֵן מְצַוִּין בְּפִיהֶם סְקִילָה שְׂרֵפָה הֶרֶג וְחֶנֶק. רַבִּי חוּנְיָא אָמַר דָּמִים, דִּתְנֵינַן וְחוּט שֶׁל סִקְרָא חוֹגְרוֹ בָּאֶמְצַע כְּדֵי לְהַבְדִּיל בֵּין דָּמִים הָעֶלְיוֹנִים לַדָּמִים הַתַּחְתּוֹנִים. רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יוּדָה כְּשֵׁם שֶׁחוּט הַסִּיקְרָא מַבְדִּיל בֵּין דָּמִים הָעֶלְיוֹנִים לַתַּחְתּוֹנִים, כֵּן סַנְהֶדְּרִין מַבְדִּילִין בֵּין טֻמְאָה לְטָהֳרָה, בֵּין אִסּוּר לְהֶתֵּר, בֵּין פְּטוֹר לְחִיּוּב.
[ט] דָּבָר אַחֵר: כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ – זֶה לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית. וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה, זֶה שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֵין לָנוּ לְשׁוֹן זְהוֹרִית וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, אָמַר לָהֶם: כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ, רְחִישַׁת פִּיךְ חֲבִיבָה עָלַי כְּחוּט הַשָּׁנִי שֶׁל זְהוֹרִית. רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר עֲלָה: וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ (הושע י״ד:ג׳), מַה נְּשַׁלֵּם תַּחַת פָּרִים וְתַחַת שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, שְׂפָתֵינוּ. וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה, מִדְבָּרֵךְ יָאֵי, מִדַּבְּרוֹתַיִךְ יָאֲיָא.
אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִדְבָּר חַיָּבִין עַל מְחִצָּתוֹ עַכְשָׁו כְּשֶׁהוּא חָרֵב כְּשֵׁם שֶׁמְחֻיָּבִין עַל מְחִצָּתוֹ כְּשֶׁהוּא בָּנוּי.
אָמַר רַבִּי לֵוִי אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּחֻרְבָּנָהּ הֶעֱמִידָה לִי צַדִּיקִים, וּבְבִנְיָנָהּ הֶעֱמִידָה לִי רְשָׁעִים, בְּחֻרְבָּנָהּ הֶעֱמִידָה לִי צַדִּיקִים, דָּנִיֵּאל וַחֲבוּרָתוֹ, מָרְדְּכַי וַחֲבוּרָתוֹ, עֶזְרָא וַחֲבוּרָתוֹ. בְּבִנְיָנָהּ הֶעֱמִידָה לִי רְשָׁעִים, כְּגוֹן אָחָז וַחֲבוּרָתוֹ, מְנַשֶּׁה וַחֲבוּרָתוֹ, אָמוֹן וְסִיַּיעְתּוֹ. רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן עַל הֲדָא דְּרַבִּי לֵוִי אָמַר: כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה (ישעיהו נ״ד:א׳), הֱוֵי צַדִּיקִים הֶעֱמִידָה לִי בְּחֻרְבָּנָהּ יוֹתֵר מִצַּדִּיקִים שֶׁהֶעֱמִידָה לִי בְּבִנְיָנָהּ. כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ, רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא וְרַבִּי אַחָא, חַד אֲמַר הָרֵיקָן שֶׁבְּשָׁלשׁ שׁוּרוֹת רָצוּף תּוֹרָה כָּרִמּוֹן הַזֶּה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ עַל הַיּוֹשְׁבִין בַּסַּנְהֶדְרִין עַצְמָהּ. וְחַד אָמַר הָרֵיקָן שֶׁבַּסַּנְהֶדְרִין רָצוּף תּוֹרָה כָּרִמּוֹן הַזֶּה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ, עַל הַיּוֹשְׁבִין תַּחַת הַזַּיִת וְתַחַת הַגֶּפֶן וְהַתְּאֵנָה וְעוֹסְקִין בְּדִבְרֵי תוֹרָה. כְּמִגְדַּל דָּוִד צַוָּארֵךְ, זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְלָמָּה מְדַמֵּהוּ בְּצַוָּאר, שֶׁכָּל יָמִים שֶׁהָיָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בָּנוּי וְקַיָּם, הָיָה צַוָּארָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל פָּשׁוּט בֵּין אֻמּוֹת הָעוֹלָם, וְכֵיוָן שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, כִּבְיָכוֹל נִכְפַּף צַוָּארָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְשָׁבַרְתִּי אֶת גְּאוֹן עֻזְּכֶם (ויקרא כ״ו:י״ט), זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ.
דָּבָר אַחֵר, מַה צַּוָּאר זֶה נָתוּן בְּגָבְהוֹ שֶׁל אָדָם, כָּךְ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נָתוּן בְּגָבְהוֹ שֶׁל עוֹלָם. וּמַה צַּוָּאר זֶה רֹב תַּכְשִׁיטִין תְּלוּיִין בּוֹ, כָּךְ כְּהֻנָּה מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ, לְוִיָּה מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ. וּמַה צַּוָּאר זֶה אִם נֻטַּל אֵין לָאָדָם חַיִּים, כָּךְ מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אֵין חַיִּים לְשׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל. בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת, טֶטְרָגוֹנִין. חִיָּא בְּרַבִּי בּוֹן אָמַר יֹפִי הָיָה וְנַעֲשָׂה תֵּל, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי הוּא שֶׁעֲשִׂיתִיו תֵּל בָּעוֹלָם הַזֶּה, וַאֲנִי הוּא שֶׁעָתִיד לַעֲשׂוֹתוֹ יְפֵיפוּת לָעוֹלָם הַבָּא.
דָּבָר אַחֵר: תַּלְפִּיוֹת – תֵּל שֶׁמִּתְפַּלְּלִים בּוֹ כָּל פִּיּוֹת. מִכָּאן אָמְרוּ הָעוֹמְדִים בְּחוּצָה לָאָרֶץ וּמִתְפַּלְּלִין הוֹפְכִין פְּנֵיהֶם לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִתְפַּלְּלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם (מלכים א ח׳:מ״ח), הָעוֹמְדִין בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוֹפְכִין פְּנֵיהֶם כְּנֶגֶד יְרוּשָׁלַיִם וּמִתְפַּלְּלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ הָעִיר הַזֹּאת (דברי הימים ב ו׳:ל״ד), הָעוֹמְדִים וּמִתְפַּלְּלִים בִּירוּשָׁלַיִם הוֹפְכִין פְּנֵיהֶן כְּנֶגֶד הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה (מלכים א ח׳:מ״ב), הָעוֹמְדִים בְּהַר הַבַּיִת הוֹפְכִים פְּנֵיהֶם כְּנֶגֶד קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִתְפַּלְּלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה (מלכים א ח׳:ל״ה), נִמְצְאוּ הָעוֹמְדִים בַּצָּפוֹן פְּנֵיהֶם לַדָּרוֹם, וְהָעוֹמְדִים בַּדָּרוֹם פְּנֵיהֶם לַצָּפוֹן, וְהָעוֹמְדִים בַּמִּזְרָח פְּנֵיהֶם לַמַּעֲרָב, וְהָעוֹמְדִים בַּמַּעֲרָב פְּנֵיהֶם לַמִּזְרָח, נִמְצְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל מִתְפַּלְּלִין אֶל מָקוֹם אֶחָד, וּמִנַיִן שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל מִתְפַּלְּלִין אֶל מָקוֹם אֶחָד, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: הוּא הַהֵיכָל לִפְנָי (מלכים א ו׳:י״ז), הוּא הַהֵיכָל שֶׁכָּל הַפָּנִים מְכֻוָּנוֹת אוֹתוֹ. עַד כַּדּוּן בְּבִנְיָנוֹ, בְּחֻרְבָּנוֹ מִנַּיִן, אָמַר רַבִּי אָבִין בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת, הוּא הַהֵיכָל, שֶׁכָּל הַפִּיּוֹת מִתְפַּלְּלוֹת בּוֹ. בִּקְרִיאַת שְׁמַע הוּא אוֹמֵר בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם, בַּתְּפִלָּה הוּא אוֹמֵר בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם, בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן הוּא אוֹמֵר בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם, הֱוֵי שֶׁכָּל הַפִּיּוֹת מִתְפַּלְּלִין עָלָיו לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עָתִיד הוּא לִבְנוֹתוֹ וּלְהַשְׁרוֹת שְׁכִינָתוֹ בּוֹ. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים (מלכים א ט׳:ג׳), וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי (הושע ה׳:ט״ו), כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי כְּתוּבִין הַלָּלוּ, אֶלָּא פָּנָיו לְמַעְלָה וְלִבּוֹ לְמַטָּה, דְּתַנְיָא יְכַוֵּן אָדָם לִבּוֹ כְּנֶגֶד בֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים. רַבִּי חִיָּא רַבָּה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא, רַבִּי חִיָּא רַבָּה אָמַר כְּנֶגֶד קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים שֶׁל מַעְלָה, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא אָמַר כְּנֶגֶד קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים שֶׁל מַטָּה.
אָמַר רַבִּי פִּנְחָס מְקַיֵּם אֲנִי דִּבְרֵי שְׁנֵיכֶם כְּנֶגֶד קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים שֶׁל מַעְלָה שֶׁמְכֻוָּן כְּנֶגֶד קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים שֶׁל מַטָּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה׳ (שמות ט״ו:י״ז), מְכֻוָּן נֶגֶד שִׁבְתְּךָ, זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁל מַעְלָה. הַר הַמּוֹרִיָה, רַבִּי חִיָּא רַבָּה וְרַבִּי יַנַּאי, חַד אֲמַר שֶׁמִּמֶּנּוּ יוֹצֵא מָרָה לָעוֹלָם, וָחֳרִינָא אֲמַר שֶׁמִּמֶּנּוּ יוֹצֵא מוֹרָא לָעוֹלָם. אָרוֹן, רַבִּי חִיָּא וְרַבִּי יַנַּאי, חַד אֲמַר שֶׁמִּשָּׁם יוֹצֵא אוֹרָה לָעוֹלָם, וְחַד אֲמַר שֶׁמִּשָּׁם יֵצֵא אֲרִירָה לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם. דְּבִיר, רַבִּי חִיָּא רַבָּה וְרַבִּי יַנַּאי, חַד אֲמַר שֶׁמִּמֶּנּוּ יוֹצֵא דֶּבֶר לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, וְחַד אֲמַר שֶׁמִּשָּׁם יוֹצֵא דִּבְּרוֹת לָעוֹלָם. אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלֶף דּוֹר קִפַּלְתִּי וְהֵבֵאתִי אוֹתוֹ הַמָּגֵן שֶׁהָיָה תַּאֲוַת לְבָבָם. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אָמַר, אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם לִי נַעֲשֵׂיתָ מָגֵן וּלְבָנַי אֵין אַתָּה נַעֲשָׂה מָגֵן, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְךָ הָיִיתִי מָגֵן אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: אָנֹכִי מָגֵן לָךְ (בראשית ט״ו:א׳), אֲבָל לְבָנֶיךָ אֲנִי נַעֲשָׂה מָגִנִּים הַרְבֵּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו. כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבֹּרִים, זוֹ כְּהֻנָּה וּמַלְכוּת.
כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות – במקום שהיו ישראל נותנים הודיות למקום.
אלף המגן תלוי עליו כל שלטי הגבורים – זה אברהם שאמר לו הקב״ה אנכי מגן לך (בראשית ט״ו:א׳). ונתן לשלמה בנו אלף המגן.
כמגדל דויד – כמו שגדלו דוד בספרו לגוזר ים סוף לגזרים וגו׳.
בנוי לתלפיות – ספר שאמרוהו פיות הרבה. עשרה צדיקים אמרו ספר תהלים.
אלף המגן – אמר הקב״ה כל אותן האלפים והרבבות שעברו בים לא הגנתי עליהם אלא בזכות הבאים לאלף דור.
כל שלטי הגבורים – להביא כל אותן שמתגברין על יצרן לדורי דורים. רבי יוחנן פתר קריא בסיני.
כמגדל דויד צוארך בנוי לתלפיות – אמר רבי אבין ואיתימא רבי אבינא תל שכל פיות פונות בו, מכאן אמרו היה עומד בחוצה לארץ הופך פניו כלפי ירושלים וכן לארבע רוחות דכתיב והתפללו אליך דרך ארצם.
דבר אחר: כמגדל דויד צוארך – במקום שהיו ישראל נותנים הודיה למקום.
אלף המגן תלוי עליו – זה בית יער הלבנון.
דבר אחר: אלף המגן תלוי עליו זה היה אברהם שנאמר לו אנכי מגן לך.
דבר אחר: כמגדל דויד צוארך – זה בית המקדש שכשחרב נכפף צוארן על צוארנו נרדפנו.
אלף המגן – אלף מגדלות היו שם וכל גבור באוה״ע לא היה חשוב עד ששלטו תלוי בו, ואפילו ספינות שהיו מפרשין בים הגדול הולכין לאורן דכתיב סובו ציון והקיפוה וגו׳.
בנוי לתלפיות – יפה היה ונעשה תל.
דבר אחר: תל הוא עכשיו ועתיד להתיפות.
ענקך כמגדל דאוד, מבני משרף, אלף תרס מעלק עליה, כל קנאדיל אלגבאברה.
הצואר שלך כמו מגדל דוד בנוי משקיפים עליו, אלף מגינים תלויים עליו, כל שלטי הגבורים.
בנוי לתלפיות – לתצפית.
כמגדל דוד צוארך, הוא המשכן שהיה גבוה שלשים אמה וגבהו מבחוץ מאה אמה (אין דברים הללו ברורים) ורחבו חמשים אמה שנ׳ אורך החצר מאה באמה ורחב חמשים בחמשים (שמות כז יח, והוא ראיה לרוחב בלבד), וכנגדו מתפללים עובדי ה׳ שנ׳ בנוי לתלפיות – לתפלות, ופירשו חכמים תל שהכל מפנים את פניהם אליו תל שהכל פונים לו (ברכות ל. וראה ד״ס).
אלף המגן, אין זה אלף בדיוק אלא הוא ריבוי כהנים ולוים שהם גבורי תורה, כמו שאמרו אין גבור אלא במלחמתה של תורה (ראה סנהדרין קיא ב), וכן כל שענינו ריבוי כגון שש ושבע ועשר ומאה ואלף הכוונה בו רבוי כמו בשש צרות יציליך ובשבע לא יגע בך רע (איוב ה יט), והרבה בכגון זה (וכ״כ בפי׳ לבראשית ד כד, ע״ש בהערותי).
כמגדל דוד צוארך – קומה זקופה נוי באשה.
והדוגמא: כמגדל דוד – היא מצודת ציון שהוא מקום חוזק ועופל ומבצר, כך הוא צוארך – זו לשכת הגזית שהוא חוזקן ומבצרן של ישראל. אותו המגדל בנוי לתלפיות – בנוי לנוי, להיות הכל מסתכלין בו ללמוד צורותיו ונוי מלאכת תבניתו. והוא מגזרת מלפנו מבהמות ארץ (איוב ל״ה:י״א), והת״וין בתלפיותא כמו תי״ו בתבנית ותרמית.
אלף המגן תלוי עליו – כן מנהג שרים לתלות מגניהם ושלטיהם בכותלי המגדלים.
שלטי – אשפות שנותנין בהן חצים, כמו הברו החצים מלאו השלטים (ירמיהו נ״א:י״א). ודימה לו לשכת הגזית שמשם הוראה יוצאה שהתורה מגן לישראל.
ויש לומר: אלף המגן – כמו מגן האלף, על שם: דבר צוה לאלף דור (דברי הימים א ט״ז:ט״ו).
כל שלטי הגבורים – מצינו שהתלמידים נקראים על שם חצים ושלטים, שנאמר: כחצים ביד גבור כן בני הנעורים אשרי הגבר אשר מילא אשפתו מהם וגו׳ (תהלים קכ״ז:ה׳).
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״בתלפית״.
Your neck is like the Tower of Dovid – An erect posture is a sign of beauty in a woman.
The allegorical meaning is: "Like the Tower of Dovid,⁠" i.e., the fortress of Tzion, is a place of strength, stronghold, and a fortress. So is "your neck,⁠" i.e., the Chamber of Hewn Stone, which was Yisroel's strength and fortification, and that tower was built as a model of beauty, so that everyone should look at it, to study its forms and the beauty of its architecture. The word תַּלְפִּיּוֹת is of the grammatical structure of, "He teaches us מַלְּפֵנוּ more than the beasts of the earth,⁠"1 and the first tav in תַּלְפִּיּוֹת is [a prefix] like the first tav in תַּרְמִית [deceit] and תַּבְנִית [construction].⁠2
A thousand shields are hung upon it – It was the custom of the princes to hang their shields and their quivers on the walls of the towers.
Quivers – Quivers in which they place arrows, as in, "Prepare the arrows, fill the quivers הַשְּׁלָטִים,⁠"3 and it corresponds to the Chamber of Hewn Stone, from where instruction goes forth, for the Torah act as a shield to Yisroel.⁠4
It is also possible to render that אֶלֶף הַמָּגֵן is the same as מָגֵן הָאֶלֶף, the shield of the thousand, alluding to, "the word [of the Torah] He commanded for a thousand generations.⁠"5
All the quivers of the mighty – We find that disciples are described as arrows and quivers,⁠6 as the matter is stated, "Like arrows in the hand of a warrior, so are the children of youth. Fortunate is the man who has filled his quiver with them.⁠"7
1. Whose radicals are respectively רמה and בנה.
2. Yirmeyahu 51:11.
3. I.e. Teaching [אלף] the Torah acts as a shield [המגן].
4. I Divrei Hayamim 16:15.
5. Alternatively, שלטי are shields. (Metzudat Tzion)
6. The shields represent the great scholars of each generation. (Gra)
7. Tehillim 127:4-5.
כמגדל דוד – מה מגדל דוד היה גבוה מכל המגדלים שבירושלם כך בית המקדש גבוה מהכל.
צוארך – זה בית המקדש. מה צואר זה לראש ואם נהפך אין לו חיים כך משחרב בית המקדש נגרע קרן ישראל. מה הצואר נאה לגוף אף בית המקדש נאה לעולם. מה הצואר רוב תכשיטין בו אף ישראל בזמן שבית המקדש קיים רוב הטובות של עולם היו להם.
בנוי לתלפיות – תל שכל פיות מתפללין בו. תלפיות שמתפללין בו מד׳ רוחות. אמ׳ הקב״ה אני עשיתי תל ואני עתיד לבנות שנאמר ונבנתה העיר על תלה וארמון על משפטו ישב.
אלף המגן תלוי עליו – זה התורה שנאמר בו דבר צוה לאלף דור.
כל שלטי הגבורים – אלו בעלי מדרשות שנאמר כחצים ביד גבור כן בני הנעורים. אבא מרי ר׳ אליעזר אמ׳ אלף המגן זה אילוף הקב״ה שהוא מגן לישראל שנאמר מגן הוא לכל החוסים בו. ועיקר תלפיות שהוא בנוי מרובע ולא עגול והיו בו מתלוליות כדרך שעושין במגדל הערים מגינים התלויים בו.
ד״א: כמגדל דוד צוארך – למה נמשל בית המקדש לצואר. מה הצואר בין כתיפיו של אדם אף בית המקדש בין ציון ובין הר הבית שנאמר ובין כתיפיו שכן. ר׳ ברכיה בשם ר׳ יצחק אמ׳ אמ׳ אברהם אבינו לפני השם רבון כל העולמים נעשיתה מגן ולבני אי נעשה מגן. אמ׳ לו השם אברהם לך נעשתי מגן אחד דכתי׳ אנכי מגן לך. ולבניך אני נעשה מגינים הרבה שנאמר אלף המגן תלוי עליו כל שלטי הגבורים. זה כהונה ומלכות.
כמגדל דוד – שהוא גבוה ותלול וזקוף ובנוי לתלפיות, שהמגינים ושלטי הגיבורים תלוייןא עליו, ובתוכו ליופי כך צוארך זקוף, נאה ונעים.⁠ב
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ד) לתלפיות – עשוי ובנוי כבניין מפואר, וכל אומנין בנאים מתלמדים ממנו. ותוי״ן של תלפיות כתי״ו של תרמית – תרמיות, תבנית – תבניות, תלפית – תלפיות, והוא מגזרת: מלפנו מבהמות ארץ (איוב ל״ה:י״א).⁠1
ויש לפרש: תלפיות – שיני המגדל, והוא נוי ויופי למגדלים.
אלף המגן – מגינים התלויים במגדל נוי הם לה.
כל שילטי – כלי מלחמה הם, נרתקים ליתן בהם חיצים. כמו: הברו החיצים מלאו השלטים (ירמיהו נ״א:י״א).⁠2 שלטיהם תלו על החומות.⁠ג
1. בדומה ברש״י.
2. בדומה ברש״י.
א. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: תלוייך.
ב. כן בכ״י סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: עינים. בכ״י בודפשט המלה חסרה.
ג. כן בכ״י המבורג, סנקט פטרבורג. בכ״י בודפשט, סואב: חומותיך.
LIKE THE TOWER OF DAVID – Tall, lofty, and straight – built with turrets on which the shields and quivers of warriors are hung on it as ornaments. So, too, is your neck erect and attractive.⁠1
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

(4) BUILT AS A MODEL2 – Built as a splendid building that all craftsmen and builders might come and learn from it. The (initial) tav of תלפיות like the tav of תרמית – תרמיות, תבנית – תבניות, תלפית – תלפיות (i.e. a nominal prefix). The word is from the same root as מלפנו which appears in the versa "more knowledge than the beasts of the earth" (Job 35:11).⁠3
In the present context, the word means that the tower was beautiful and such that it served as a model for others.⁠4
A THOUSAND SHIELDS – Shields that are hung on a tower as ornaments.⁠5
ALL THE QUIVERS – These are worn to hold arrows. The same word appears in the verses "polish the arrows and fill the quivers" (Jer. 51:11)6 and "they hung their quivers" (Ezekiel 27:11).
1. The neck with its necklaces is likened to a tower lined with shields and banners.
2. JPS renders "built to hold weapons" but Rashbam, following Rashi, considers the term to refer to a kind of tower that represents the skill of the builder.
3. Ibn Ezra is aware of this explanation as well as the prooftext offered but rejects it.
4. Cf. Rashi ad loc. Rashbam's comment is based upon Rashi's although it borrows only the grammatical points. This comment is another example of Rashbam's selective use of Rashi's commentary.
5. In his commentary, Ibn Ezra makes explicit the similarity between the shields hanging upon a tower and a necklace around the neck of a woman.
6. The same prooftext is offered by Rashi.
לתלפיות – יש אומרים: לתלות חרבות, כמו ולה שתי פיות, והם שתי מלות.
ואחרים אומרים: כי התי״ו במקום אל״ף, והוא מן מלפנו מבהמות ארץ (איוב ל״ה:י״א).
ומדקדקים אמרו: כי האל״ף יחסר והת״ו נוסף, כמו תלבושת (ישעיהו נ״ט:י״ז), והעניין ללמד הולכי דרך מרוב גבהותו.
שלטי הגיבורים – כמו החצים מלאו השלטים (ירמיהו נ״א:י״א), והם האשפות.
וכנגד המגינים חלי הכתם שהם הקשורים.
The jewels with which she is decorated answer to the shields.
צוארך – אנשי הצבא.
Thy neck. The commanders of the host.
לתלפיות – יש אומרים לתלות פיות שהם חרבות.
ויש אומרים: כי התי״ו נוסף ויחסר אל״ף, והוא מן מלפנו מבהמות ארץ (איוב ל״ה:י״א).
ומדקדקים אומרים: אין לו דומה.
שלטי – מיני הנשק, וכן השלטים (מלכים ב י״א:י׳) ענינו כמו מגינים.⁠א
א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896 חסר: ״ענינו כמו מגינים״.
ודמה החרוזים שהם הקשורים שיש על צוארה כמו המגיניםא שהן תלויין על מגדל דוד.
א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896 חסר: ״המגינים״.
צוארך – המלך.
אלף המגן – הם שריו.
כמגדל דוד – שעשו בשוה ולא עקום, ויפה ונאה למראה, כך צוארך שוה ונאה.
בנוי לתלפיות – המגדל בנוי הוא לתלות בו כלי זיין, לפי עניין,
וכן מוכיח אלף המגן תלוי עליושלטי אשפתות שנותנין בהן חיצין.⁠א
א. בכ״י: קיצין.
כמגדל דוד צוארך. זקוף, כמו ״זאת קומתך דמתה לתמר״ (שיר השירים ז׳:ח׳), שההיכל היה בנוי בחכמה, כמו ״מאלפנו מבהמות הארץ״א (איוב ל״ה:י״א). אלף המגן תלוי עליו. אף צואריך, תלויין בו מיני תכשיטי זהב.
והדוגמה ״וריש מתיבתאב דהוא רב דילך חסיןג בזכות ורב בעובדין טביןד כדוד מלכא דישראל ועל מימר אולפן אורייתא דהוה עסיק באורייתא דהוו רחצין עמא בית ישראלה ומנצחין בקרבא כאילו אחיזין בידיהון כל גיברין דבקרבא דייני״.
א. בנוסחנו: מַלְּפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ.
ב. במהדורות שפרבר: מתיבא.
ג. בכתב היד: חפוין.
ד. בכתב היד: בעובדי (בסוף שורה) טבא.
ה. במהדורות הכתר ושפרבר: ועל מימר פומיה הוה מתבני עלמא, ובאלפן אוריתא דהוה עסיק בה רחיצין עמא בית ישראל.
כמגדל דוד צוארך – זקוף וישר כמגדל דוד, שהוא גבוה וזקוף וישר בלי עיוות ועיקול.
בנוי לתלפיות – כלומר: לכך אני ממשיל צוארך למגדל דוד ולא לשאר מגדלים, לפי שאומנים טובים בנוהו, והוא מלמד אל המסתכל בו לבנות בנינים.
תלפיות – מלשון: מלפנו מבהמות ארץ (איוב ל״ה:י״א), וכן: ואאלפך חכמה (איוב ל״ג:ל״ג) – שפירושו אלמד לך חכמה, או פי׳ בנוי לתלפיות – אומנים גדולים המלמדים לעולם מלאכת תבנית בנוהו, מישטרש1 בלעז.
ואל תתמה לשאל: למה היו שם בבנינו כל כך אומנים, כי אלף המגן תלוי עליו – כלומר: אלף פרשים חייבים לשומרו, כמו שאומר: מיל ייולירש דגרדא.⁠2 ומגינם ושלטיהם תלויין בו, וכל אחד מהם הביא אומנו שם לבנותו, ומאחר שהיו בו אלף אומנים, מסברא הם דיקדקו מאד בבנינו, ובנוהו בלי עיוות וקילקול.
עניין אחר: תלפיות – הם קרינלש,⁠א3 ומגדלים קטנים שסביב החומה, והן נוי ויופי למגדל, כן צוארך ישר וזקוף לתלות בו ענקים ורבידים לנוי.
עניין אחר: בענקים שבצוארה מצויירין מגיני הגבורים.
או פ׳: כל אחד מן הגבורים עשה תכשיט זהב בדמות ציור מגנו, ונתנו לה לתלות בצוארה מאהבתו אותה.
או פי׳: אלף פרשים תולים מגינם על צוארה בשביל אהבתה ועושין טרנימינט4 עליו, בשבילו.
1. בלעז: maistres (= mestres).
2. בלעז: mil jevalers (= mille chevaliers) de garde.
3. בלעז: crenels.
4. בלעז: tornayement (=tornoiement).
א. בכ״י: קירנלש.
כמגדל דויד צוארך הארון.
תלוי עליו כל שלטי הגיבורים כתובים בו מצוות עשה ולא תעשה, שהן נשקם של הצדיקים.
כמגדל דויד צוארך בנוי לתלפיות אלף המגן תלוי עליו כל שלמי הגבורים – זה הפסוק הוא לפי הנמשל לבד. והרצון בו שמה שהמציאה אליו בזאת החכמה הוא בתכלית החוזק כמגדל דוד שהוא בנוי לתלפיות בעבור החוזק והנה אלף המגן תלוי עליו כל שלטי הגבורים ולזה לא יירא משום חולק ומטעה. וזה דבר מבואר מענין החכמות הלמודיות רצוני שלא תתכן בהם הטעאה בשום פנים באימות המגיע בהם במופתים הלמודיים.
ז׳ הצואר כמגדל דוד צוארך אמר שהוא נבנה וישר עם הרבה יופי והיו בה קשוריה לעדי עדים כמו שהיה אלף המגן ותלוי כמגדל דוד לכלול יופיה.
כמגדל דוד – זה יאמר על המזבח ועבודותיו כי מקום המזבח הוא הצואר כמו שאמר (דברים ל״ג) ובין כתפיו שכן וכן הוא היה מגדל עוזם וחזקם כמגדל דוד וכאלף המגן התלוי עליו ויותר או שיאמר אלף המגן על פרחי כהונה ואנשי המעמד המשרתים כי רבים הם.
כמגדל דוד צוארך. ואז1 היה ׳צוארך׳ - שר צבאך שתחת הראש2, ׳כמגדל דוד׳ המראה כל שלטי גבורי האומות המנוצחות3:
1. בימי יהושע והזקנים שהאריכו ימים אחריו.
2. כ״כ להלן (ז ה) ׳צוארך - כהן גדול, שהוא שני במעלה למלך, כמו הצוואר תחת הראש׳, כי המלך נמשל לראש שהוא מלך לכל האיברים, כדאיתא בשבת (סא.) ׳סך ראשו תחילה, מפני שהוא מלך על כל איבריו׳. אך בימי השופטים לא היה מלך, והיו השופט וכהן גדול שווים, ושניהם כבר נזכרו שהם ׳עיניך׳, לכן פירש שהכוונה לשר הצבא שמתחת לשניהם. ואבע״ז פירש ׳צוארך – המלך׳.
3. אבע״ז כתב: ׳לתלפיות - יש אומרים לתלות פיות שהם חרבות, שלטי - מיני הנשק, וכן והשלטים ענינו כמו מגינים׳. ורש״י פירש ׳כך מנהג השרים לתלות מגיניהם ושלטיהם בכותל המגדלים׳, אך על מגדל דוד היו תולים את המגינים והשלטים של הגיבורים של האומות שניצחו אותם. וביחזקאל (כז י) ׳אַנְשֵׁי מִלְחַמְתֵּךְ מָגֵן וְכוֹבַע תִּלּוּ בָךְ הֵמָּה נָתְנוּ הֲדָרֵךְ׳, וכתב הרד״ק שם: ׳נראה כי הם היו מביאים מארצם כלי מלחמה שהיו טובים, לפיכך אמר הנה המה נתנו הדרך, כי היו מייפים ומהדרין העיר בכלי מלחמה טובים ויפים, ודרך בני אדם לתלות המגינים והכובעים בראשי המגדלים ועל החומות, וכן אמר אלף המגן תלוי עליו׳. וראה שמואל ב׳ (ח ז) ׳וַיִּקַּח דָּוִד אֵת שִׁלְטֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר הָיוּ אֶל עַבְדֵי הֲדַדְעָזֶר וַיְבִיאֵם יְרוּשָׁלִָם׳, ופירש הרד״ק שם ׳מגיני הזהב אשר היו על עבדי הדדעזר אשר לקחם במלחמה׳. ורבינו כנראה הבין שלקחם כדי לתלות אותם על מגדלו.
לתלפיות – ענין הוראה ולמוד כמו מלפנו מבהמות ארץ (איוב ל״ה:י׳), והתי״ו שבתלפיות הוא כמו תי״ו שבתרמית ובתבנית.
שלטי – הוא המגן וכן את שלטי הזהב (דברי הימים א י״ח:ז׳).
כמגדל וגו׳ – צואר שלך היה זקוף ומיושר כמו המגדל של דוד, הוא מצודת ציון הנבנה להתלמד להולכי אורח, כי לפי רוב הגובה היה נראה למרחוק, והיה סימן להם לדעת אנה יפנו.
אלף המגן – אשר על המגדל ההוא היה תלוי אלף המגן כי כן היה הדרך לתלות המגינים על כתלי המגדל להיות להדר ולפאר, וכמו שנאמר מגן וכובע תלו בך המה נתנו הדרך.
כל שלטי הגבורים – בזה יפרש אמריו מה שאמר אלף המגן, אחז מספר מרובה, והכונה הוא לומר כל שלטי הגבורים אנשי המלחמה ולא אלף לבד, וכאילו ישבח בזה את החשוקה לומר שצוארה זקוף ומיושר כמגדל, והרבה מיני עדי וחלי כתם היו תלוים על צוארה לקשטה וליפותה והנמשל הוא על בית המקדש שהיה מאז חזקן ומבצרן של ישראל, כצואר הזה שהוא חוזק האדם, והיה עומד על הר גבוה ותלול, ומשם יצא הוראה לכל ישראל, והיה בנוי בהמובחר שבבניניה ומצופה זהב בפתוחי מקלעות כרובים ותמרות ופטורי ציצים כמו שכתוב במלכים א׳.
מליצה:
כמגדל – אחר שתאר את הנפש כמו שהיא פועלת בעצמה בהשגת השכל והחכמה מתחיל לציירה כפי שהיא מנהגת את הגויה ומושלת עליו, ויורד מן ספור תארי הגלגלת שהוא משכן לנפש המשכלת, אל אמצעית הגויה ששם משכן הנפש החיונית, (ולכן השמיט תארים אלה לקמן ו׳ ז׳ כמש״ש). והנה הצואר הוא הפרוכת המבדיל בין הגלגלת והגויה, וכאלו דרך המסך הזה שהוא הצואר תתן הנפש קולה קול עוז לצוות ולמשול על הנפש החיונית וכחותיה, ולכן ממשיל צואר הנפש כמגדל דויד, אשר היה בנוי לתלפיות, ושם עמדו הגבורים נושקי רומי קשת ללחום את אויבים בשער, ועליו היה תלוי אלף המגן וכל שלטי הגבורים לקרב ומלחמה. כן דרך שם תמשול על אויבי הנפש, שם תלתה מגיניה לדרוך קשת נגד גדודי המלך הזקן והכסיל הבונה מצודות על העיר הקטנה לכבשה, כי היא תמשול עליו בחכמתה. כמ״ש ומצא בה איש מסכן חכם ומלט הוא את העיר בחכמתו. וכבר בארו שנמצא על הכח המתעורר. כח מניע מישר. וכח מניע מצוה, וכח מניע משלים, ומצייר שעל השני שדים שיאמר אח״ז. שהם תולדות הכח המתעורר, עומד המגדל החזק שהוא הצואר, שהוא משל אל המושל המצוה וגוער בקול שישמעו פקודתו, ומשם יכריח את הכח המתעורר להכנע תחת פקודת השכל העומד למעלה מהם. ועמהם אלף המגן שהיא הכח המיישר, וכל שלטי הגבורים שהוא הכח המשלים ומשים משטרו עליהם.
כמגדל וגו׳ – ישר בלי עקמימות.
לתלפיות – אין שום אחד מפירושי המבארים (מחילה מכבודם!) נכנס באזני ובלי ספק הוראת התיבה נשכחה, רק היא על משקל תכלית תבנית תרמית, אם כן שרשה לָפָה, ובית לוֹפֵי הוא תרגומו של חֹבָרֶת ומחברת בפרשת תרומה (שמות כ״ו:ד׳), ויהיה בנוי לתלפיות בנוי על תִּלּוֹ כלומר מכונָן על יסודותיו, כל זה במגדל, ודוגמתו בצואר עב בתחתיתו וּמְיַשֵׁר ועולה.
אלף המגן – מגינים לאלפים תלוים במגדל והוא סובלם, כ״כ חזק, ושם שֶלֶט נהיה משרש לוּט, שֶׁלָּט ומסתיר על גופת האדם, וקרוב לסוחרה המקפת את האדם סחור סחור, ובה הגבורים בטוחים ממחיצת חרב וחנית ומתחרים עם אויביהם ושולטים בהם; וכאן ר״ל צוארך ישר ואין מי או מה שיכפהו.
כמגדל דויד צוארך – זה ביהמ״ק, ולמה מדמהו בצואר, שכל הימים שהיה ביהמ״ק בנוי קיים היה צוארן של ישראל פשוט בין אוה״ע,⁠1 וכיון שחרב כביכול נכפף צוארן הדא הוא דכתיב ושברתי את גאון עוזכם – זה ביהמ״ק. (שם)
כמגדל דויד צוארך – זה ביהמ״ק, ולמה מדמהו בצואר, מה צואר זה נתון בגבהו של אדם כך ביהמ״ק נתון בגבהו של עולם,⁠2 ומה צואר זה רוב תכשיטין תלוין בו, כך כהונה מביהמ״ק ולויה מביהמ״ק,⁠3 ומה צואר זה אם נוטל אין לאדם חיים, כך משחרב ביהמ״ק אין חיים לשונאי ישראל.⁠4 (שם)
בנוי לתלפיות – זה ביהמ״ק, ומהו תלפיות – תל שכל פיות פונים אליו.⁠5 (ברכות ל׳.)
בנוי לתלפיות – זה ביהמ״ק, ומהו תלפיות – טטרגונין,⁠6 חייא בר בון אמר, יופי היה ונעשה תל,⁠7 אמר הקב״ה, אני הוא שעשיתיו לתל בעוה״ז, אני הוא שעתיד לעשותו יפה לעוה״ב. (מ״ר)
אלף המגן – אמר ר׳ ברכיה, אמר הקב״ה, אלף דור קפלתי והבאתי אותו המגן שהיה תאות לבכם.⁠8 (שם)
אלף המגן וגו׳ – ר׳ יצחק אומר, אמר אברהם לפני הקב״ה, רבש״ע, לי נעשית מגן9 ולבני אין אתה נעשה מגן, אמר ליה הקב״ה, לך הייתי מגן אחד, שנאמר אנכי מגן לך, אבל לבניך אני נעשה מגינים הרבה,⁠10 הדא הוא דכתיב אלף המגן תלוי עליו כל שלטי הגבורים – זו כהונה ומלכות.⁠11 (שם)
1. פשוט – הוא ההיפך מלשון וענין נכפף שבסמוך, ור״ל היו ברוח טוב וחירות, והוא כמו הלשון קומה זקופה.
2. ואע״פ שהראש עוד גבוה מהצואר, אך כפי המתבאר בזבחים נ״ד ב׳ יש עוד מקום גבוה מביהמ״ק, ולכן אי אפשר לציירו להראש שאין גבוה ממנו.
3. ר״ל שם היו נכרים ומצויינים הכהנים בעבודתן ולוים בדוכנם.
4. לישנא מעליא נקט, כנהוג בכ״מ.
5. דקיי״ל היה עומד בחו״ל יכוין את לבו כנגד א״י, היה עומד בא״י יכוין את לבו כנגד ירושלים, בירושלים – יכוין כנגד ביהמ״ק, ונמצא שכולם מתכונים ומצמצמים להתפלל כנגד ביהמ״ק. ובמ״ר מתבאר עוד כונה בלשון כל פיות פונים אליו, כל המתפללים, כלומר בכל מיני התפלות מזכירים את ירושלים, בברכות ק״ש אומרים הפורס סוכת שלום וגו׳ ועל ירושלים, בתפלה בונה ירושלים ובברהמ״ז בונה ירושלים, ותכלית בנין ירושלם הוא המקדש.
6. בעל ארבע זויות, מרובע, שכך היה שטת בנינו, הר הבית ועזרה וההיכל ולפני ולפנים.
7. דריש תל פיות כמו תל יפות בהפוך אותיות כמו כבש כשב שמלה שלמה, נאקה אנקה, זועה זעוה, עולה עלוה, לשון עלגים נלעג לשון, ובשבת פ״ה א׳ דריש חורי הארץ כמו ריח הארץ וביומא ע״ה ב׳ אל תקרא וישטחו אלא וישחטו, ובקה״ר ר״פ ח׳ דריש פשר דבר כמו פרש [פירוש] דבר, וביבמות ט״ז ב׳ כתב מהרש״א דדריש שם ידו פרש צר כמו שרף, ועוד כהנה. ובא לרמז שעתיד ביהמ״ק להחרב ולהעשות תל, ושוב יתיפה מחדש.
8. מוסב על אברהם דכתיב בי׳ אנכי מגן לך, ודריש המלה תלוי בנוטריקון היה תאות לבכם, או מפרש תלוי עליו במובן תקוה כמו ועמו תלואים למשובתי (הושע ו׳, ז׳), וענין קפול האלף דור אולי מכוין למ״ש במ״ר ס״פ בראשית (פ׳ כ״ח) אלף דורות עלו במחשבה להבראות ונמוחו וכו׳, והכונה כאן כי עלו במחשבה לברוא אלף דורות עד אברהם וכמש״כ דבר צוה לאלף דור, וקאי על המילה שצוה לו, אך מפני התאוה לאברהם הקדימו לבא קודם האלף דורות.
9. כמש״נ אנכי מגן לך, מגן אברהם.
10. ר״ל בהרבה זמנים ומקרים.
11. אשר המה כח השלטון והגבורה בישראל.
זקוף ומיושר1 כְּמו מִגְדַּל דָּוִיד2 צַוָּארֵךְ3, מגדל אשר בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת ללמד את עוברי הדרך להיכן יפנו4 ואשר אֶלֶף הַמָּגֵן – אלף מגינים5 תָּלוּי – תלויים6 עָלָיו, ולא רק אלף המגינים תלויים שם אלא גם7 כֹּל שִׁלְטֵי – מגיני8 הַגִּבּוֹרִים9, כך חשוקתי צוארה זקוף ומיושר כמגדל והרבה מיני תכשיטים תלויים על צוארה לקשטה וליפותה10:
1. מצודת דוד.
2. הוא מצודת ציון, רש״י, מצודת דוד.
3. ושבח הוא כי קומה זקופה נוי באשה, רש״י.
4. כי בהיותו גבוה ראוהו למרחוק, מצודת דוד. שכולם מסתכלים עליו ללמוד צורתו ונוי תבניתו, רש״י. תלפיות ענין הוראה ולימוד, מצודת ציון. ואבן עזרא ביאר שנקרא תלפיות משום שנעשה לתלות עליו פיות שהם חרבות.
5. רשב״ם.
6. שם.
7. מצודת דוד.
8. מצודת ציון. ורש״י ביאר האשפות שנותנים בהם חיצים. ואבן עזרא ביאר כל סוגי כלי הנשק.
9. כי כן היה הדרך לתלות המגינים על כתלי המגדל להיות להדר ולפאר, רש״י, מצודת דוד.
10. מצודת דוד. והנמשל, בית המקדש שהיה מאז חוזקן ומבצרן של ישראל, כצואר הזה שהוא חוזק האדם, והיה עומד על הר גבוה ותלול ומשם יצאה הוראה לכל ישראל, והיה בנוי במובחר שבבנייניה ומצופה זהב בפתוחי מקלעות, כרובים, ותמרות ופטורי ציצים, מצודת דוד. ורש״י ביאר שהנמשל הוא לשכת הגזית שהיתה חוזקן ומבצרן של ישראל, והיה בנוי לתלפיות שכולם היו מסתכלין בו ללמוד ממנו, ומלשכת הגזית שמשם הוראה יוצאה שהתורה מגן לישראל, וע״ש הכתוב (דברי הימים א טז, טו) ״דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר״, ומצינו שהתלמידים נקראים על שם חיצים ושלטים כעניין שנאמר (תהלים קכז, ד) ״כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ מֵהֶם״. ובמדרש, מה מגדל דוד היה גבוה מכל המגדלים שבירושלים, כך בית המקדש גבוה מהכל, ומה צואר זה לראש ואם נהפך אין לו חיים, כך משחרב בית המקדש נגדע קרן ישראל, ומה הצואר נאה לגוף אף בית המקדש נאה לעולם, ומה הצואר רוב תכשיטים בו אף ישראל בזמן שבית המקדש קיים רוב הטובות של עולם היו להם, ״בנוי לתלפיות״ תל שכל פיות מתפללים בו, אמר הקב״ה אני עשיתיו תל ואני עתיד לבנותו, שנאמר (ירמיה ל, יח) ״וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ וְאַרְמוֹן עַל מִשְׁפָּטוֹ יֵשֵׁב״, ועיקר תלפיות שהוא בנוי מרובע ולא עגול והיו בו מתלוליות, כדרך שעושים במגדל הערים מגינים התלויים בו, לקח טוב. ועוד דרשו, ״כמגדל דויד צוארך״ מה שגידל אתכם דוד בספרו, ומה גידל אתכם דוד בספרו (תהלים קלו, יג) ״לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים״, מהו לתלפיות? ספר שאמרו לו פיות הרבה, עשרה בני אדם אמרו ספר תהלים, ובכל זאת לא נאמר על שמותם אלא על ידי דוד מלך ישראל, ״אלף המגן״ כל אותן האלפים והרבבות שעמדו לפני הר סיני והגנתי עליהם, לא הגנתי עליהם אלא בזכות אותו הבא לאלף דור, ולא אתם בעצמכם נתליתם בו אלא ״כל שלטי הגבורים״, שכל מי שיעמוד וישלוט ויתגבר על יצרו, כגון משה בשעתו, דוד בשעתו, עזרא בשעתו, כל הדור שלהם נתלה בהם, מדרש רבה.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ה) שְׁ⁠נֵ֥י שָׁדַ֛יִךְ כִּשְׁנֵ֥י עֳפָרִ֖ים תְּ⁠אוֹמֵ֣י צְ⁠בִיָּ֑⁠ה הָרוֹעִ֖ים בַּשּׁ⁠וֹשַׁנִּֽ⁠ים׃
Your two breasts are like two fawns, twins of a gazelle, which feed among the lilies.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
תְּרֵין פָּרִיקַיִךְ דַּעֲתִידִין לְמִפְרְקִיךְ מָשִׁיחַ בַּר דָּוִד וּמָשִׁיחַ בַּר אֶפְרַיִם דָּמְיָן לְמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּנֵי יוֹכֶבֶד דְּאִמְּתִילוּ לִתְרֵין אוּרְזֵלִין תְּיוֹמֵי טָבְיָא וַהֲווֹ רָעַן לְעַמָּא בֵּית יִשְׂרָאֵל בִּזְכוּתְהוֹן אַרְבְּעִין שְׁנִין בְּמַדְבְּרָא בְּמַנָּא וּבְעוֹפִין פַּטִּימִין וּמֵי בֵּירָא דְּמִרְיָם.
[א] שְׁנֵי שָׁדַיִךְ – אֵלּוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן, מָה הַשָּׁדַיִם הַלָּלוּ הוֹדָהּ וַהֲדָרָהּ שֶׁל אִשָּׁה, כָּךְ משֶׁה וְאַהֲרֹן הוֹדָן וַהֲדָרָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. מָה הַשָּׁדַיִם הַלָּלוּ נוֹיָהּ שֶׁל אִשָּׁה, כָּךְ משֶׁה וְאַהֲרֹן נוֹיָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. מָה הַשָּׁדַיִם הַלָּלוּ כְּבוֹדָהּ וְשִׁבְחָהּ שֶׁל אִשָּׁה, כָּךְ משֶׁה וְאַהֲרֹן כְּבוֹדָן וְשִׁבְחָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. מָה הַשָּׁדַיִם הַלָּלוּ מְלֵאִים חָלָב, כָּךְ משֶׁה וְאַהֲרֹן מְמַלְּאִים יִשְׂרָאֵל מִן הַתּוֹרָה. וּמָה הַשָּׁדַיִם הַלָּלוּ כָּל מַה שֶּׁהָאִשָּׁה אוֹכֶלֶת הַתִּינוֹק אוֹכֵל וְיוֹנֵק מֵהֶן, כָּךְ כָּל תּוֹרָה שֶׁלָּמַד משֶׁה רַבֵּנוּ, לִמְּדָהּ לְאַהֲרֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיַּגֵּד משֶׁה לְאַהֲרֹן אֵת כָּל דִּבְרֵי ה׳ (שמות ד׳:כ״ח). וְרַבָּנָן אָמְרֵי גִלָּה לוֹ שֵׁם הַמְפֹרָשׁ. מָה הַשָּׁדַיִם הַלָּלוּ אֵין אֶחָד מֵהֶם גָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ, כָּךְ הָיוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הוּא משֶׁה וְאַהֲרֹן (שמות ו׳:כ״ז), וּכְתִיב: הוּא אַהֲרֹן וּמשֶׁה (שמות ו׳:כ״ו), לֹא משֶׁה גָּדוֹל מֵאַהֲרֹן וְלֹא אַהֲרֹן גָּדוֹל מִמּשֶׁה בַּתּוֹרָה. רַבִּי אַבָּא אָמַר לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁתֵּי מַרְגָּלִיּוֹת טוֹבוֹת וּנְתָנָן בְּכַף מֹאזְנַיִם, לֹא זוֹ גְּדוֹלָה מִזּוֹ וְלֹא זוֹ גְּדוֹלָה מִזּוֹ, כָּךְ הֵם משֶׁה וְאַהֲרֹן שָׁוִים.
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁבָּחַר בִּשְׁנֵי אַחִים הָאֵלֶּה, שֶׁלֹא נִבְרְאוּ אֶלָּא לַתּוֹרָה וְלִכְבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי שְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת שֶׁל כֹּהֲנִים הָיוּ בַּאֲלֶכְּסַנְדְּרִיאָה אַחַת מְקָרֵית וְאַחַת מַרְתַּחַת, מַעֲשֶׂה שֶׁשָּׁלְחוּ הָרוֹפְאִים וְהֵבִיאוּ מֵהֶן וְעָשׂוּ אוֹתָן תַּרְיָאַקָה וּבָהֶן הָיוּ מְרַפְּאִין. רָבָא בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בָּשָׂר וָדָם אֵין מַקְדִּים רְטִיָּה עַד שֶׁרוֹאֶה הַמַּכָּה, אֲבָל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם אֵינוֹ כֵן אֶלָּא מַקְדִּים הָרְטִיָּה וְאַחַר כָּךְ הוּא מַכֶּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הִנְנִי מַעֲלֶה לָּהּ אֲרֻכָה וּמַרְפֵּא וּרְפָאתִים וגו׳ (ירמיהו ל״ג:ו׳), וּכְתִיב: כְּרָפְאִי לְיִשְׂרָאֵל (הושע ז׳:א׳), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאתִי לְרַפֹּאת עֲווֹנוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְנִגְלָה עֲוֹן אֶפְרַיִם וְרָעוֹת שֹׁמְרוֹן, אֲבָל אֻמּוֹת הָעוֹלָם מַכֶּה אוֹתָן וְאַחַר כָּךְ מְרַפְּאָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָגַף ה׳ אֶת מִצְרַיִם נָגֹף וְרָפוֹא (ישעיהו י״ט:כ״ב), נָגֹף עַל יְדֵי אַהֲרֹן, וְרָפוֹא עַל יְדֵי משֶׁה. אַשְׁרֵיהֶם שְׁנֵי אַחִים הַלָּלוּ שֶׁלֹא נִבְרְאוּ אֶלָּא לִכְבוֹד יִשְׂרָאֵל, וַהֲדָא הוּא דְאָמַר שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא: ה׳ אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת משֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן (שמואל א י״ב:ו׳), הֱוֵי שְׁנֵי שָׁדַיִךְ, אֵלּוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן.
[ב] תְּאוֹמֵי צְבִיָּה – רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי מַה תְּאוֹמִים הַלָּלוּ כֵּיוָן שֶׁפּוֹרֵשׁ אֶחָד מֵהֶן מִדַּדֵּיהֶן דַּדָּן נִסְתַּם, כָּךְ כְּתִיב: וָאַכְחִד אֶת שְׁלשֶׁת הָרֹעִים בְּיֶרַח אֶחָד (זכריה י״א:ח׳), וַהֲלֹא לֹא מֵתוּ אֶלָּא בְּשָׁנָה אַחַת, אֶלָּא בְּיֶרַח אֶחָד נִגְזְרָה עֲלֵיהֶם גְּזֵרָה עַל שְׁלָשְׁתָּן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ (תהלים מ״ז:י׳). רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר שְׁלשָׁה פַּרְנָסִין טוֹבִים עָמְדוּ לְיִשְׂרָאֵל, וְאֵלּוּ הֵן: משֶׁה וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם, וּבִזְכוּתָן נִתְּנוּ לָהֶם שָׁלשׁ מַתָּנוֹת טוֹבוֹת: הַבְּאֵר, הַמָּן וְעַנְנֵי כָבוֹד. הַמָּן, בִּזְכוּת משֶׁה. הַבְּאֵר, בִּזְכוּת מִרְיָם. בִּזְכוּת אַהֲרֹן עַנְנֵי הַכָּבוֹד. מֵתָה מִרְיָם, וּפָסְקָה הַבְּאֵר, וְהָיוּ אוֹמְרִין: לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה (במדבר כ׳:ה׳), וְחָזְרָה בִּזְכוּת משֶׁה וְאַהֲרֹן. מֵת אַהֲרֹן נִסְתַּלְּקוּ עַנְנֵי הַכָּבוֹד, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן (במדבר כ׳:כ״ט), אַל תִּקְרֵי וַיִּרְאוּ אֶלָּא וַיִּירְאוּ, וְחָזְרוּ שְׁנֵיהֶם בִּזְכוּת משֶׁה. מֵת משֶׁה נִסְתַּלְּקוּ שְׁלָשְׁתָּן וְשׁוּב לֹא חָזְרוּ. וְהַצִּרְעָה לֹא עָבְרָה עִמָּם אֶת הַיַּרְדֵּן, וְלֹא רָאוּ יִשְׂרָאֵל קוֹרַת רוּחַ מִן אוֹתָהּ שָׁעָה. הָרֹעִים בַּשּׁוֹשַׁנִּים, אָמַר שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, מִרְיָם וְיוֹכֶבֶד הֵן הֵן חָיוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְהָיוּ רוֹעוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁלִּבָּם רַךְ כַּשּׁוֹשַׁנִּים, וְהֵיכָן הָיְתָה מַרְעִיתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם עַד יַם סוּף.
שני שדיך כשני עפרים – זה משה ואהרן.
הרועים בשושנים – זה יהושע וכלב.
שני שדיך – מה השדים הללו כל מה שהאשה אוכלת התינוק טועם, כך משה ואהרן כל מה שהיו למדין היו מלמדין לישראל.
דבר אחר: מה שדים חיים לתינוק, כך משה ואהרן חיים לישראל. מה תאומי צביה מת אחד מהם אין חברו משתהא, כך ואכחיד את שלשת הרועים וגו׳, ולמה נמשלה יוכבד כצביה שרבתה צביותיהן של ישראל.
דבר אחר: שני שדיך – אלו שני לוחות ועליהם עשרת הדברות, חמש על לוח זה וחמש על לוח זה, ואומר ידיו גלילי זהב.
דבר אחר: שני שדיך – זה משה ואהרן, מה השדים הללו מלאים חלב, כך משה ואהרן מלאים תורה, מה השדים הודה וכבודה של אשה, כך משה ואהרן הודן וכבודן של ישראל.
כשני עפרים תאומי צביה – מה השדים הללו אין אחד מהם גדול מחברו, כך לא משה גדול מאהרן ולא אהרן גדול ממשה.
הרועים בשושנים – זה היה יהושע וכלב.
כלא ת׳דיאך, ככלא ג׳פרין תאמי צ׳ביה, אלתי ירעיא פי אלסואסן.
שני השדים שלך כמו שני עופרים, כמו תאומי צביה אשר רועים בשושנים (פרחי הנרקיס).
אבל שני שדיך, הם משה ואהרן,
ואמר תאומי צביה, שלא היה אחד מהם גדול מחברו אלא זה נתנבא וזה נתנבא, ושניהם שמשו בכהונה ונאמר בהם וידבר ה׳ אל משה לאמר וידבר ה׳ אל אהרן לאמר, וגם נאמר וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן לאמר זאת חקת התורה, ובארץ מצרים לאמר, ואמר הוא אהרן ומשה, ואמר הוא משה ואהרן, ושניהם שפטו את כל ישראל, לכך נאמר הרועים בשושנים, והרועים הם השופטים שני נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן (תהלים עז כא).
שני שדייך – המניקים אותך זה משה ואהרן.⁠א
כשני עפרים תאמי צביה – דרך צבייה להיות יולדת תאומים, כך היו שניהם שוין ושקולין זה כזה.
דבר אחר: שני שדייך – על שם הלוחות, תאמי צבייה – שהיו מכוונות במדה אחת, וחמשה דברות על זו וחמשה על זו מכוונין דבור כנגד דבור:
• אנכי כנגד לא תרצח – שהרוצח ממעט את הדמות של הקב״ה.
• לא יהיה לך כנגד לא תנאף – שהזונה אחר עבודה זרה דרך האשה המנאפת תחת אישה תקח את זרים.
• לא תשא כנגד לא תגנוב – שהגונב סופו לישבע לשקר.
• זכור כנגד לא תענה – שהמחלל את השבת מעיד שקר בבוראו לומר שלא שבת בשבת בראשית.
• כבד כנגד לא תחמד – שהחומד סופו להוליד בן שמקלה אותו ומכבד למי שאינו אביו.
הרעיםב – את צאנם בשושנים ומדריכים אותם בדרך נוחה וישרה.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״ואהרן״.
ב. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, וכן בנוסח המקרא שלנו: ״הרועים״.
Your two breasts – Which nourished you. This refers to Moshe and Aharon.
Like two fawns, twins of a gazelle – It is a gazelle's nature to bear twins, similarly, they [Moshe and Aharon] are equal, this one to that one.⁠1
Another explanation, "Your bosom,⁠" is a reference to the Tablets, "twins of a gazelle,⁠" they are equal with one measure; five commandments on this one and five on the other, each commandment corresponding to the other:⁠2
• "I [am Adonoy...],⁠" אָנֹכִי,⁠3 corresponds to, "You shall not murder,⁠" לֹא תִרְצַח,⁠4 for the murderer diminishes the image of the Holy One, Blessed Is He.
• "You shall not have other gods,⁠" לֹא יִהְיֶה לְךָ,⁠5 corresponds to, "you shall not commit adultery,⁠" לֹא תִנְאָף,⁠6 for one who commits idolatry is like an adulterous woman who takes strangers while bound to her husband.
• "You shall not take לֹא תִשָּׂא7 [the name of Adonoy your God in vain],⁠" corresponds to, "You shall not steal,⁠" לֹא תִגְנֹב,⁠8 for one who steals will eventually swear falsely.
• "Remember [the day of Shabbos],⁠" זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת,⁠9 corresponds to, "You shall not bear [false witness],⁠" לֹא תַעֲנֶה,⁠10 for one who profanes the Shabbos testifies falsely against his Creator, saying that He did not rest on the Shabbos of Creation.
• "Honor [your father and mother],⁠" כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ,⁠11 corresponds to, "You shall not covet,⁠" לֹא תַחְמֹד,⁠12 for one who covets13 will eventually beget a son who [unknowingly] slights him and honors one who is not his father.
Who pasture – Their sheep among the roses and guide them on a tranquil and straight path.
1. This is in accordance with Rashi in Shemot 6:26 who states "there are places where the Torah sets Aharon ahead of Moshe and there are places where it sets Moshe ahead of Aharon, to tell you that they were equal.⁠"
2. I.e., the five commandments on one side of the Tablets correspond to the five commandments on the other side of the Tablets.
3. Shemot 20:2.
4. Ibid. (13).
5. Ibid. (3).
6. Ibid. (13).
7. Ibid. (7).
8. Ibid. (13).
9. Ibid. (8).
10. Ibid. (13).
11. Ibid. (12).
12. Ibid. (14).
13. His friend's wife.
שני שדיך כשני עפרים – אלו מלך המשיח וכהן צדק העתידים להושיע את ישראל כדרך שעשו משה ואהרן. ולמה המשילם כשדים מה השדים הללו מניקים את התינוק כך משה ואהרן היו מלמדין תורה לישראל וכן עתידין לעשות מלך המשיח וכהן צדק. כשני עפרים שאין עיניו ככל החיות. כעופר האילים שהוא נכנס תחת כנפי האדם לאחד שיתגדל בבית.
תאומי צביה – כשם שהיו משה ואהרן אוהבים זה את זה כענין שנאמר וראך ושמח בלבו. כך יהיו מלך המשיח וכהן צדק אוהבים זה את זה כענין שנאמר בזרובבל ויהושע כהן גדול שנאמר ועצת שלום תהיה ביניהם. וכן דרך תאומי שאין מתקנאין זה בצד זה. אלא זה מושך דדו ואין חבירו מרגיש. וזה פושט דדו ואין חבירו מרגיש. כך זה מחזיק במלכותו וזה מחזיק בכהונתו כדרך שעשו משה ואהרן הרועים כשושנים שהם מפרנסין את ישראל שנקראו שושנים על שהם רכים כשושנים.
שני שדייך – נכונים והגונים ומכוונים כשני עפרים תאומים קטנים, בני צבייה הרועים בין השושנים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ה) תאומי צבייה – מנהג של צבייה ללדת תאומים, והולכים מותאמים יחד, ומכוונים לרעות אנה ואנה בילדות קטנותם ונאה להסתכל בהם.
YOUR BREASTS – Shapely and lovely, matching like two small twin fawns of a gazelle grazing among the lilies.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

(5) TWINS OF A GAZELLE – It is customary for a gazelle to give birth to twins that travel in pairs when they are lead to pasture together here and there while they are still young. They are a pleasant sight to behold.⁠1
1. This point is made by Rashi, but Rashbam has expanded upon Rashi's comments in order to make more explicit the meaning of the comparison.
עפרים – קטני הַאַיָלִים.
שני שדיך – יש להן ריח כרועים בשושנים.
Thy two breasts. Thy two breasts have a sweet fragrance, like two fawns which feed among lilies.
שני שדיך – שתי תורות, תורה שבכתב ושבעל פה. דברי השכינה הם.⁠א
א. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298 חסר: ״דברי השכינה הם״.
Thy two breasts. The two laws, the written law and the oral law, for the breasts produce the milk; cf. ‘Come ye, buy, and eat,’ (Isaiah 55:1).
הרועים בשושנים – חוזר למשל.
שני עפרים – שיש להן ריח טוב שהם רועים בשושנים.
שני שדייך – הן שתי תורות: תורה שבכתב ותורה שבעל פה, כי השדים מוציאים את החלב, כעניין: לכו שברו ואכולו (ישעיהו נ״ה:א׳).
שני שדייך כשני עפרים תאומים – ששניהם שוים יחד, {ואין} זה גדול מזה, כך שדייך שוים.
שני שדייך כשני עפרים. צביה דרכה ללדת תאומים, ואני ראיתי אותם תאומים רועים במקום שושנים.
והדוגמה כתרגומו: משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, שיגאלו ישראל, דומים לשני עפרים – משה ואהרן, שרעו ופרנסו את ישראל ארבעים שנה במדבר.
שני שדייך – קטנות כשדי שני עפרים תאמי צביה – דרך הצבייה שיולדת תאמים, אחד זכר ואחת נקבה, ודימה שדיה לשדי הנקבה, שהן קטנות ביותר.
הרועים בשושנים – דרך השושנים הרגיל לאוכלן מצמתין גופו, ולא ירעב לעולם, לכך א׳ שאותן תאמי צביה אינן אוכלין רק שושנים המצמת⁠{ין} גופן ושדיהן, ולא ייעבו ולא יהיו גסות.
ולפי שהתאומים אחד זכר ואחת נקבה, אומר לשון זכר: שני עפרים, וכן: רועים בשושנים. וכן בכל מקום שיש זכר ונקבה כותב לשון זכר, כמו: ויבאו האנשים על הנשים (שמות ל״ה:כ״ב), וכן: לאה וילדיה וישתחוו (בראשית ל״ג:ז׳), וכן: יוסף ורחל וישתחוו (בראשית ל״ג:ז׳), ולא כת׳: ותשתחוו, רק: וישתחוו, כמו שיאמר על שני זכרים.⁠1
וגם אם נפרש כשני עפרים – שתיהן נקבות, אין לתמוה שמדבר עליהן לשון זכר, שכן מצינו: וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו וילדו (בראשית כ׳:י״ז), ולא כת׳: ותלדנ⁠{ה}, כמו: ותלדן הצאן (בראשית ל׳:ל״ט). וכן מצינו שמדבר על הזכר לשון נקבה: הלהן תשברנה עד אשר יגדלו – הנערים, הלהן תעגנה (רות א׳:י״ג).
פירוש אחר: שני שדיך – שוות כשני תאמי צביה – ששוין, ואין זה גדול מזה.
1. השוו להגה״ה בפירוש ר״י בכור שור בראשית ל״ג:ו׳-ז׳.
שני שדיך לוחות הברית.
שני שדיך כשני עפרים תאומי צביה הרועים בשושנים – מפני שהשדים הם להניק דמה מה שתשפיע בו אליו מה שתשפיע לשדים. והמשילם לשני עפרים תאמי צביה לקלות מרוצתם. ואולם אמר זה מצד חריצותה להכין אליו מה שיצטרך לו ממנה באלו החכמות. ואולם אמרו הרועה בשושנים הוא מבואר ממה שקדם בפתיחתינו. והנה זה הפסוק הוא לפי הנמשל לבד. והנה החל לשבחה מראשה וירד בהדרגה עד שדיה לפי שבזאת החכמה נעתק תמיד מהקודם אל המאוחר כשנשפוט במציאות דבר מפני דבר אחר וזה מבואר מרובה לא ימלט מזה כי אם מעט וכבר יחשב שהענין בזה בהפך בחכמות הככבים וזה כי אנחנו נשפוט בה על תמונת הגרמים השמימיים ומספרם מפני התנועות אלא שכאשר יעויין בזה יראה כי כבר נעתק בה ג״כ מהקודם אל המאוחר וזה כי תמונת כל בעל פעולה ההכרחית אליו בפעולתו היא מאוחרת מהפעולה ההיא והמשל שתמונת העין היא מאוחרת מן הראות כי היתה זאת התמונה בעבור הראות וכאשר נאמר שהגרמים השמימיים הם בזה התאר בעבור פעולתם כמו שהתבאר למי שייטיב העיון מזה הדרוש התבאר מזה שתאומותיהם מאוחרות מהתנועות אשר להן וכן מה שיעמוד מתוספת אור הירח וחסרונו על שתמונת הכדורית הנה תוספת אורה וחסרונה קודם לכדריותה כי היתה תמונתה בזה התאר כדי שיתחלף המאור ממנה ויהיה זה סבה להשתרג ממנה פעולות מתחלפות בזה העולם השפל בזה הצד ואולם מה שנעמוד מהתנועות הרמוז אליהם על סדור התנועות בכללות הוא כמו מה שנעמוד בשהכל גדול מהחלק מפני הרגישנו בזה הכל שהוא גדול מחלקו לפי שהוא מחוייב שנקנה מהאישים אשר נעמוד עליהם בחוש כל ההקדמות אשר נקנה אותם.
ח׳ שני שדיך כשני עפרים. תארם כן כחן העפרים וכשווי התאומים לפי שהבלי שווי בהם חסרון. ועל הצניעות הראוי בהם אמר הרועים בשושנים כי העפרים הרועים בשושנים אם ירצה האדם לקחתם יבאו החוחים בכפו ויעזבם. וכן אם היה רוצה אדם ליגע בהם בשדים היא מקפדת. ומשימה הצעיף עליהם סגור בחוחים נקרא בלשונינו גור גאיירון. והנה התאמת זה כשלא נשאר בקלוס השני לומר הרועה בשושנים וזהו תכלית מה שנראה אליו עד הנה מתאר יופי איבריה.
שני שדיך – זה יאמר אותו על שני הרועים אשר ירעו לישראל גם יחד מלך וכהן וקראם תאמי צביה כי אין זה גדול מזה. ועל זה אמר עליהם שני פעמים מבעד לצמתך. וכמו שאמר (במדבר כ״ז) ולפני אלעזר הכהן יעמוד. והוא מה שאמר הרועים בשושנים והיא כנסת ישראל שאמרה על עצמה שושנת העמקים ודברי פיו קיימו זאת בהשיבו כשושנה בין החוחים כן רעיתי. וזה יתאמת יותר להבא.
שני שדיך. אמנם אחרי כן1, הנה המורים ומלמדים, שהם שופט וכהן גדול2, היו כשני עפרים, הנלחמים3, ולא הושוו לדעת אחת, כענין שסיפרו ז״ל (ב״ר ס ג, תנחומא בחקותי ה, ויק״ר לז ד) על פינחס ויפתח4: הרועים בשושנים. בין החוחים במלחמות האומות5:
1. אחרי שמתו הזקנים שהאריכו ימים אחרי יהושע.
2. ונמשלו לשדיים שמניקים ומאכילים את התינוק. וכ״כ בעל העקידה. ובשהש״ר ׳שני שדיך - אלו הן יהושע ואלעזר׳, ובהמשך שם ׳שני שדיך - אלו משה ואהרן׳. ובלקח טוב ׳ולמה המשילם כשדים, מה השדים הללו מניקים את התינוק, כך משה ואהרן היו מלמדין תורה לישראל׳. אך לפירוש רבינו מדבר במנהיגים שאחרי הזקנים שהאריכו ימים אחר יהושע, ודיבר כאן בגנותם.
3. כ״כ להלן (ז ד). אבל בלקח טוב כתב להיפך: ׳כשם שהיו משה ואהרן אוהבים זה את זה, כענין שנאמר וראך ושמח בלבו, כך יהיו מלך המשיח וכהן צדק אוהבים זה את זה וכו׳, וכן דרך תאומים שאין מתקנאין זה בצד זה, אלא זה מושך דדו ואין חבירו מרגיש, וזה פושט דדו ואין חבירו מרגיש, כך זה מחזיק במלכותו וזה מחזיק בכהונתו, כדרך שעשו משה ואהרן׳. [ולא מצאתי מקור לזה ש׳עפרים תאמי צביה׳ נלחמים תמיד זה בזה].
4. ז״ל התנחומא שם: ׳כן את מוצא ביפתח הגלעדי, מפני שלא היה בן תורה אבד את בתו, אימתי, בשעה שנלחם עם בני עמון ונדר באותה שעה, שנאמר (שופטים יא) וידר יפתח נדר וגו׳ והיה היוצא וגו׳ והיה לה׳ והעליתיהו עולה, באותה שעה היה עליו כעס מן הקב״ה וכו׳, והנה בתו יוצאת לקראתו, ויהי כראותו אותה ויקרע את בגדיו ויאמר אהה בתי וגו׳, ואנכי פציתי פי אל ה׳ ולא אוכל לשוב, והלא פינחס היה שם [והיה יכול להתיר נדרו], והוא אומר לא אוכל לשוב [בתמיה], אלא פנחס אמר אני כהן גדול בן כהן גדול ואיך אלך אצל עם הארץ, יפתח אמר אני ראש שופטי ישראל ראש הקצינים אשפיל עצמי ואלך אצל הדיוט, מבין תרויהון אבדת ההיא עלובתא מן עלמא, ושניהם נתחייבו בדמיה, פנחס נסתלקה ממנו רוח הקודש, יפתח נתפזרו עצמותיו׳.
5. כמו שהתבאר לעיל (ב א) שכל מקום שנקראו ישראל ׳שושנה׳ מרמז לזמן הגלות שהם נמצאים בין החוחים העוקצים אותם. ואף שכאן היו בארץ ישראל, מרמז שהיו סובלים מהגויים שהיו באים עליהם בימי השופטים, ומצינו שנאמר על הגויים שיישארו בארץ ישראל (במדבר לג נה) ׳ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינם בצדיכם וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה׳, הרי שיהיו לקוצים וחוחים, ואז יהיו ישראל כשושנה בין החוחים גם בארצם. ובזמן יפתח סבלו מבני עמון, ובמלחמה נגדם נדר יפתח להקריב את בתו.
תאומי צביה הרעים בשושנים. דין קדמאה תְאוֹמי בשוא וחולם ותניינא תָאֳמי בקמץ וחטף קמץ בסימן ז׳ וסימן תתאו תְתָאו פי׳ הראשון תי״ו בשוא והשני תי״ו בקמץ.
שדיך – הם דדי האשה.
עפרים – כן יקראו ילדי הצביה והאילה.
שני שדיך – דדיך היו שוים זה עם זה כשני ילדי צבי שנולדו תאומים שהם בשווי גמור וכשהם רועים בין השושנים שאז המה נחמדים ביותר אל העין הרואה, וכן נחמדו היו שדיך. והנמשל הוא על המלך וכהן גדול שהיו מניקים אותם מאז ומשפיעים לה טובה, המלך במלחמתו וכהן גדול בעבודתו, והיו שוים בגדולה ומסכימים ונשמעים זה לזה כרעים אהובים, והיו מקובלים על האומה כשני עפרים וכו׳.
מליצה:
שני – ומלמטה מהם הם השני שדים, שהם כח התאוני וכח הכעסני, ששניהם תולדות כח המתעורר, ועז״א שהם תאמי צביה (צבי לשון חפץ ורצון), ר״ל שהם ילדי אם אחת, כידוע בחכמת הנפש, ששני הכחות האלה בני אם אחת. דרך משל מתאוה לדבר מאכל שביד חברו וכועס עליו לקחתה ממנו וכן בהפך, וע״י הנהגת הנפש האלהית הם רועים בשושנים המריחים ריח טוב, ר״ל לא יתאוו ולא יתעוררו רק לדברים רוחנים ולעבודת ה׳ ומצותיו.
עפרים – עיין למעלה ב׳:ט׳.
שני שדיך – אלו משה ואהרן, מה השדים הללו הודה והדרה, נויה, כבודה ושבחה של אשה, כך משה ואהרן הודן והדרן, נוין וכבודן ושבחן של ישראל, ומה השדים הללו כל מה שהאשה אוכלת התנוק אוכל ויונק מהן, כך כל תורה שלמד משה רבינו למדה לאהרן, הדא הוא דכתיב (פ׳ שמות) ויגד משה לאהרן את כל דברי ה״, ומה השדים הללו אין אחד מהם גדול מחבירו, כך משה ואהרן לא זה גדול מזה ולא זה גדול מזה בתורה, הדא הוא דכתיב (פ׳ וארא) תא משה ואהרן הוא אהרן ומשה.⁠1 (מ״ר)
תאומי צביה – ר׳ לוי אמר, מה התאומים הללו כיון שפורש אחד מהן מדדי אמן דדן נסתם,⁠2 כך כתיב (זכריה י״א) ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד,⁠3 והלא לא מתו אלא בשנה אחת, אלא בירח אחד נגזרה גזירה על שלשתן. (שם)
1. ר״ל פעם הקדים משה לאהרן ופעם אהרן למשה ללמד ששקולים הם, ועיין מש״כ בתורה תמימה במקומו בפ׳ וארא.
2. ר״ל כיון שאחד פוסק מלינק פוסק גם השני וכשפוסקים מלינק אז גם החלב פוסק.
3. מוסב על משה ואהרן ומרים וכמש״כ (מיכה ו׳) ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים, ור״ל ואשלח לפניך שלשת רעים אלו.
שְׁנֵי שָׁדַיִךְ1 היו שווים זה עם זה2 כִּשְׁנֵי עֳפָרִים – ילדי הצבי והאיל3, תְּאוֹמֵי צְבִיָּה – שנולדו תאומים זהים4, הָרוֹעִים – כאשר הם רועים בַּשּׁוֹשַׁנִּים בין החוחים5, שאז הם נחמדים ביותר לעין הרואה, כך נחמדים היו שָׁדַיִךְ6:
1. הם דדי האשה, מצודת ציון.
2. מצודת דוד.
3. מצודת ציון. ודרך צבייה להיות יולדת תאומים, רש״י.
4. מצודת דוד.
5. ספורנו.
6. מצודת דוד. והנמשל, המלך והכהן גדול שהיו מניקים את עם ישראל ומשפיעים עליהם טובה, המלך במלחמתו והכהן גדול בעבודתו, והיו שוים בגדולה ומסכימים ונשמעים זה לזה כרעים אהובים, והיו מקובלים על האומה כשני תאומים, ספורנו, מצודת דוד. ורש״י ביאר שהכוונה למשה ואהרון שהיו שקולים זה כנגד זה ורעו והדריכו את עם ישראל בדרך נוחה וישרה. ביאור נוסף מובא ברש״י ולפיו הנמשל הם לוחות הברית שהיו חמישה דברות על זו וחמישה על זו מכוונים דיבור כנגד דיבור, ״אנכי״ כנגד ״לא תרצח״ שהרוצח ממעט את הדמות של הקב״ה, ״לא יהיה לך״ כנגד ״לא תנאף״ שֶׁהַזּוֹנֶה אחר עבודה זרה דרך אשה המנאפת תחת בעלה, ״לא תשא״ כנגד ״לא תגנוב״ שהגונב סופו להשבע לשקר, ״זכור״ כנגד ״לא תענה״ שהמחלל את השבת מעיד שקר בבוראו לומר שלא שבת בשבת בראשית, ״כבד את אביך״ כנגד ״לא תחמוד״ שהחומד סופו להוליד בן שמקלה אותו ומכבד את מי שאינו אביו. ולקח טוב ביאר שאלו הם מלך המשיח וכהן צדק העתידים להושיע את ישראל כדרך שעשו משה ואהרן והם יהיו אוהבים זה את זה. ובמדרש, מה השדיים הללו הודה והדרה של אשה, כך משה ואהרן הודם והדרם של ישראל, מה השדיים הללו נויה של אשה כך משה ואהרן נויים של ישראל, מה השדיים הללו כבודה ושבחה של אשה כך משה ואהרן כבודם ושבחם של ישראל, מה השדיים הללו מלאים חלב כך משה ואהרן ממלאים ישראל מן התורה, ומה השדיים הללו כל מה שהאשה אוכלת התינוק אוכל ויונק מהן כך כל תורה שלמד משה רבינו לימדה לאהרן, מדרש רבה.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ו) עַ֤ד שֶׁיָּ⁠פ֙וּחַ֙ הַיּ֔⁠וֹם וְ⁠נָ֖סוּ הַצְּ⁠לָלִ֑ים אֵ֤לֶךְ לִי֙ אֶל⁠־הַ֣ר הַמּ֔⁠וֹר וְ⁠אֶל⁠־גִּבְעַ֖ת הַלְּ⁠בוֹנָֽה׃
Until the day breathes and the shadows flee away, I will go to the mountain of myrrh and to the hill of frankincense.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וְכָל זְמָן דַּהֲווֹ בֵּית יִשְׂרָאֵל אָחֲדִין בִּידֵיהוֹן אוּמָּנוּת אֲבָהָתְהוֹן צַדִּיקַיָּא הֲווֹ עָרְקִין מַזִּיקֵי וּטְלַנֵי וְצַפְרִירֵי וְטֵיהֲרֵי מִבֵּינֵיהוֹן עַל דַּהֲוָת שְׁכִינַת יְקָרָא דַּיָי שָׁרְיָא בְּבֵית מַקְדְּשָׁא דַּהֲוָה מִתְבְּנֵי בְּטוּר מוֹרִיָּה וְכָל מַזִּיקַיָּא וּמְחַבְּלַיָּא הֲווֹ עָרְקִין מֵרֵיחַ קְטוֹרֶת בּוּסְמִין.
[א] עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם – רַבִּי אַבָּהוּ וְרַבִּי לֵוִי, חַד אָמַר בְּשָׁעָה שֶׁמָּל אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת עַצְמוֹ וּבָנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ, עָשָׂה עָרְלוֹתֵיהֶן גִּבְעָה, וְזָרְחָה עֲלֵיהֶן הַחַמָּה וְהִתְלִיעוּ, וְעָלָה רֵיחָן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּרֵיחַ קְטֹרֶת הַסַּמִּים וּכְרֵיחַ קֹמֶץ הַלְּבוֹנָה שֶׁעַל גַּבֵּי הָאִשִּׁים, וְאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִכְשֶׁיָּבוֹאוּ בָּנָיו שֶׁל זֶה לִידֵי עֲבֵרוֹת וּמַעֲשִׂים רָעִים, אֲנִי נִזְכַּר לָהֶם זֶה הָרֵיחַ וְאֶתְמַלֵּא רַחֲמִים עֲלֵיהֶם וְהוֹפֵךְ לָהֶם מִדַּת הַדִּין לְמִדַּת רַחֲמִים, מַה טַּעַם, אֵלֶךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר. רַבִּי לֵוִי אָמַר בְּשָׁעָה שֶׁמָּל יְהוֹשֻׁעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֶעֱמִיד לָהֶם עָרְלוֹתֵיהֶם גִּבְעָה, וְזָרְחָה עֲלֵיהֶם חַמָּה וְהִתְלִיעוּ, וְעָלָה רֵיחָן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּרֵיחַ קְטֹרֶת סַמִּים וּכְרֵיחַ קֹמֶץ שֶׁל לְבוֹנָה שֶׁעַל גַּבֵּי אִשִּׁים, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִכְשֶׁיָּבוֹאוּ בְּנֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ לִידֵי עֲבֵרוֹת וּמַעֲשִׂים רָעִים אֲנִי נִזְכַּר לָהֶם רֵיחַ זֶה וּמִתְמַלֵּא עֲלֵיהֶם רַחֲמִים וְהוֹפֵךְ לָהֶם מִדַּת הַדִּין לְרַחֲמִים, מַה טַּעַם אֵלֶךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר וְאֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה. כְּתִיב: בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם (בראשית י״ז:כ״ו), אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה אִלּוּ מָל אַבְרָהָם אֶת עַצְמוֹ בַּלַּיְלָה הָיָה דוֹרוֹ אוֹמֵר אִלּוּ רְאִינוּהוּ לֹא הִנַּחְנוּהוּ, אֶלָּא בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם, דְּרָגְשָׁה לֵיהּ יְמַלֵּל. רַבִּי אַבָּהוּ בַּר כַּהֲנָא וְרַבִּי לֵוִי, רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר הִרְגִּישׁ וְנִצְטָעֵר, כְּדֵי שֶׁיִּכְפֹּל לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכָרוֹ. כְּתִיב: הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפְּךָ (בראשית י״ז:י״ג), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָבוֹא טָמֵא וִיטַפֵּל בְּטָהוֹר, אֶפְשָׁר כֵּן, אֶלָּא הַמּוּל יִמּוֹל, אֲנִי טָהוֹר וְאַבְרָהָם טָהוֹר, נָאֶה לְטָהוֹר לְהִטַּפֵּל בַּטָּהוֹר. רַבִּי אָבִין בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר שִׁתֵּף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְמִינוֹ עִם אַבְרָהָם וּמָלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכָרוֹת עִמּוֹ הַבְּרִית (נחמיה ט׳:ח׳).
[ב] דָּבָר אַחֵר: אֵלֶךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר – זֶה אַבְרָהָם, שֶׁהוּא רֹאשׁ לְכָל הַצַּדִּיקִים. וְאֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה, זֶה יִצְחָק, שֶׁנִּתְקָרֵב כְּקֹמֶץ לְבוֹנָה עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.
אלך לי אל הר המור – זה אברהם.
ואל גבעת הלבונה – זה יצחק.
אלך לי אל הר המור – זה היה אברהם ושרה שנאמר ויקח אברם את שרי אשתו.
הר המור – פליגי בה רבי לוי בר חמא ורבי חמא בר חנינא, חד אמר הר שירדה עליו הוראה לישראל, וחד אמר הר שירדה עליו מורא לאומות. רבי ינאי אומר על שם נורא אלהים ממקדשיך, ור׳ חייא הגדול אומר על שם כי מציון תצא תורה, ר׳ שמואל אומר שמתוכה עתיד הקב״ה להורות על הרשעים שירדו לגיהנם, שנאמר וצורם לבלות שאול, ומהיכן, מזבול לו, רבי יהושע בן לוי אומר מקום שהצדיקים מורים מתוכה וגוזרים על הקב״ה והוא עושה. ר׳ יהודה בן פדיה אומר מוריה לארץ שאני מראך אותך.
דבר אחר: מוריה תמורה, אברהם נעשה כהן גדול תמורת שם בן נח שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר וגו׳, רבי פנחס אומר בארץ שמרותו של עולם לתוכה שנאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים, רבי שמעון בן יוחאי אומר בארץ שהיא מקושטת כנגד מזבח העולה של מעלה או ירה יירה.
דבר אחר: על שם שקטרת הסמים הרבה בתוכו אלך לי אל הר המור.
אלי אן ינבסט אלנהאר, ותהרב אלאצ׳לאל, אנטלק לי אלי גבל אלמסך, ואלי ראביהֵ אללבאן.
עד שיפשוט היום ועד שינוסו הצללים, אני אצא לדרך אל הר המור ואל גבעת הלבונה (מקום גבוה).
עד שיפוח – עד שיתפשט היום ויסתלקו הצללים.
עד שיפוח היום ונסו הצללים, היא מלחמת שלשים ואחד מלכים על ידי יהושע שנ׳ כל מלכים שלשים ואחד (יהושע יב כד), והמשילם לצללים כמו שביארנו.
ורמז באמרו הר המור כלומר הר המוריה, וגבעת הלבונה כלומר גבעת בני בנימין (הר הבית שרצועה ממנו בחלק בנימן) מקום ששרתה השכינה לעולם שנ׳ חופף עליו כל היום (דברים מ יב). ויותר נראה כדי שיהיה על הסדר שרמז באמרו רעיתי לאותו שרעה אותם שהם אנשי דורו של יהושע והזקנים שאחריו שנ׳ ויעבד ישראל את ה׳ כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע (יהושע כד לא). אחר שתיאר מאורעות המדבר ומעשה המשכן וסדר המסעות והתקבצם לחג ואכילת הקרבנות ושלטון אדונינו משה ואהרן ע״ה, שנקראה האומה באותו הזמן רעיתי לפי שאז טרם נכנסה לבית החתן. וכשבאו לארץ תיארם אדונינו שלמה בשם כלה שכבר נכנסה לבית החתן, לכך אמר איתי מלבנון כלה.
(ו-ז) עד שיפוח היום – עד שתתפשט החמה.
ונסו הצללים – הוא עת שרב וחום היום, אני אצליך ואת עריבה עלי.
היום – הוא השמש, וכן לרוח היום (בראשית ג׳:ח׳), וכן כי הנה היום בא בער כתנור (מלאכי ג׳:י״ט).
ומשיפוח היום אלך לי – כלומר משתחטאו לפניי לחלל את קדשיי ולנאץ את מנחתי בימי חפני ופנחס,⁠א אסתלק מעליכם ואטש משכן הזה, ואבחר בהר המורייה בבית עולמים, ושם כלך יפה ומום אין בך וארצה קרבנותיכם.
א. כן בכתיב חסר בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, וכן ברוב עדי נוסח גם לעיל ברש״י שיר השירים ד׳:א׳.
(6-7) Until the sun spreads – Until the sun spreads.
And the shadows flee – That is the time of intense heat, the hottest time of the day. I will save you, and you are pleasant to me.
The sun – הַיּוֹם here means] "the sun,⁠"1 and similarly, "in the direction of the sun הַיּוֹם,⁠"2 and similarly, "for behold, the sun הַיּוֹם comes, burning like a furnace,⁠"3
And once the sun has spread, "I will go to Mount Moriyah,⁠" into the eternal Temple, [from] Bereshit Rabbah,⁠4 i.e., from when they sinned before Me by profaning My sacred offerings and by spurning My meal offerings in the days of Chofni and Pinchas.⁠5 I will leave you and I will abandon this Tabernacle, and I will choose for Myself Mount Moriyah, into the eternal Temple. And there, "you are completely beautiful ... and you are without blemish,⁠"6 and there I will accept all your sacrifices.
1. Usually it means "the day.⁠"
2. Bereshit 3:8.
3. Malakhi 3:19.
4. Bereshit Rabbah 55:7.
5. See I Shemuel 2:12-17.
6. Below (7).
עד שיפוח היום ונסו הצללים – עד שירתיח השם אש על הרשעים ומצערין את ישראל שנאמר כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים עושי רשעה קש וליהט אותם היום הבא אמר י״י צבאות.
ונסו הצללים – יום שינוסו הצללים. שינוס כוחן של אומות כענין שנאמר סר צלם מעליהם.
ד״א: ונסו הצללים – כענין שנאמר ונסו יגון ואנחה שהן מחשכין את ישראל.
אלך לי אל הר המור – אל הר המוריה. הר המור שמשם מורין הוראה לישראל שנאמר כי מציון תצא תורה ודבר י״י מירושלם.
אל גבעת הלבונה שמשם מלבנין עונותיהן של ישראל.
ובעודא שהרוח נופח קודם שיבואב חום השמש בחצי היום וקודם ונסוג הצללים,
אלך לי אל הר המור – ותבואי עמי בתוך הפרדס ונטייל שםד ונתחבבהה יחד בצלו האילנות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ו) ועדז עתה סיפר יופי אהובתו מלמעלה למטה, שערה ועיניה ושיניה ושיפתותיה ודבריה ופרצופה וצוארה וקומתה ושדיה, בהיותם מתחבבים זה עם זה בתוך הפרדס, על אשר סיפרה היא שבחו בסמוך: הנה מטתו (שיר השירים ג׳:ז׳).
וקודם שיגיע השמש לחצי היום אמר לאהובתו: אלך לי אל הר המור – מפני החורב, ואת תלכי ותבואי עמי ונטייל שם.
המור – שם בושם הוא כמו: מור ואהלות (תהלים מ״ה:ט׳, שיר השירים ד׳:י״ד), ששם הם גדילים.
אל גבעת הלבונה – כפל מלה.
א. כן בכ״י סנקט פטרבורג. בכ״י בודפשט: בעוד. בכ״י המבורג: ובעיר.
ב. כן בכ״י סנקט פטרבורג. בכ״י בודפשט: שיבא. בכ״י המבורג המלה חסרה.
ג. כן בכ״י המבורג כלשון הפסוק. בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג: שינוסו.
ד. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג חסרה מלת ״שם״.
ה. כן נראה מן ההקשר, והשוו גם ג׳:ד׳,י״א, ד׳:ח׳, ו׳:י״א, ח׳:י״ד. בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג, סואב: ונתחבכה. בכ״י המבורג: ונתחבה.
ו. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג, סואב. בכ״י המבורג: בכל.
ז. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: ועוד.
WHEN THE DAY BLOWS – While the [morning] breeze still blows before the heat of the mid-day sun when the shadows disappear.
I WILL BETAKE ME TO THE MOUNT OF MYRRH – Come with me into the orchards. There we will walk and embrace each other among the trees.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

(6) In this passage the lover once again recounts the beauty of his beloved [and describes her] from head to toe; her hair, her eyes, bar teeth, her lips, her mouth, her face, her neck, her upper body, and her breasts while they embrace together in the orchard. He praises her in response to her praise of him when she said "there is Solomon's couch" (Song of Songs 3:7).⁠1
Before the sun reached the point of mid-day he said to his beloved: "I WILL BETAKE ME TO THE MOUNT OF MYRRH, because of the heat and you will come with me and we shall walk about together there.⁠"
MOUNT OF MYRRH – The name of a spice as in the phrase "myrrh and aloes" (Song of Songs 4:14), for there [i.e., on the mount] is where they grow.
TO THE HILL OF FRANKINCENSE – This term is synonymous [with "mount of myrrh"].
1. Cf. Rashbam's comment there.
וכאשר אמרת אלי עד שיפוח היום על כן הלכתי אל הר המור לריח הטוב.
As thou said to me, ‘Until the breeze of day blow [and the shadows flee away, turn, my beloved, and be thou like a gazelle or a young hart upon the mountains of separation],’ I took me to the mountains of myrrh, because of its sweet fragrance, that is, to thyself.
עד שיפוח היום – הענין אשב בהר המוריה דברי השכינה כל זמן שלא ישתנה היום. והעינין: מעשי כנסת ישראל.
Till the breeze of day blow are the words of the Shekhinah. The meaning is, I will dwell on Mount Moriah as long as the day does not change, that is, as long as the deeds of the synagogue of Israel do not change.
אמר לה: את אמרת לי שאלך אל הרי בתר עד שיפוח היום, ואני לא הלכתי כי אם אל הר המור.
אמרה השכינה: אני אלך לי אל הר המוריה – שהוא בית י״י, כי שם נבנה הבית, וזה עניין מפורש בדברי הימים: ויבן שלמה את הבית (מלכים א ו׳:י״ד) בהר המוריה אשר נראה לדוד אביהוא (דברי הימים ב ג׳:א׳). והעניין: אני אשב בהר המוריה עד שיפוח היום ונסו הצללים שנשתנה הרוח, והטעם: כל זמן שישראל שומרים מצוותי אשב בקרבם.
א. כן בנוסח שלנו ובכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896: ״אביו״.
עד שיפוח היום – עד שיתחמם היום.
אלך ליא אל הר המור – לטייל.
ואל הגבעה אשר לבונה – גדילה שם, וכשיתחמם, אבואה לרעיתי.
א. בכ״י נכפלו המלים ״אלך לי״.
עד שיפוח היום. בעוד שיפוח היום, שיהיה חם, אלך לרוח היום על הרי בשמים, הר המור וגבעות הלבונה, ואת תבואי לטייל ״אתי מלבנון כלה״ וגומ׳ (שיר השירים ד׳:ח׳). כך חיבור הפסוקים.
ודוגמה שכשיהיה הצרה ונסו הצללים – כדכתיב ״סר צִלָּם מעליהם״ (במדבר י״ד:ט׳)אלך לי לזכות הר המוריה וקטרת לבֹנה שבבית המקדש, ואהיה מגן ומושיע לישראל.
עד שיפוח היום – לאחר שהביאה דודה אל ביתו ואפריונו, ונשתהא עמה ימים או עשור,⁠1 נתאוה החתן ללכת אל הר המור ולטייל עם ריעיו. והיא לא תלך עמו מפני הצנה, אך כשיפוח היום – יחזור אליה ויוליכנה עמו.
1. השוו ללשון הפסוק בבראשית כ״ד:נ״ה.
עד שיפוח היום ונסו הצללים כלומר המשכן יישאר ביניכם כשהוא עובר ממקום למקום עד חצי היום, עד אשר ינשבו רוחות החצי השני, ולאחר מכן תעבור השכינה אל המקדש הבנוי על הר המוריה, ועל כך אמר ״אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה״, ואתה יודע שמקדש נותר על עמדו ארבע מאות ועשר שנים, והוא נבנה ארבע מאות ושמונים לצאתם ממצריים, כלומר החצי הראשון היה ארוך יותר מן החצי השני בכמעט ארבעים שנה, ועל כך נאמר ״עד שיפוח היום...⁠״.
עד שיפוח היום ונסו הצללים אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה – אחר שכבר ספר מה שהמציאה לו באלו החכמות הלמודיות והיו אלו החכמות אינם מכוונות לעצמם אבל בעבור ההיישרה אל חכמת הטבע וחכמת האלהות אמר השכל כי בעת שיחל לסור חשך הלילה והוא משל לסכלות ישתדל לחקור בחכמה הטבעית ובעבור שכבר יצטרך לו בכלל זאת החכמה עזר רב מחשוקתו התחיל השכל להעירה על זה ובקש ממנה העזר אשר יצטרך אליו ממנה והנה כבר התבאר במה שקדם למה ייחס זאת החכמה להר אחד ולבשם מיוחד ר״ל החכמה הטבעי.
והיה חפץ להכניסה בבית חופתה ולזה אמר עד שיפוח וגו׳. אלא שבמקום שאמרה היא סוב דמה לך דודי וגו׳ על הרי בתר. אמר הוא אלך לי אל הר המור וגו׳.
ואחר שהזכיר שבחיה אליה אמר כי הגיעה שעה להזדוג יחד כפי מה שהגבילה הכנסיה עצמה כאשר אחזו להם שועלים שאמרה עד שיפוח היום כמו שאמר. ולזה אמר עד שיפוח היום ונסו הצללים אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה שהם עקר ההרים אשר חלק להם בנחלה אשר קראתם היא הרי בתר על שם החלוק. אמנם קראם הוא כן לפי שכבר הם נחלקים ומוחזקים בזה, זה כמה.
עד שיפוח היום. וכל זה נמשך עד שבא אור הצהרים בימי דוד שהדריך את ישראל בעיון ובמעשה1, כאמרו (דה״י א׳ יג ג) ׳וְנָסֵבָּה את ארון אלקינו אלינו כי לא דרשנוהו בימי שאול׳2: ונסו הצללים. שהעביר3 השיקוצים מן הארץ4 המונעים אור החיים5, ובכן - אלך לי אל הר המור, בגורן ארנן6: ואל גבעת הלבונה. אל הר הבית בימי שלמה7:
1. לעיל (ב יז) פירש ׳עד שיפוח היום׳ מלשון פח ומוקש, שהיום ילכוד בחומו הגדול כפח ורשת שמסובב את הנלכד מכל צד, וכן אור היום בצהריים כאשר אין צל. ושם פירש שהכוונה לעתיד לבוא, שה׳ יהיה לאור יום, אבל כאן רמז לדוד שהדריך את ישראל בעיון ומעשה, ובכך האיר להם כאור הצהריים, עד שלכד בפח את אויביו. ובלקח טוב ׳עד שיפוח היום ונסו הצללים - עד שירתיח ה׳ אש על הרשעים ומצערין את ישראל׳.
2. ׳ונסבה וכו׳ - לדרוש בו ברבת עם להרבות כבוד הארון, אלינו - אל ירושלים המרובה באוכלסין, כי לא דרשנוהו - בכבוד הראוי לו׳ (מצודות שם). ורבינו מפרש ׳דרשנוהו׳ – לדרוש את עניין הארון המורה על עיון ומעשה, וכאן מצינו שדוד הדריך את העם בעיון ומעשה. ונראה שכוונתו ע״פ מה שביאר בעניין הארון (שמות כה כ-כב) שהכרובים שעל הארון מרמזים לשכל הנבדל שבאדם שנוצר ׳להביט אל האלקים, השכל וידוע אותו, כל אחד מהשכלים הנבדלים כפי האפשר אצלו׳, והכרובים הם על הארון שבו לוחות העדות כי השכל ישיג שלימות ׳בהביט נפלאות מתורתו המורות במופת פלאות מעשיו ודרכי טובו׳, ׳ואמר אל הכפורת יהיו פני הכרובים ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה ואל הארון תתן את העדות אשר אומר אליך, כי אמנם הבטת השכל והמצאתו הכללים והפשיטו אותם מחומר, וכן קבלתו כשיקבלם לעשותם קנין, הנה כל זה יעלה לו באמצעות העיון וההכנות המעשיות, אם כן יושג כל זה בהביט אל העדות אשר בארון אשר עליו הכפורת, כי אמנם בעדות, שהם הדברות, נמצאים כללי החלק העיוני והמעשי, ובזה יעד ונועדתי לך שם ודברתי אתך, כי בזה שרתה שכינה, ותשרה בכל מקום אשר שם חכמי הדור אשר מגמת פניהם הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אותו׳. ולכן ההתעוררות שדוד העיר את העם לדרישת הארון מורה על ההדרכה בעיון ובמעשה, לדרוש את תוכן עניין הארון והכרובים.
3. דוד המלך.
4. ראה שמואל ב׳ (ה כא) ׳ויעזבו שם את עצביהם וישאם דוד׳, והמפרשים שם פירשו ששרפו אותם, וכ״ה בדה״י א׳ (יד יב), ובשמואל שם (פסוק ו-ח) ׳הפסחים והעיורים׳ פירשו המפרשים שהם עבודה זרה שלהם, ע״ש. ולשון ׳להעביר שיקוצים מן הארץ׳ מצינו באסא במלכים ב׳ (טו ח), הביאו רבינו בסמוך (פסוק יד).
5. לכן נקראו ׳צללים׳, שמונעים את האור כצל, ונסו מפני אורו של דוד המלך שהיה כאור הצהריים שאין בו צל. ובלקח טוב: ׳ונסו הצללים - יום שינוסו הצללים, שינוס כוחן של אומות, כענין שנאמר (במדבר יד ט) סר צילם מעליהם, דבר אחר, ונסו הצללים - כענין שנאמר (ישעיה לה י) ונסו יגון ואנחה, שהן מחשכין את ישראל׳. והשיקוצים ׳מונעים את אור החיים׳, שהוא השפעת אורו יתברך, ודוד הביא את השכינה לשרות בישראל, ובזה הניס את הצללים המעכבים זאת.
6. בדפוס: ׳ארונה׳, והוא אחד, כי ארנן נקרא גם ארונה בשמואל ב׳ (כד טז). בדברי הימים א׳ (פרק כא) מסופר שהיתה מגיפה על ישראל, וכתוב שם (פסוק יח) ׳וּמַלְאַךְ ה׳ אָמַר אֶל גָּד לֵאמֹר לְדָוִיד כִּי יַעֲלֶה דָוִיד לְהָקִים מִזְבֵּחַ לַה׳ בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבֻסִי׳, ודוד קנה את הגורן מאת ארנן ובנה מזבח והקריב עליו, ופסקה המגיפה. ובדה״י ב׳ (ג א) ׳וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה׳ בִּירוּשָׁלִַם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקוֹם דָּוִיד בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסי׳. הרי שדוד התחיל לקדש את המקום לבית המקדש במזבח שבנה אז, וה׳ השרה אז את שכינתו שם, ע״י שדוד הדריך את העם בעין ובמעשה כמבואר, ולכן אף ניצח את האומות הנלחמות, ׳ונסו הצללים׳. וכ״כ אבע״ז שהכוונה להר המוריה שבו התחיל דוד לבנות את בית המקדש.
7. בימי דוד נקראת ׳הר המור׳, ובימי שלמה כינה את מקום המקדש ׳גבעת הלבונה׳, ונקרא כן על שם הקטורת שהיו מקטירים שם אחרי שנבנה הבית, שהלבונה והמור הם מסממניה (ע״פ מצודות). ובזוה״ק (ח״ב יז.) דרשו ׳עד שיפוח היום - קדם דיפוח ההוא יומא דאומין, ונסו הצללים - אינון שולטנין דשלטו עלייהו, אלך לי אל הר המור - אמר קודשא בריך הוא אלך לי לנערא האומות מירושלם דהוא הר המור, כמה דכתיב בהר המוריה אשר בירושלם, ואל גבעת הלבונה - דא בי מקדשא די בציון דכתיב ביה יפה נוף משוש כל הארץ הר ציון וגו׳⁠ ⁠׳. וראה בביאור הגר״א, ומה שציין המהדיר במהדורא החדשה. ובלקח טוב: ׳אלך לי אל הר המור - אל הר המוריה, הר המור - שמשם מורין הוראה לישראל, שנאמר כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים, ואל גבעת הלבונה - שמשם מלבנין עוונותיהן של ישראל׳. וראה מש״כ להלן (ח יד).
שיפוח – מלשון הפחה ונשיבה.
היום – השמש.
ונסו – מלשון ניסה ובריחה.
הצללים – מלשון אצל.
המור, הלבונה – שמות מיני בושם.
עד שיפוח היום – כאומר לכן בעבור הכשרון והיופי הנמצא בך מאז ביתר שאת, הוחילי על הטובה כי יש תקוה, ועד העת שיהיה השמש נפוח מן הארץ לרדת לשקוע, ועד ינוסו הצללים הוא עת ערב שאז ינוסו צללי הדברים להיות מתארכים ונמשכים למרחוק ועד לא תבא העת ההיא, אלך אל הר שגדל שם בושם המור, ואל גבעה שגדילה שם לבונה, ושמה אלין הלילה. והנמשל הוא לומר בעבור כשרון המעשה והשבח הנמצא בך מאז, אמהר להשרות שכינתי בבית המקדש מקום מקטירין סממני הקטרת ובהם מור ולבונה.
משל:
עד – אמר לה הנה חיבור זה שבינינו ימשך עד שיגביר חום היום וינוסו הצללים, שאז תשובנה בנות ציון מדרכן, ובכ״ז גם אז לא ארחיק נדוד מאתך כמקדם רק אלך לי אל הר המור שם אתעכב לפי שעה.
מליצה:
עד – ר״ל הדבוק הזה שבין הדוד הקדוש והרעיה, ימשך עד שיפוח היום, והוא מליצה על עת שלא תהיה הנפש מוכנת אל הדבוק הנבואיי (כנ״ל ב׳:י״ז) בכל זה לא תסיר השכינה ממנו גם אחר שישובו בנות ציון שהם כחות החומר לאיתנם, והוא כי מעתה תהיה השכינה קבועה ע״י המקדש והקרבנות לא ע״י ההשכלה והעיון והנבואה לבדה כמו עד עתה, שזה א״א שיתמיד בקביעות, כי החומר יעכב בעד הנפש מלהשכיל או לחזות במחזות אלהות בתמידות, לא כן בעבודת המקדש שהמשיכו את השפע האלהית באמצעות דברים גשמיים כמו הקרבנות והמנחות והנסכים וכל עבודת המקדש לכל כליו (שכמו שהמזון הגשמי הוא סיבה אל שתחול הנשמה האלהית בגוף האדם. שמבחר המאכל והזך ממנו יתברר ויעלה להיות מזון לנפש החיונית. והצלול והברור יותר לנפש המשכלת. כן היה המובחר העולה מן האשים והקיטור של הקרבנות על ידי האש האלהי, כסא ומכון להתמדת השכינה שמה). וז״ש אלך לי אל הר המור, שכבר בארנו (למעלה א׳:י״ג, ג׳:ו׳) שהמור הנאמר בכל השיר הזה ירמוז אל הזך והמובחר של הנפש החיונית, כי המור הוא המוסק שהוא הדם המריח מחיה שבהודו, והלבונה הנאמר בכל הספר הם החלקים הזכים ומובחרים המריחים בצומח, ור״ל שיקח ויקבל ברצון את חלקי האשים הרוחנים העולים מן הקרבת בע״ח ודם הנזרק על המזבח. שהוא הר המור. וגם יקבל חלקים הזכים של המנחות והנסכים שהוא מבחר הצומח. גבעת הלבונה, (וקרא גבעה שקטנה מן ההר, כי מעלת הצומח נמוכה ממעלת החי. ובכ״ז נפש החי סמוך ונשען על נפש הצומחת כמו שההר נשען על הגבעה שתחתיו), ועי״ז לא יתרחק מן הרעיה שהיא הנפש גם בעת שיפוח היום. כי ימצאו שוכן תמיד במקדש, ומתאחד עם הנפש גם בעודה קשורה עם נפשות החי וצומח שבגויה. ע״י שישכון בהר המור וגבעת הלבונה, ויקבל ריח ניחוח גם מנפשות הנתלות בחומר.
עד שיפוח וגו׳ – ואז תבואי עמי.
אל הר המר – עדי ששלמותינו תהיינה נודפות ריח טוב.
עד שיפוח היום – עיין לעיל פרשה ב׳ פסוק י״ז.
אל הר המור – בשעה שמל אברהם אבינו את עצמו ובני ביתו, ויש אומרים בשעה שמל יהושע את ישראל, עשה ערלותיהן גבעה וזרחה עליהן החמה והתליעו ועלה ריחן לפני הקב״ה כריח קטורת הסמים וכריח קומץ של לבונה שעל גבי אישים, ואמר הקב״ה, לכשיבאו בניהם של אלו לידי עבירות אני נזכר להם ריח זה ומתמלא עליהם רחמים והופך להם מדת הדין לרחמים, הדא הוא דכתיב אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה.⁠1 (שם)
אל הר המור – אל הר המור זה אברהם שהוא ראש לכל הצדיקים, ואל גבעת הלבונה זה יצחק שנתקרב בקומץ לבונה על גבי המזבח.⁠2 (שם)
1. ודריש עד שיפוח היום רמז לזריחת החמה, דהיינו עד שיפוח החמה בחמימותה, וטעם הענין ועלה ריחן לפני וכו׳, הכונה דלפי ששפכו דמם ונתנו בשרם להיות רמה ותולעה בחייהם, והרי זה חשוב כקרבן גדול ולכן עלה ריחן לפני כריח מבחר הקרבנות, והלשון אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה, דריש ברמז מקום שנעשה הר מהערלות שחביב עלי כמור שהוא ראש לכל סממני הקטורת, ואל מקום שנעשה גבעה מהערלות שחביב עלי כקומץ הלבונה שנעשה כמין גבעה והר.
2. ר״ל אברהם הוא ראש לכל הצדיקים כמו המור שהוא ראש לכל סממני הקטורת, ויצחק נקרב כקומץ שהוא כמו גבעה, והוא עולה לאישים על כל לבונתה אזכרה לה׳, וכן יצחק חשוב כאלו עלה כליל לאישים לזכרון לפני ה׳ תמיד.
לכן בגלל הכשרון והיופי הנמצא בך מאז ביתר שאת הוחילי על הטובה כי יש תקוה1, וְעַד העת2 שֶׁיָּפוּחַ – שתנשב3 רוח4 הַיּוֹם ותשקע השמש5, וְנָסוּ – ויברחו להם6 הַצְּלָלִים7 כשהערב יורד, ועד אז8 אֵלֶךְ לִי אֶל הַר שגדל שם בושם9 הַמּוֹר והריח שם טוב10 וְאֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה – גבעה שֶׁגְּדֵלָה שם לבונה, ושמה אלין11:
1. מצודת דוד.
2. שם.
3. מצודת ציון.
4. ר׳ תנחום הירושלמי, אבן עזרא.
5. מצודת דוד.
6. מצודת ציון.
7. צל ברבים, מצודת ציון.
8. מצודת דוד.
9. שם.
10. אבן עזרא.
11. מצודת דוד. והנמשל, ה׳ אומר לכנסת ישראל, בעבור כשרון המעשה והשבח הנמצא בך מאז, אמהר להשרות שכינתי בבית המקדש, מקום בו מקטירים סממני הקטורת ובהם מור ולבונה, מצודת דוד. ורש״י ביאר שהכוונה למשכן שילה, שכשחטאו בימי חפני ופנחס לחלל את קדשי ה׳ ולנאץ מנחתו, אמר ה׳ אסתלק מעליכם וְאֶטֹּשׁ את המשכן הזה ואבחר לי בהר המוריה בבית עולמים שהוא בית המקדש, ושם ארצה את כל קרבנותיכם. ובמדרש, ״הר המור״ זה הר המוריה שמשם מורים הוראה לישראל, ו״גבעת הלבונה״ שמשם מלבנים עוונותיהם של ישראל, מדרש רבה.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ז) כֻּלָּ֤⁠ךְ יָפָה֙ רַעְיָתִ֔י וּמ֖וּם אֵ֥ין בָּֽךְ׃
All of you is beautiful, my love; there is no blemish in you.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת דודמלבי״םתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וּבִזְמָן דְּעַמָּא בֵּית יִשְׂרָאֵל עָבְדִין רְעוּתֵיהּ דְּמָרֵי עָלְמָא הוּא מְקַלֵּיס יָתְהוֹן בִּשְׁמֵי מְרוֹמָא וְכֵן אֲמַר כֻּלִּיךְ שַׁפִּירְתָא כְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל וּמַחֲתָא לֵית בִּיךְ.
[א] כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי – זֶה יַעֲקֹב אָבִינוּ, שֶׁהָיְתָה מִטָּתוֹ שְׁלֵמָה לְפָנָיו וְלֹא נִמְצָא בָּהּ פְּסֹלֶת. מַהוּ כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, בְּשָׁעָה שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַר סִינַי וְאָמְרוּ: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (שמות כ״ד:ז׳), אוֹתָהּ שָׁעָה לֹא הָיָה בָהֶם לֹא זָבִים וְלֹא מְצֹרָעִין וְלֹא חִגְּרִין וְלֹא סוּמִין לֹא אִלְּמִין וְלֹא חֵרְשִׁין, לֹא שׁוֹטִין וְלֹא שַׁמָּמִין, לֹא טִפְּשִׁין וְלֹא חֲלוּקֵי לֵב, עַל אוֹתָהּ שָׁעָה נֶאֱמַר: כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, כֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ לֹא הָיוּ יָמִים קַלִּים וְהָיוּ בָם זָבִים וּמְצֹרָעִים חִגְּרִין וְסוּמִין, אִלְּמִים חֵרְשִׁים שׁוֹטִים וְטִפְּשִׁין, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נֶאֱמַר: וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב (במדבר ה׳:ב׳).
אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ כְּתִיב: וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן וגו׳ (במדבר ז׳:י״ב), בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי הִקְרִיב נְתַנְאֵל קָרְבָּנוֹ, וְלָמָּה עָשָׂה יְהוּדָה טְפֵלָה, שֶׁלֹא יִתְגָּאֶה יְהוּדָה וְיֹאמַר הוֹאִיל וַאֲנִי הִקְרַבְתִּי תְּחִלָּה אֲנִי הוּא גָדוֹל שֶׁבְּכֻלָּם, אֶלָּא הֶעֱלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם כְּאִלּוּ הִקְרִיבוּ כֻּלָּם בְּיוֹם רִאשׁוֹן וּבְיוֹם אַחֲרוֹן.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר כְּתִיב: זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח (במדבר ז׳:פ״ד), וַהֲלֹא כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן הִקְרִיב מִזְרָק אֶחָד כַּף אַחַת, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר קַעֲרֹת כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, מִזְרְקֵי כֶסֶף שְׁנֵים עָשָׂר, כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, אֶלָּא שֶׁלֹא יֹאמַר יְהוּדָה הוֹאִיל וַאֲנִי הִקְרַבְתִּי תְּחִלָּה אֲנִי גָדוֹל שֶׁבְּכֻלָּם, לְפִיכָךְ הֶעֱלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם כְּאִלּוּ הִקְרִיבוּ כֻּלָּם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן וּבַיּוֹם הָאַחֲרוֹן.
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה כְּתִיב: כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר (בראשית מ״ט:כ״ח), מֵאַחַר שֶׁבֵּרְכָן חָזַר וּבֵרְכָן, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁיָּשַׁב יַעֲקֹב אָבִינוּ וּמְשָׁלָן בְּחַיּוֹת, מָשַׁל לִיהוּדָה בְּאַרְיֵה, שֶׁנֶּאֱמַר: גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה (בראשית מ״ט:ט׳). דָּן לְנָחָשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ (בראשית מ״ט:י״ז). נַפְתָּלִי לְאַיָּלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה (בראשית מ״ט:כ״א). בִּנְיָמִין לִזְאֵב, שֶׁנֶּאֱמַר: בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף (בראשית מ״ט:כ״ז), וְחָזַר וּקְרָאָן כֻּלָּן זְאֵבִים, כֻּלָּן נְחָשִׁים, כֻּלָּן שְׂרָפִים, כֻּלָּן עַקְרַבִּים, תֵּדַע לְךָ שֶׁהוּא כֵן, שֶׁהֲרֵי דָּן שֶׁקְּרָאוֹ נָחָשׁ חָזַר וּקְרָאוֹ אַרְיֵה, שֶׁנֶּאֱמַר: דָּן גּוּר אַרְיֵה (דברים ל״ג:כ״ב).
אָמַר רַבִּי אִידֵי מָצִינוּ בַּקָּרְבָּנוֹת שֶׁל נְשִׂיאִים מַה שֶּׁהִקְרִיב זֶה הִקְרִיב זֶה, זֶה הִקְרִיב עוֹלָה, וְזֶה הִקְרִיב עוֹלָה. זֶה מִנְחָה, וְזֶה מִנְחָה. זֶה חַטָּאת, וְזֶה חַטָּאת. זֶה שְׁלָמִים, וְזֶה שְׁלָמִים, לָמָּה שֶׁכֻּלָּם שְׁלֵמִים וְשָׁוִין כְּאֶחָד. וּמָה רָאָה הַכָּתוּב לְיַחֲסָן בַּסֵּפֶר, וְאֵלֶּה שְׁמוֹת רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי, רַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי לֵוִי, חַד אָמַר מִפְּנֵי שֶׁקִּנְטְרָן אֲבִיהֶם, וְחַד אָמַר מִפְּנֵי שֶׁיִּחֲסָן אֵצֶל משֶׁה וְאַהֲרֹן, וְלֵית אֲנַן יָדְעִין מַאן דַּאֲמַר דָּא וּמַאן דַּאֲמַר דָּא, אֶלָּא מִן דַּאֲמַר רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן בְּשֵּׁם רַבִּי הוּנָא: אֹזֶן שֹׁמַעַת תּוֹכַחַת חַיִּים בְּקֶרֶב חֲכָמִים תָּלִין (משלי ט״ו:ל״א) הֱוֵי רַבִּי הוּנָא הוּא דְאָמַר מִפְּנֵי שֶׁקִּנְטְרָן. וּלְפִי שֶׁקִּבְּלוּ תּוֹכַחַת אֲבִיהֶם זָכוּ לְהִתְיַחֵס בְּצַד משֶׁה וְאַהֲרֹן, לְכָךְ נֶאֱמַר: כֻּלָּךְ יָפָה, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר לְפִי שֶׁכָּל הַשְּׁבָטִים לֹא שָׁמְרוּ יִחוּסֵיהֶן בְּמִצְרַיִם, וּרְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי שָׁמְרוּ יִחוּסֵיהֶן בְּמִצְרַיִם. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר לְפִי שֶׁכָּל הַשְּׁבָטִים עָבְדוּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בְּמִצְרַיִם, וְשֵׁבֶט רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי לֹא עָבְדוּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְרַבָּנָן אָמְרִין לְפִי שֶׁכָּל הַשְּׁבָטִים לֹא נָהֲגוּ שְׂרָרָה בְּמִצְרַיִם עַל יִשְׂרָאֵל, וּשְׁבָטִים הַלָּלוּ נָהֲגוּ שְׂרָרָה בְּמִצְרַיִם. כֵּיצַד, מֵת רְאוּבֵן נִתְּנָה שְׂרָרָה לְשִׁמְעוֹן. מֵת שִׁמְעוֹן נִתְּנָה שְׂרָרָה לְלֵוִי. מֵת לֵוִי, בָּא לִתֵּן שְׂרָרָה לִיהוּדָה יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה הַנִּיחוּ אוֹתָהּ עַד שֶׁיַּגִּיעַ זְמַנָּהּ, וְאֵימָתַי הִגִּיע זְמַנָּהּ אַחֲרֵי מִיתַת יְהוֹשֻׁעַ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ, וַיֹּאמֶר ה׳ יְהוּדָה יַעֲלֶה (שופטים א׳:א׳-ב׳), שְׁלשָׁה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לוֹ, יְהוּדָה, עָתְנִיאֵל, יַעְבֵּץ. רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא זֶה בֹּעַז. רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי זֶה עָתְנִיאֵל. כְּתִיב: בֶּן אָדָם הָיוּ לִי בֵית יִשְׂרָאֵל לְסִיג כֻּלָּם וגו׳ (יחזקאל כ״ב:י״ח), אָמַר זְכַרְיָה אֲנָא חֲמִיתֵהּ אָלוֹכוּרְסִין. רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וגו׳ וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ וגו׳ (זכריה ד׳:ב׳-ג׳), תְּרֵין אָמוֹרָאֵי חַד אָמַר גּוֹלָה, וְחַד אָמַר גּוֹאֲלָהּ, מַאן דְּאָמַר גּוֹלָה, שֶׁגָּלוּ בְּבָבֶל וְגָלְתָה שְׁכִינָה עִמָּהֶם. וּלְמַאן דְּאָמַר גּוֹאֲלָהּ הוּא פָּרוֹקָהּ, דִּכְתִיב: גֹּאֲלֵנוּ ה׳ צְבָאוֹת שְׁמוֹ וגו׳ (ישעיהו מ״ז:ד׳), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹאִיל וְכָךְ כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ.
כלך יפה רעיתי ומום אין בך – זה יעקב.
ד״א אלך לי אל הר המור – זה אברהם ושרה אשתו. שנאמר ויקח אברם את שרה אשתו וגו׳ (בראשית י״ב:ה׳).
כלך יפה רעיתו ומום אין בך – זה יעקב [ובניו] שלא היו בהם רשעים ובעלי מומים.
כלך יפה רעיתי – תני רב אשי כשם שבית דין מנוקי היו בצדק כך היו מנוקים ממום.
דבר אחר: מדבר בישראל כשקבלו את התורה היו כלם שלמים שלא היו בהם חגרים שנאמר ויתיצבו, ולא אלמים ויענו כל העם, ולא חרשים כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע, כיון שחטאו באותו מעשה מה נעשו, זבין ומצורעין שנאמר וירא משה את העם כי פרוע הוא, וכתיב והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע.
דבר אחר: לפי שירמיה אמר כסף נמאס קראו להם, ויחזקאל קורא אותם סיגים שנאמר היו לי בני ישראל לסיג, בא שלמה ופרש כלך יפה רעיתי.
כלך גמילה יא צאחבתי, וליס פיך עיב.
חברתי! כולך יפה, ואין בך שום מום. (נ״א: דע לך אחי כי עד כאן הזכיר שלמה עשיית המשכן וכל מסעות במדבר בתיקון הנזכר למעלה, ואת אכילת זבחי השלמים ואת גדולת משה ואהרן. ובאותה שעה היו ישראל נקראים ״רעיתי״ מפני שלא נכנסו עדיין לארץ)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 6]

כולך יפה רעייתי – מתי יהיה בזמן שיכלו הרשעים מן העולם ויהיו כל ישראל כשרין ויפין במצות ובמעשים טובים שנאמר ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ.
ומום אין בך – מום ממש שנאמר אז תפקחנה עיני עורים. אמ׳ הקב״ה הגליתי אתכם בין האומות שכמתי שכינתי בארץ העמים לבעבורכם כביכול שנאמר.
(ז-יא) כולך יפה רעייתי – עכשיו הוא מספר יופייה שאין בה מום.
ומדבר עמה: אתי מלבנון תבואי – ותטיילי עמי ותביטי ותסתכלי אנה ואנה מראש ההרים ונתחבבה יחד.
ליבבתיני – בהבטה שליך לאהבה אותי, כשאת מבטת מעט ומראה את עצמה כאילו אינה מבטת, ואת מתחבבת בעיני בשביל ענק אחד אשר לצוארך, יותר מאשה אחרת ענוקה בענק כפול.
מה יפו דודייך – יותר מכל מיני משקה מתיקה, ומה נעים לי ריח שמנייך מכל ריח בשמים.
נופת צופים נוטפותא שפתותיך.
וריח שלמותיך – ובגדיך טוב וערב עלי מעצי הלבונה.⁠1
דימיון לכנסת ישראל שהיתה בשלוה, בזמןב שבית המקדש קיים, קודם שיעבדו עבודה זרה, והיתה אהובה ונעימה למקום.
אמנה – שם הר, כמו: שניר וחרמון.
מהררי נמרים – אותן חיות רעות, מקום גידולן על אותן הרים.
אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי – כתוב זה כפול, כמו: הנך יפה (שיר השירים א׳:ט״ו, ד׳:א׳), נשאו נהרות י״י נשאו (תהלים צ״ג:ג׳), כי הנה אויביך י״י כי הנה אויביך (תהלים צ״ב:י׳), וכן: ליבבתיני אחותי כלה ליבבתיני.
באחד ענק – שאין הענק כי אם מבחוץג ויש לך אשה שהענק כפול לצוארה מבית ומבחוץ.⁠ד
מה טובו – כפל מלה על מה יפו, כמו: ובניךה הטובים (מלכים א כ׳:ג׳), ותרא אותו כי טוב הוא (שמות ב׳:ב׳).
נופת – כמו: {ו}⁠מתוקים מדבש ונופת צופים (תהלים י״ט:י״א).
כריח לבנון – אילן הטועןו לבונה וריחו נודף.⁠2
1. עיינו בהערה להלן על ״כריח לבנון״.
2. השוו ר״י קרא יהושע א׳:ד׳, רשב״ם הושע י״ד:ז׳-ח׳, ועיינו לעיל ד׳:ז׳-י״א ״וריח שלמותיך״ ולהלן ד׳:י״ב-ט״ו ״גן נעול״, ה׳:ח׳-ט״ז ״כלבנון״.
א. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג, סואב. בכ״י המבורג: נוטפת.
ב. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג, וכן להלן ד׳:י״ב-ט״ו. בכ״י המבורג הושמטה מלת: בזמן.
ג. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: בחוץ.
ד. כן בכ״י סנקט פטרבורג. בכ״י בודפשט: ומחוץ. בכ״י המבורג: וחוץ.
ה. כן בפסוק. בכל כתבי היד: את בניך.
ו. כן בכ״י בודפשט, המבורג, וכן להלן ד׳:ט״ז. בכ״י סנקט פטרבורג: הטעון.
(7-11) EVERY PART OF YOU IS FAIR, MY DARLING – He speaks of her beauty, that she is without blemish, and speaks with her:⁠1
[COME] WITH ME FROM LEBANON – Come, walk with me. Look about and gaze to and fro from the tops of the hills and there we shall embrace.
YOU HAVE CAPTURED MY HEART – with your glance of love for me when you look at me but act as though you don't even see me. In my eyes but one coil of your necklace endears you to me more than all other women who wear two coils.⁠2
HOW SWEET IS YOUR LOVE – Sweeter than any sweet drink! How pleasant is the fragrance of your perfume, sweeter than any spice!
[SWEETNESS] DROPS – of the honeycomb is the sweetness that flows from your lips.
THE SCENT OF YOUR ROBES – and clothes are more pleasing to me than the scent of frankincense.
The allegorical meaning of this verse refers to the Assembly of Israel who lived in peace and quiet while the Temple still stood and before the subjugation. Then was she [the Assembly of Israel] beloved and pleasing to God.
AMANA – The name of a mountain like "Senir" and "Hermon".⁠3
FROM THE HILLS OF LEOPARDS – [So called because] it is on those very hills that wild animals dwell (lit., grow).
FROM LEBANON COME WITH ME; FROM LEBANON, MY BRIDE, WITH ME – This verse repeats its opening words like the following verses: "Ah, You are fair, my darling, Ah you are fair" (Song of Songs 4:1), "The ocean sounds. O Lord, the ocean sounds its thunder" (Psalms 93:3), "Surely Your enemies O Lord, surely Your enemies perish (Psalms 92:10) and "You have captured my heart, My own, my bride, you have captured my heart (Song of Songs 4:9).⁠4
ONE COIL OF YOUR NECKLACE – A necklace is always worn outside the blouse but there are some women who wear a "doubled" necklace, with one coil inside the blouse and the other outside.
MORE DELIGHTFUL YOUR LOVE – The term repeats the idea of "How sweet is your love" at the beginning of the verse. The structure of this verse is similar to "Your silver and gold are mine, and your beautiful wives and children are mine" (I Kings 20:3). and "A woman conceived and bore a son; and when she saw how beautiful he was she hid him" (Exod. 2:2).⁠5
DROPS – The word is the same as in the verse "sweeter than honey, than drippings of the comb" (Psalms 19:11).
THE SCENT OF FRANKINCENSE6 – That is the scent of a tree bearing frankincense that gives off its scent.
1. In the Hebrew this comment serves as the context for the verses that follow. This is one of the methods that Rashbam uses both to integrate the verse of the book and his own comments. It should be remembered that the commentary forms a running paraphrase of the book itself and, therefore, demonstrates the ways in which the verses form a continuity of thought and what we might call "plot".
2. That is to say that her beauty is natural – she does not need jewelry or ornaments to attract him.
3. It would seem that by this comment Rashbam means to counter the many midrashic and allegorical meanings that were given to the word Amana, such as the "mount of faith" (cf. Rashi, ad loc.). The exact meaning of the word (if it was a place name or not) must have been lost very early since the Septuagint evidences confusion concerning the word. Rashbam is, no doubt, simply reacting to the comment of Rashi and noting that contextually the word must indicate a specific location.
4. Cf. Rashbam's comment above on verse 4:1. There he states that the reason for such repetition is to emphasize or affirm the subject of the verse.
5. Rashbam's point is that the wording of the verse makes it clear that both the word הוא as well as the word אותו refer to the same person – the male lover. Hence, either word could be considered superfluous.
6. JPS renders "like the scent of Lebanon", but Rashbam disagrees, taking his clue from the similarity between the word Lebanon and Lebonah (frankincense).
ומה אוסיף להלל אותך וכולך יפה.
But how can I praise thee more? for thou art altogether fair.
כולך יפה – שומרת מצותי.
Thou art all fair, my love. Keeping my commandments.
וטעם כולך יפה – כל מה שאמרת יפה הוא בעיני, ומום אין בך.
על כן אמר: כלך יפה – שהיו כל ישראל בימי שלמה כולן צדיקים.
כולך יפה רעייתי – סוף דבר: כולך את יפה רעייתי מאד ומום אין בך – מכף רגלך ועד קדקדך.⁠1
1. השוו לשון הפסוק בדברים כ״ח:ל״ה.
(ז-ח) כולך יפה. ולכך אתי מלבנון – עצי לבונה ובשמים. מלבנון.⁠א מ״גבעת הלבונה״ (שיר השירים ד׳:ו׳). תשורי מראש אמנה. ״אמנה ופרפר נהרות דמשק״ (מלכים ב ה׳:י״ב). תשורי. תסתכלי ותביטי, כי שלך יהיו המלכיות הללו, כמו ״משא דבר י״י בארץ חדרך ודמשק מנוחתו״ (זכריה ט׳:א׳). תשורי – כמו ״אשורינו״ (במדבר כ״ג:ט׳).⁠ב
א. בכתב היד: מלבונה.
ב. בנוסחנו: אֲשׁוּרֶנּוּ, וכן בבמדבר כ״ד:י״ז. מעניין שמלה דומה כתובה ביו״ד – ״אשֻרֵינוּ״, כשם עצם במשמעות ״צעדינו״, בשני מקומות בתהלים (י״ז:י״א, מ״ד:י״ט).
כלך יפה רעיתי – א׳ לה: אל תחשובי בלבך שאני נפרד ממך לפי שאין את יפה או מצאתי מום בך. אך כלך יפה ואין בך מום, אך כשיפוח היום אחזור בשבילך.
כלך יפה רעיתי בימי המשכן.
ומום אין בך בימי המקדש.
כלך יפה רעיתי ומום אין בך – אמר ממשבח אותה ממה שהמציאה אליו מהחכמות הלמודיות שכולה נמצאת בהם יפה בלי מום ודופי וזה אמנם היה אפשר בחכמות ההם למיעוט הסתבכותם בחמר.
והוא ליקר מקום חיבורם ולהמשיך לבה בתכלית הקילוס היה משורר כלך יפה רעיתי וגו׳ אמר כי אעפ״י שעדיין לא נגלו לו מצפוני אבריה הוא מעיד שכלה יפה מחמת שלא ראה בה מום בנראה ממנה. או שיראה שהיא יפה בכללה וחלקיה שאי אפשר שיהיה זה בלא זה.
כלך יפה – ירצה הכתות המפורסמות שנזכרו וכלל העם הכל יפה מבלי מום ואז״ל (עירובין י״ט.) כפלח הרמון רקתך אפילו ריקנין שבך מלאים מצות כרמון.
והנה אז1 היית כולך יפה רעיתי, כאמרו (תהלים קמד יב) ׳אשר בנינו כנטיעים [מגודלים בנעוריהם] בנותינו כזויות׳2: ומום אין בך. כאמרו (שם פסוק יד) ׳אין פרץ ואין יוצאת׳3:
1. בימי דוד ושלמה.
2. שם פירש רבינו שדוד התפלל על ירושלים להצילה ממלחמת האומות, והזכיר את זכותה שבניה מגודלים לתורה ולמצוות כבר מנעוריהם, וכן בנותיו ראויות שתשרה שכינה בביתן. וכן פירש שם רש״י ׳אשר בנינו וגו׳ - כלומר גם עתה דור זה כשר הוא, בנינו כנטיעים - שאין בהם מום כל כך הם מנוקים מעבירה, מגודלים בנעוריהם - בשם טוב זה שהם כנטיעים בנערותם גדלים כל ימיהם׳, אך לדעת רבינו מדבר בדורו של דוד המלך, ואילו רש״י שם כתב ׳ואי אפשר לקיים כל שבח זה אלא בדורו של חזקיהו׳. ובפסחים (פז.) דרשו ׳אשר בנינו כנטיעים - אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, בנותינו כזוית - אלו בתולות ישראל שאוגדות פתחיהן לבעליהן וכו׳, אלו ואלו מעלה עליהן הכתוב כאילו נבנה היכל בימיהן׳.
3. פירש שם רבינו: ׳אין פרץ, אין פורץ גדר דברי תורה, ואין יוצאת, אין רעה יוצאת מסובבת מאיש לחבירו׳. אך יותר נראה שכוונת רבינו כאן לפירוש רש״י שם ׳אין יוצאת - אין שמועה רעה יוצאת למרחוק, ואין צוחה - ואין קול מהומות מלחמה׳, שבזכות ש׳כולך יפה׳, ׳מום אין בך׳, שאין צרות ומלחמות.
כולך יפה רעיתי – מעודך רעיתי כל חלקי גופך יפה ולא נמצא בך שום מום והנמשל הוא לומר אתה כנסת ישראל מאז כולכם כשרים ולא נמצא במי שמך פסול.
מליצה:
כלך – מעתה אחר שגם נפש החי והצומח התאחדו אל הקדש וישכון ה׳ כבוד בתוכם לקבל מהם ריח נחוח מעתה אין מום ביחידה הרעיה בת מרום, כי עד עתה היה בה מום קבוע מחובר בה, שהוא נפש החי והצומח שהתחברו עמה והיו דבוקים בה שרוע וקלוט, והיו מבדילים בינה לבין הקדש ופוסלים אותה מלהיות כהן לאל עליון ועובד עבודת העיון והפרישות, לא כן עתה כלך יפה, כי גם אלה חוברו יחדיו אל הקדש.
כולך יפה רעיתי – זה יעקב אבינו שהיתה מטתו שלמה ולא נמצא בה פסול.⁠1 (מ״ר)
כולך יפה רעיתי – תנא רשב״י, בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני ואמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע2 באותה שעה לא היו בהם לא זבים ולא מצורעים ולא חגרין ולא סומין ולא אלמין ולא חרשין ולא שוטין ולא שממין3 ולא טפשין ולא חלוקי לב4 ועל אותה שעה נאמר כולך יפה רעיתי.⁠5 (שם)
כולך יפה רעיתי – תניא, מה ראה הכתוב ליחס בספר שמות ראובן שמעון לוי אצל משה ואהרן,⁠6 לפי שקבלו תוכחת אביהם, ולכך נאמר כולך יפה רעיתי.⁠7 (שם)
כולך יפה רעיתי – כתיב (זכריה ד׳) ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגולה על ראשה ושנים זיתים עליה, אמר הקב״ה, הואיל וכך, כולך יפה רעיתי ומום אין בך.⁠8 (שם)
ומום אין בך – אין בודקין ביוחסין מסנהדרין ומעלה,⁠9 מאי טעמא, דתנא רב יוסף, כשם שבית דין מנוקין בצדק כך מנוקין מכל מום, מאי קרא, כולך יפה רעיתי ומום אין בך.⁠10 (קדושין ע״ו:)
1. ר״ל לא כמו אברהם שיצא ממנו ישמעאל ולא כמו יצחק שיצא ממנו עשו, אבל תולדותיו של יעקב כולה יפה.
2. בשעת מתן תורה אמרו ישראל רק נעשה לבד, והפסיק נעשה ונשמע כתיב ס״פ משפטים, ואם אין כאן ט״ס ויתור לשון ונשמע צ״ל כמש״כ רש״י ס״פ משפטים דהפסוק נעשה ונשמע אע״פ שהוא כתוב ס״פ משפטים אך נאמר הוא בשעת מת״ת, יעו״ש, ומש״כ לעיל פסוק א׳ אות ו׳.
3. ר״ל שעממין, משוגעים ומבולבלים, והוא מלשון הכתוב (קהלת ז׳) למה תשומם.
4. בין איש לרעהו בענין קבלת התורה, שכולם הסכימו לזה בלב אחד, ויתכן דסמיך לכלול זה בין המומין, משום דלפי אותו הזמן והמקום היה נחשב חסרון מחלוקי לב כמום.
5. וע׳ מש״כ בענין זה בתורה תמימה פ׳ תזריע ריש פרשה נגעים.
6. בפרשה וארא (ו׳ י״ד) בתולדות משה ואהרן הקדים יחס ראובן ושמעון, אלה ראשי בית אבותם בני ראובן וגו׳ ובני שמעון וגו׳, ואלה שמות בני לוי וגו׳ ותלד לו את אהרן ואת משה ומכיון שהגיע להם פסק מלמנות שאר השבטים.
7. ר״ל אע״פ שקנטרם ודבר אתם קשות, כמבואר בפ׳ ויחי, אעפ״כ קבלו את הדברים באהבה וכבוד ולא הרהרו אחריו.
8. כי ענין מראה מנורה זו היא משל אל ישראל ופרנסיו, ותחת אשר יחזקאל בשעתו אמר (יחזקאל כ״ב) היו לי בית ישראל לסיג כולם נחושת ובדיל וברזל ועופרת וגו׳, אמר זכריה שהיא כולה זהב טהור, וזהו משל לישראל, ועל זה אמר הקב״ה כולך יפה רעיתי ומום אין בך.
9. ר״ל מי שיושב בסנהדרין שוב א״צ לבודקו אם הוא מיחוסי משפחה הכשרים לכהונה, יען דקודם שמנוהו בסנהדרין כבר בדקוהו.
10. וליכא למימר דאיירי במום ממש, יען דזה נפקא לן מפסוק אחר, עיין לפנינו בתורה תמימה פרשה יתרו בפסוק ונשאו אתך.
ומה אוסיף להלל אותך1 וְכֻּלָּךְ בכל חלקי גופך2 יָפָה, וכך היית מאז נִהְיֵית3רַעְיָתִי, וּמוּם כלשהו4 אֵין בָּךְ מכף רגלך ועד קדקדך5: ס
1. אבן עזרא.
2. מצודת דוד.
3. שם.
4. שם.
5. אבן עזרא. והנמשל, אתם כנסת ישראל מאז, כולכם כשרים ולא נמצא במי מכם שמץ פסול, מצודת דוד. כולם שומרים מצוותי, שהיו ישראל בימי שלמה כולם צדיקים, אבן עזרא. ובמדרש, כולך יפה רעייתי, מתי זה יהיה? בזמן שיכלו הרשעים מן העולם ויהיו כל ישראל כשרים ויפים במצוות ובמעשים טובים, שנאמר (ישעיה ס, כא) ״וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ״, לקח טוב. ועוד דרשו, תני רשב״י בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני ואמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע, אותה שעה לא היה בהם לא זבים ולא מצורעים ולא חגרים ולא סומים, לא אלמים ולא חרשים, לא שוטים ולא שממים, לא טפשים ולא חלוקי לב, על אותה שעה נאמר ״כולך יפה רעיתי״, מדרש רבה.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת דודמלבי״םתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ח) אִתִּ֤⁠י מִלְּ⁠בָנוֹן֙ כַּלָּ֔⁠ה אִתִּ֖⁠י מִלְּ⁠בָנ֣וֹן תָּב֑וֹאִי תָּשׁ֣וּרִי⁠׀ ⁠מֵרֹ֣אשׁ אֲמָנָ֗ה מֵרֹ֤אשׁ שְׂ⁠נִיר֙ וְ⁠חֶרְמ֔וֹן מִמְּ⁠עֹנ֣וֹת אֲרָי֔וֹת מֵֽהַרְ⁠רֵ֖י נְ⁠מֵרִֽים׃
Come with me from Lebanon, my bride, with me from Lebanon. Look from the top of Amana, from the top of Senir and Hermon, from the lions' dens, from the mountains of the leopards.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אֲמַר יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ עִמִּי תְהֵי יָתְבָא כְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל דְּדָמְיָא לְנִנְפֵּי דְּהִיא צְנִיעָא וְעִמִּי תֵּיעֲלִין לְבֵית מַקְדְּשָׁא וִיהוֹן מְקָרְבִין לִיךְ דּוֹרוֹן רֵישֵׁי עַמָּא דְּיָתְבִין עַל נְהַר אֲמָנָה וְדָיְרֵי דְּיָתְבִין בְּרֵישׁ טוּר תַּלְגָּא וְאוּמַּיָּא דִּבְחֶרְמוֹן מַסְּקִין לִיךְ מִסִּין יָתְבֵי כַרְכִּין תַּקִּיפִין דְּאִנּוּן גִּיבָּרִין כְּאַרְיָוָן תִּקְרוּבְתָּא מִן קִרְוֵי טוּרַיָּא דְּחַסִּינִין מִן נְמֵרִין.
[א] אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה אִתִּי מִלְּבָנוֹן – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי, תַּמָּן תְּנֵינַן נוֹתְנִין לִבְתוּלָה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מִשֶּׁתְּבָעָהּ הַבַּעַל לְפַרְנֵס אֶת עַצְמָהּ, וַאֲנִי לֹא עָשִׂיתִי כֵן אֶלָּא עַד שֶׁאַתֶּם עוֹסְקִין בְּטִיט וּלְבֵנִים קָפַצְתִּי וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם. דֵּעָה סְרוּחָה שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר: שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּשֶׁמֶן הַמֹּר (אסתר ב׳:י״ב) – רַבִּי יְהוּדָה בַּר יְחֶזְקֵאל אָמַר זֶה שֶׁמֶן אַפִּיקְסָנוֹן, רַבִּי יַנַּאי אָמַר זֶה שֶׁמֶן אוֹפְקִינוֹן, שֶׁמֵּשִׁיר הַשֵּׂעָר וּמַחֲלִיק הַבָּשָׂר שֶׁל גוּף, וַאֲנִי לֹא עָשִׂיתִי כֵן. רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר דָּרַשׁ רַבִּי לֵוִי בֶּן סִיסִי בִּנְהַרְדָּעָא: וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו וגו׳ (שמות כ״ד:י׳), זֹאת עַד שֶׁלֹא נִגְאֲלוּ, אֲבָל מִשֶּׁנִּגְאֲלוּ אֵיכָן הָיְתָה, בְּמָקוֹם שֶׁדַּרְכָּהּ שֶׁל לְבֵנָה רְאוּיָה לְהִנָּתֵן שָׁם הָיְתָה נְתוּנָה.
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה מַעֲשֶׂה אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא כְּמַעֲשֵׂה, הִיא וְכָל אֶרְגַּלְיָה שֶׁלָּהּ נִתְּנָה, הִיא וְהַסַּל וְהַמַּגְרֵפָה שֶׁלָּהּ נִתְּנָה. בַּר קַפָּרָא אָמַר עַד שֶׁלֹא יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם הָיְתָה רְשׁוּמָה בָּרָקִיעַ, וּמִשֶּׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם עוֹד לֹא נִרְאֵת בֶּעָנָן, מַה טַּעַם: וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר (שמות כ״ד:י׳), כַּד אִינוּן נְקִיִּין מִן עֲנָנִין. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֶׁגְּלִיתֶם לְבָבֶל עִמָּכֶם הָיִיתִי, שֶׁנֶּאֱמַר: לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה (ישעיהו מ״ג:י״ד), לִכְשֶׁתַּחְזְרוּ לְבֵית הַבְּחִירָה בְּקָרוֹב אֲנִי עִמָּכֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה.
אָמַר רַבִּי לֵוִי לֹא הָיָה צָרִיךְ קְרָא לוֹמַר אֶלָּא אִתִּי לִלְבָנוֹן כַּלָּה, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ מִלְּבָנוֹן, אֶלָּא בַּתְּחִלָּה הוּא נוֹעֵר מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְאַחַר כָּךְ הוּא פּוֹרֵעַ מִן אֻמּוֹת הָעוֹלָם.
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשָׁלשׁ שָׁעוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹרֵעַ מִן עֵשָׂו הָרָשָׁע וּמֵאַלּוּפָיו, מַה טַּעַם: עַתָּה אָקוּם יֹאמַר ה׳ וגו׳ (ישעיהו ל״ג:י׳). רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי יַנַּאי עַתָּה אָקוּם, כָּל זְמַן שֶׁמֻּכְפֶּשֶׁת בָּאֵפֶר כִּבְיָכוֹל וְהוּא כֵן, וְהוּא שֶׁיְּשַׁעְיָה אָמַר: הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְׁבִי יְרוּשָׁלָיִם (ישעיהו נ״ב:ב׳), בְּאוֹתָהּ שָׁעָה: הַס כָּל בָּשָׂר מִפְּנֵי ה׳ (זכריה ב׳:י״ז), לָמָּה, כִּי נֵעוֹר מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ (זכריה ב׳:י״ז).
אָמַר רַבִּי אַחָא כַּהֲדָא תַּרְנְגוֹלְתָּא דִּמְנַעֲרָה גַפָּא מִגַּוָּוא קִטְמָא.
[ב] תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה – אָמַר רַבִּי חוּנְיָא בְּשֵׁם רַבִּי יוּסְטָא, עֲתִידוֹת הַגָּלֻיּוֹת מַגִּיעוֹת עַד טִיוְרוּס מוֹנוּס, וְאוֹמְרִים שִׁירָה, וַעֲתִידִים אֻמּוֹת הָעוֹלָם לְהָבִיא אוֹתָהּ סַרְדְּיוֹטוֹת לְמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, מַה טַּעַם תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה, אֵין לְשׁוֹן תָּשׁוּרִי אֶלָּא לְשׁוֹן קָרְבָּן, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וּתְשׁוּרָה אֵין לְהָבִיא לְאִישׁ (שמואל א ט׳:ז׳), רְאוּיָה הִיא וַאֲנָא לָא רְאוּיָה, לֹא כְבָר עָשִׂיתִי לָכֶם בִּימֵי חֲזָאֵל: וַיֵּלֶךְ חֲזָאֵל לִקְרָאתוֹ וַיִּקַּח מִנְחָה בְיָדוֹ וְכָל טוּב דַּמֶּשֶׂק מַשָּׂא אַרְבָּעִים גָּמָל (מלכים ב ח׳:ט׳), אָמַר רַבִּי יְהוּדָה וְכִי כָּל טוּב דַּמֶּשֶׂק מַשָּׂא אַרְבָּעִים גָּמָל הָיָה, אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁהָיְתָה בְּיָדוֹ אֶבֶן טוֹבָה וּמַרְגָּלִיּוֹת שֶׁהָיָה רָאוּי לִתֵּן בִּדְמֵיהֶן כָּל טוּב דַּמֶּשֶׂק, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ: וַיִּקַּח מִנְחָה בְיָדוֹ וְכָל טוּב דַּמֶּשֶׂק, אֶלָּא הֵן עַצְמָן עֲתִידִין לְהָבִיא דּוֹרוֹנוֹת לְמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, מַה טַּעַם: וְהֵבִיאוּ אֶת כָּל אֲחֵיכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם מִנְחָה לַה׳ בַּסּוּסִים וּבָרֶכֶב וּבַצַּבִּים וּבַפְּרָדִים וּבַכִּרְכָּרוֹת (ישעיהו ס״ו:כ׳), מַהוּ וּבַכִּרְכָּרוֹת, רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה אָמַר כְּאִילֵּין סָבַיָּא דְּלֵית אִינוּן יְכוֹלִין מַטְעֲנִין בִּכְלַקְדִיקָה, וְאִינּוּן מַטְעֲנִין לְהוֹן בְּבוּרְתֵּידָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הָבוּ לַה׳ מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים (תהלים צ״ו:ז׳), אָמַר רַבִּי אַחָא עַמִּים הָבוּ לַה׳ מִשְׁפָּחוֹת, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים הָבוּ לַה׳ כָּבוֹד וָעֹז, כְּשֶׁתִּהְיוּ מְבִיאִין אוֹתָם לֹא תִהְיוּ מְבִיאִין דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן אֶלָּא בְּכָבוֹד וָעֹז, בְּאֵיזוֹ זְכוּת, בִּזְכוּת שֶׁאָמְרוּ שִׁירָה עַל הַיָּם. רַב נַחְמָן אָמַר בִּזְכוּת אֲמָנָה שֶׁהֶאֱמִין אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהֶאֱמִן בַּה׳ (בראשית ט״ו:ו׳). רַבִּי חֶלְבּוֹ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר כְּתִיב: וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה (שמות י״ד:ל״א), דֶּאֱדַיִן אֱדַדֵּם וְאֵינָם מַאֲמִינִים, אִית בַּר נָשׁ דְּחָמֵי וְלָא מְהֵימָן, הֱוֵי בִּזְכוּת הָאֲמָנָה שֶׁהֶאֱמִינוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּאֲמֵן הָעָם (שמות ד׳:ל״א).
[ג] דָּבָר אַחֵר: תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה – זֶה אַבְרָהָם, שֶׁכָּתוּב בּוֹ: וְהֶאֱמִין בַּה׳ (בראשית ט״ו:ו׳). מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן, זֶה יִצְחָק, מַה זֶּה הַשְּׂנִיר שׂוֹנֵא אֶת הַנִּיר, כָּךְ לֹא נִתְנַסָּה יִצְחָק אֶלָּא פַּעַם אַחַת בִּלְבָד. וְחֶרְמוֹן, זֶה יַעֲקֹב, מַה חֶרְמוֹן זֶה כָּל טוּבוֹ נָתוּן בְּזוּטוֹ, כָּךְ כְּהֻנָּה מִיַּעֲקֹב, לְוִיָּה מִיַּעֲקֹב, מַלְכוּת מִיַּעֲקֹב. מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת, זֶה סִיחוֹן וְעוֹג, מַה הָאֲרִי הַזֶּה שָׁחוּץ, כָּךְ הָיוּ סִיחוֹן וְעוֹג שְׁחוּצִים וְגִבּוֹרִים, שֶׁלֹא הָיָה בֵּין זֶה לָזֶה אֶלָּא מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד בִּלְבָד וְלֹא זֶה בָּא לְסִיּוּעוֹ שֶׁל זֶה וְלֹא זֶה בָּא לְסִיּוּעוֹ שֶׁל זֶה. מֵהַרְרֵי נְמֵרִים, אֵלּוּ הַכְּנַעֲנִיִּים, וּמָה הַנָּמֵר הַזֶּה חָצוּף, כָּךְ הַכְּנַעֲנִיִּים חֲצוּפִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְלֹא נִשְׁאַר אִישׁ בָּעַי וגו׳ (יהושע ח׳:י״ז). רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רְאוּיִין הָיוּ יִשְׂרָאֵל לוֹמַר שִׁירָה עַל מַפַּלְתָּן שֶׁל סִיחוֹן וְעוֹג, וְרָאוּי הָיָה חִזְקִיָּהוּ לוֹמַר שִׁירָה עַל מַפֶּלֶת סַנְחֵרִיב, דִּכְתִיב: וְלֹא כִגְמֻל עָלָיו הֵשִׁיב יְחִזְקִיָּהוּ [למה] כִּי גָבַהּ לִבּוֹ (דברי הימים ב ל״ב:כ״ה), אַתְּ חָמֵי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ וְצַדִּיק וְאַתְּ אֲמַרְתְּ כִּי גָבַהּ לִבּוֹ, אֶלָּא גָּבַהּ לִבּוֹ מִלּוֹמַר שִׁירָה, אֲתָא יְשַׁעְיָה לְגַבֵּיהוֹן דְּחִזְקִיָּהוּ וְסִיעָתוֹ אֲמַר לְהוֹן: זַמְּרוּ ה׳ (ישעיהו י״ב:ה׳), אֲמָרוּן לֵיהּ לָמָּה כִּי גֵאוּת עָשָׂה (ישעיהו י״ב:ה׳), אֲמָרוּן לֵיהּ כְּבָר מוּדַעַת זֹאת בְּכָל הָאָרֶץ.
אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר חִזְקִיָּהוּ תּוֹרָה שֶׁאֲנִי עוֹסֵק בָּהּ מְכַפֶּרֶת עַל הַשִּׁירָה.
אָמַר רַבִּי לֵוִי אָמַר חִזְקִיָּהוּ מָה אָנוּ צְרִיכִין לוֹמַר נִסָּיו וּגְבוּרוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּבָר מוּדַעַת זֹאת מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, לֹא כְבָר עָמַד גַּלְגַּל הַחַמָּה בְּאֶמְצַע הָרָקִיעַ וְרָאוּ נִסָּיו וּגְבוּרוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד סוֹף הָעוֹלָם. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא אוֹמֵר כְּבָר פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְתִרְהָקָה מֶלֶךְ כּוּשׁ הָיוּ בְּאוֹתוֹ הַנֵּס וּבָאוּ לְסַיֵּעַ לְחִזְקִיָּהוּ, הִרְגִּישׁ בָּהֶן סַנְחֵרִיב, וּמֶה עָשָׂה לָהֶם סַנְחֵרִיב הָרָשָׁע, בְּעַרְבִית כְּפָתָן, בַּחֲצִי הַלַּיְלָה יָצָא הַמַּלְאָךְ וּנְגָפָן לַחֲיָילוֹתָיו שֶׁל סַנְחֵרִיב, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה׳ וַיַּכֶּה בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר (ישעיהו ל״ז:ל״ו). בְּשַׁחֲרִית הִשְׁכִּים חִזְקִיָּהוּ וּמְצָאָן כְּפוּתִין, אָמַר דּוֹמֶה שֶׁלֹא בָּאוּ אֵלּוּ אֶלָּא לְסַיְּעֵנִי, הִתִּירָן וְהָלְכוּ וְסִפְּרוּ נִסָּיו וּגְבוּרוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כֹּה אָמַר ה׳ יְגִיעַ מִצְרַיִם וּסְחַר כּוּשׁ (ישעיהו מ״ה:י״ד), יְגִיעַ מִצְרַיִם זֶה פַּרְעֹה, וּסְחַר כּוּשׁ זֶה תִּרְהָקָה מֶלֶךְ כּוּשׁ, וּסְבָאִים אַנְשֵׁי מִדָּה (ישעיהו מ״ה:י״ד), אֵלּוּ חֲיָילוֹתֵיהֶן, עָלַיִךְ יַעֲבֹרוּ, זֶה חִזְקִיָּהוּ וְסִיעָתוֹ, וְלָךְ יִהְיוּ, כְּבָר מוּשְׁלָמִין לְךָ, אַחֲרַיִךְ יֵלֵכוּ בַּזִּקִּים יַעֲבֹרוּ, בִּקְרָקוֹמְנִיקִיאָה, וְאֵלַיִךְ יִשְׁתַּחֲווּ, זוֹ יְרוּשָׁלַיִם, אֵלַיִךְ יִתְפַּלָּלוּ, זוֹ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וּמָה הָיוּ אוֹמְרִין: אַךְ בָּךְ אֵל וְאֵין עוֹד אֶפֶס אֱלֹהִים (ישעיהו מ״ה:י״ד). אָמַר יְשַׁעְיָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם: אָכֵן אַתָּה אֵל מִסְתַּתֵּר (ישעיהו מ״ה:ט״ו), מַהוּ אָכֵן, אֵיכָן אַתָּה אֵל מִסְתַּתֵּר, אָכֵן יֵשׁ בְּךָ דִּינָמוֹס וְאַתָּה מִסְתַּתֵּר. אָמַר לוֹ: אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעַ (ישעיהו מ״ה:ט״ו), חוֹזֵר אֲנִי וּמִתְנַקֵּם. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר אִלּוּ אָמַר חִזְקִיָּהוּ שִׁירָה עַל מַפֶּלֶת סַנְחֵרִיב הָיָה נַעֲשָׂה הוּא מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ וְסַנְחֵרִיב גּוֹג וּמָגוֹג, וְהוּא לֹא עָשָׂה כֵן אֶלָּא אָמַר: עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי הוֹשִׁיעַ ה׳ מְשִׁיחוֹ וגו׳ (תהלים כ׳:ז׳), אֵלֶּה בָרֶכֶב וגו׳ (תהלים כ׳:ח׳), מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ: ה׳ הוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ (תהלים כ׳:י׳).
אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי – איזהו לבנון זהו בית המקדש שנקרא לבנון ולמה נקרא שמו לבנון אלא כל מי שהיה עולה לשם ובידו עון לא היה זז משם עד שיהיו עונותיו מתלבנים כשלג לקיים מה שנאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו (ישעיהו א׳:י״ח). ד״א אתי מלבנון כלה. כשהגליתי את השכינה מבית המקדש הגליתי אתכם עמה. תשורי מראש אמנה. שהאמנתם בי תחלה.
מראש שניר וחרמון – זו הליכתם במדבר ארבעים וחמשה מסעות.
ממעונות אריות מהררי נמרים – אלו המלכים שעבדת ביניהם שהיו רעים מאריות ונמרים.
אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי – (כתוב ברמז תק״ו וברמז תקי״ט).
לעולם הבא הקב״ה מביא ומכנס הגליות והם הולכים לירושלים והשכינה תצא לאפנטי שלהם.
דבר אחר: אתי מלבנון שני פעמים הייתי עמהם, בשעבודה של מצרים ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, בבל כתיב כמראה אבן ספיר.
תשורי מראש אמנה – אמר רבי יוסטאי הר הוא ושמו אמנה, וכיון שהגליות מגיעים להר זה אומרים שירה שנאמר תשורי וגו׳.
מראש אמנה – בזכותו של אברהם, מראש שניר בזכותו של יצחק, וחרמון בזכותו של יעקב, את מוצא שאין הגליות מתכנסות אלא בשביל אמנה.
אתי מלבנון – מבית המקדש על שם שמלבין עונותיהם של ישראל.
מראש שניר וחרמון – זה הליכתם מ״ה מסעות. אריות אלו המלכיות שעברתם ביניהם שהיו רעים מן אריות ומהררי נמרים.
דבר אחר: אתי מלבנון כלה – לא היה צריך קרא למימר אלא אתי ללבנון, אלא בתחלה מעמיד בית המקדש ואחר כך פורע מאומות. אמר רבי ברכיה בשלש שעות עתיד הקב״ה ליפרע מעשו ואלופיו שנאמר עתה אקום יאמר ה׳, עתה ארומם, עתה אנשא. תשורי שעתידין להביא את ישראל כתשורה הזו, והביאו את כל אחיכם וגו׳, ואומר הבו לה׳ משפחות עמים וגו׳, מראש אמנה בזכות אמנה שהאמינו בהקב״ה על הים ויאמינו בה׳, בזכות אמנה שהאמין אברהם בשם, בזכות אמנה במצרים ויאמן העם.
דבר אחר: מראש אמנה – זה אברהם, מראש שניר זה יצחק, מה הניר לא נזרע אלא פעם אחת, כך יצחק לא נתנסה אלא פעם אחת. וחרמון זה יעקב, מה חרמון כל טוב נתון בתוכו, כך ישראל הכל מיעקב בכורה וכהונה לויה ומלכות.
ממעונות אריות – זה סיחון ועוג, מה הארי הזה (שחק) [שחץ] כך היו הם שלא היה ביניהם אלא מהלך יום ולא באו לסייע זה לזה.
מהררי נמרים – אלו הכנעניים, מה הנמר חצוף כך הכנעניים ולא נשאר איש בעי ובבית אל.
דבר אחר: אתי מלבנון כלה – רבי חלבו בשם רבי שמואל בר נחמני בעשרה מקומות נקראו ישראל כלה ששה כאן, וארבעה בנביאים ומשוש חתן על כלה, וככל תעדה כליה, קול חתן וקול כלה, ותקשרים ככלה, וכנגדם לבש הקב״ה עשרה מלבושים וכו׳ (ברמז תק״ח).
עודי מן אללבנאן יא כנה יא ערוס, ת׳ם איתי מן אללבנאן, תגין תלמחין מן ראס אמנה, מן ראס סניר וחרמון, מן מואטן אלאסד, מן גבאל נמרים.
כלה! (אשת הבן), כלה! (ביחס לחתן שלה) שובי מלבנון ואחר כך תבואי מלבנון, תבואי תיראי מראש אמנה, מראש סניר וחרמון, ממעונות האריות מהרי ״נמרים״.
אתי מלבנון – שובי מן הלבנון.
אתי מלבנון – ובואי מן הלבנון, תבואי ותשורי.
איתי מלבנון, ענינו – וה׳ יודע (הנכון) – מה ששרתה השכינה בששה מקומות והם, לבנון, אמנה, שניר, וחרמון, מעונות אריות, והררי נמרים, שכן שרתה שכינה בגלגל ונוב וגבעון ושילה ובית עובד אדום הגתי וירושלם (ראה זבחים קיח ב). וכנה שילה וירושלם במעונות אריות והררי נמרים בגלל הזמן הממושך ששרתה בהם השכינה, וגבורת ישראל ומלכיהם כגבורת האריות והנמרים. והתעלם מלהזכיר מאורעות שאירעו להם במקומות אלו כגון חטאי ישראל בימי השופטים ופילגש בגבעה, וצלם מיכה, ולקיחת הארון על ידי פלשתים, ומה שאירע לאנשי בית שמש, וענינו של שאול, כדי שלא לפגום בשיר.
אתי מלבנון כלה – כשתגלו מלבנון זה, אתי תגלו, כי אני אגלה עמכם.
אתי מלבנון תבואי – וכשתשובוא מן הגולה אני אשוב עמכםב ואף כל ימי הגולה בצרתך לי צר. ועל כן כתב: אתי מלבנון תבואי, ולא כתב: אתי ללבנון תבואי, לומר משעת יציאתכם מכאן עד שעת ביאתכם כאן אני עמכם בכל אשר תצאו ותבואו.⁠ג
תשורי מראש אמנה – בקבצי את נדחייך תסתכלי ותתבונני מה שכר פעולתך מראשית האמנה שהאמנת בי לכתך אחריי במדבר ומסעותיך וחניותיך על פי וביאתך לְרַאשֵי שניר וחרמון שהיו מעונות אריות סיחןד ועוג.⁠ה
דבר אחר: מראש אמנה – הר הוא בגבול צפונה של ארץ ישראל ושמו אמנה, ובלשון משנה: טורי אמנוס (תוספתא חלה ב׳:י״א, בבלי גיטין ח׳.). והוא הר ההר שנאמר בו: מן הים הגדול תתאו לכם הר ההר (במדבר ל״ד:ז׳). וכשהגליות הנקבצות מגיעות שם, הם צופים משם ורואים אוירה של ארץ ישראל ושמחים ואומרים שירה, לכך נאמר: תשורי מראש אמנה.
א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״וכשתשובי״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״עמך״.
ג. בכ״י לוצקי 778 נוספה בגיליון הערה ארוכה של המעתיק: ״נראה בעיניי כי אין זה פשט הילוך המקרא שפירש מורי, כי ראש המקרא מחובר לכיפולו, ודבר אחד הוא, כמו: נשאו נהרות י״י נשאו נהרות קולם (תהלים צ״ג:ג׳), שובי שובי השולמ׳{ית} שובי שובי ונחזה בך (שיר השירים ז׳:א׳), עורי ערי דבו׳{רה} עורי עורי דברי שיר (שופטים ה׳:י״ב), כי הנה אויביך י״י כי הנה אויביך יאבדו (תהלים צ״ב:י׳), לולי י״י שהיה לנו יאמר נא ישר׳{אל} לולי י״י שהיה לנו בקום עלינו אד׳{ם} אזי חיים וגו׳ (תהלים קכ״ד:א׳-ג׳), וכן כמה. כתחילה (עיינו בהערה על רש״י בראשית י״ב:ח׳.) מפרש את השֵם ואחר כך מבאר הדיבור, כל כך להכניס הדבר בלב ולשבר את האזן וליישבה. אף כאן: אתי מלבנון כלה תתחברי, ולא פירש למה עד שכיפלו: אתי מלבנון תבואי מיערי חיות אריות ונמרים משם תבואי... ... ... דוגמת ביאת קיבוץ גליות.⁠״ הגיליון נחתך וחסרות מלים קרוב לסופו.
ד. כן בכ״י לוצקי 778, מינכן 5, וכן בהרבה פסוקים במקרא. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165: ״סיחון״.
ה. בכ״י לוצקי 778 נוספה בגיליון הערת המעתיק: ״תשורי – תפסעי ותלכי, כמו באשורו אחזה רגלי (איוב כ״ג:י״א), אם תטה אשורי מני הדרך (איוב ל״א:ז׳), וכן נרא׳ לפרש חיבור {המקראות}״. הגיליון נחתך וייתכן שיש המשך.
With me [will you come] from Levanon O bride – When you are exiled from this Levanon [Beis Hamikdosh], with Me you will be exiled, for I will go into exile with you.
With me from Levanon will you come – And when you return from the exile, I will return with you, and also throughout the exile, I will be distressed in your distress.⁠1 Therefore, [Scripture] wrote, "with me from Levanon will you come.⁠" When you are exiled from this Levanon, you will come with Me, and [Scripture] does not write, "With me to Levanon will you come,⁠" to denote that from the time of your departure from here until the time of your return, I am with you wherever you will go and come.
You will look from the peak of Amanah – When I gather your dispersed ones, you will look and ponder what is the reward of your actions from the beginning of your faith [=מֵרֹאשׁ אֲמָנָה that you believed in Me, [e.g.,] your following Me in the wilderness,⁠2 and your travels and your encampments at My command,⁠3 and your coming to the peak of Snir and Chermon, which were the lions' dens, Sichon and Og.
Another explanation, "מֵרֹאשׁ אֲמָנָה" [=from the peak of Amanah], this is a mountain on the northern boundary of Eretz Yisroel, named Amanah. In the language of the Mishnah,⁠4 [these are] the mountains of Amnon [or] Mount Hor, about which it is stated, "from the Great Sea you shall draw a line extending to Mount Hor.⁠"5 When the exiles gather and arrive there, they will look from there and see the boundary of Eretz Yisroel and the air of Eretz Yisroel, and they will rejoice and offer thanks. Therefore, it is stated, "תָּשׁוּרִי [=You will sing] from the peak of Amanah.⁠"
1. See Yeshayahu 63:9.
2. See Yirmeyahu 2:22.
3. See Bemidbar 9:17-23.
4. Maseches Gittin 8a.
5. Bemidbar 34:7.
אתי מלבנון כלה אתי מלבנון – תבואי. ולמה נקראית המקדש לבנון שמלבין עונותיהן של ישראל ואו׳ אתי מלבנון כלה כשיצאת מלבנון אל ארץ העמים אתי יצאת וכשאתה באה מארצות הגוים ללבנון מ״ם תחת ל׳ משמש כגון לא שתם על צאן לבן ופי׳ עם צאן לבן על הכליות עם הכליות וכגון שמלה שלמה.
ד״א: מלבנון – כלבנון. כמו לכלות דבר י״י בפי ירמיהו כמו מפי ירמיהו. וכן הוא או׳ ושב יי אלהיך את שבותך.
תשורי מראש אמנה – נהר הוא מנהרות דמשק כמו שנאמר הלא טוב אמנה ופרפר נהרות דמשק. מלמד שכיון שמגיעין הגליות לקצה ארץ ישראל הן אומ׳ שירה על קבוץ גליות.
מראש שניר וחרמון – הם הרי ארץ ישראל מלמד שכל ההרים מלאים עם המשוררין ובאין שנאמר כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון וגו׳.
ממעונות אריות מהררי נמרים הם ישראל שיצאו ממעונות אריות ונמלטו מהררי נמרים. האריות והנמרים הם המלכיות שהיו ישראל בידם. וכן הוא או׳ מעון אריות ומרעה הוא לכפירים שם לביא וגו׳.
ד״א: תשורי מראש אמנה – תבואי מנחה כענין ותשורי למלך.
מראש אמנה – בזכות אברהם אביכם שהיה ראש למאמינים מראש שניר וחרמון אזכור לכם זכות אבותיכם שהולכתים במדבר ארבעים שנה והבאים אל ירדן וחרמון הוא שניר שנאמר צידונים יקראו לחרמון שריון והאמורי יקראו לו שניר. והזכיר לו שם שקראו לו האמורי ושם ישראל על שגרשו ישראל את האמורי ממנו. אבל שיאון ושריון לא זכר שהם שמות הקדמונים. ממעונות אריות מהררי נמרים הם מלכיות שעברו בהם ישראל שהם רעים מאריות ונמרים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 7]

תשורי – תראי, כמו אשורנו ולא קרובא (במדבר כ״ד:י״ז).
א. כן בפסוק ובכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298 בטעות: ״עתה״.
ועתה: אתי בואי מלבנון, ולמה תשורי אלי ממקום גבוה. והפחדתיני לעלות אליך כאלו שם מעון אריה.
Come now with me away from Lebanon, for why wilt thou look on me from a high place and frighten me from coming to thee, as if on that spot were a den of lions’!
אתי מלבנון – הבאים לשלש רגלים.
מראש שניר – אפילו מעבר הירדן.
ממעונות אריות – אפילו כשיבואו לחוג והם חוץ לארץ, לא יוכלו האומות למנוע אותם ולהזיקם.
With me from Lebanon. Those who come to the three feasts. From the top of Senir. Even those on the other side of the Jordan.
From the lions’ dens. When the people come to keep the festivals, even those who are outside the land, in the land of the uncircumcised, who are compared to lions and leopards — all of them shall come, and the nations of the world shall not be able to hinder them or to harm them.
תשורי – תראי, כמו אשורנו (במדבר כ״ג:ט׳, כ״ד:י״ז).
(ח-ט) לכן אתי מלבנון כלה, בואי עמי תראי מראש אמנה הוא מקום האריות והנמרים.
והעניין: ברחי מן המדבר ומאותם המקומות כי הן בסכנה ובואי עמי כי לא אוכל להפרד מעמך כי לבבתיני ולא נשאר לי לב.
אתי מלבנון – שבאים לרגלים מכל מקום, גם מעבר לירדן ששם שניר, ועוד מי שהיה בארץ ערלים הנמשלים לאריות ולנמרים, הכל היו באים.
אתי מלבנון כלה אתי מלבנון – פתרונו: אתי תלכי לטייל ותבואי ללבנון.
תשורי מראש אמנה – וכשהיתה לשם תהא מבטת אמנה מראש הרים לאשורים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

ואתי מלבנון כלה {וגו׳} תבואי – מאפריון שהוא מעצי הלבנון שבניתי לך, תבואי לטייל עמי על ההרים.
תשורי מראש אמנה ושניר וחרמון וממעונות אריות – שהם ההרים, כמו: מהרריא נמרים, שאעמידך שם, תשורי ותביטי כל סביבותיך.
תשורי – כמו: אשורנו ולא קרוב (במדבר כ״ד:י״ז), וכן: על דרך אשור (הושע י״ג:ז׳).
א. כן בפסוק. בכ״י: ומהררי.
אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי עולי רגלים הבאים לעלות לרגל.
אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי תשורי מראש אמנה מראש שניר וחרמון ממעונות אריות מהררי נמרים – רמז בלבנון אל השכל כמו שביארנו בפתיחת זה הבאור ורצה כי מהשכל יהיה התחלת זה החפוש אשר יהיה מן החוש בזאת המלאכה לקושי הדרך אשר בה יגיעו מהחוש מה שיצטרך אליו ממנה והנה קראה כלה לפי שזהו תחלת התחברו עמה חבור עושה פרי בעצמותו וזה כי החכמה הטבעית יהיה בה הצלחת הנפש בעצמות׳ ואין הענין בחכמות הלמודיות כן וזה מבואר למי שיפליג החקירה בענין השארות הנפש וכבר הרחבנו המאמר בזה בבאורינו לספר הנפש ובספר מלחמות י״י והנה אין הנה מקום זאת החקירה ולפי שדרך החקירה בחכמה הזאת לעיין תחלה בעניינים כוללים לנמצאות המשתנות מצד מה שהם משתנות והם ההתחלות הרחוקות לעניינים הטבעיים כאלו תאמר המניע הרחוק והחמר הרחוק ומשיגיהם הכוללים והם מקומות הסכנה בענין המעיין בזאת החכמה לפי שהטעות המגיע בהתחלות הוא בכח סבות המונעת בכל מה שאחר ההתחלות זכר אלו ההתחלות תחלה ודמה אותם לכללותם אל הרים גבוהים ידועים כי ראש אמנה היה הר אשר יגר ממנו הנהר אשר נקרא אמנה ואפשר שההר ההוא נקרא כן גם כן אמנה וראש שניר וחרמון הוא הר אחד גם כן קצת האנשים יקראוהו שניר וקצתם יקראו חרמון כמו שנזכר בתורה. וקרא אלו ההרים הררי נמרים ומעונות אריות למה שבהם הסכנה אם יקרה בהם הטעות כמו שבארנו. והנה רמז בראש אמנה אל המניע הראשון אשר ישפעו ממנו אל העניינים הטבעיים כמו שישפעו מימי אמנה מראש אמנה ועוד כי אמנה מורה על האמת והוא מבואר שהמניע הראשון הוא סבת האמת בכל דבר זולתו כי הוא מציאת סבת הכל ומה שישים זולתו נמצא הוא סבת היותו אמת ואולם המניע הראשון אין לו סבה תשימהו נמצא ולזה היה אמת בעצמותו. וזה כי מדרגת הדברים באמת היא כפי מדרגתם במציאות כבר התבאר בראשון ממה שאחר הטבע. ובראש שניר וחרמון רמז אל החמר הרחוק כי מאלו שתי ההתחלות לבד אפשר לחקור בחכמה הטבעית כמו שהתבאר בשני מהשמע ובשלישי ממה שאחר הטבע ולזה שב וקרא אותו חרמון להורות על ההעדר הדבק בו ולא קרא אותו ראש חרמון לבד כדי שלא נטעה ונחשוב ממשל שהיה ההעדר הוא החמר הראשון כמו שחשבו קצת הקודמים עד שהביאום זה לבטול ההוייה והדברים המוחשים. ואולם קראו ראש שניר להורות על שהוא דבר מה אלא שההעדר דבק בו וכבר הקדים לזכור תחלה המניע הרחוק ואם ידיעתו מגעת לנו באחרונה להיות הפועל קודם אל החמר.
ומעתה אתי מלבנון וגו׳ – לומר כי מיום חופתם והלאה לא יהיו עוד בהרים ולא במדברות כאשר היו עד עתה בבקשה אותו רק שיתיישבו במקום מנוחתם כמו שאמרה היא מי זאת עולה וגו׳.
אתי – יזכור מה שהיה לו ברוב האהבה אשר אהבה מן הפחד והחשש שתשטה מעליו ותפנה לבא אחרי זולתו ולזה אמר לה תמיד ע״י נביאיו ושלוחיו שתהיה תמיד עמו ולא תלך אחרי אלהי נכר הנמשלים לעצי היער ודומיהם כמו שאמרה היא בשבחיה כתפוח בעצי היער. ואמר שתשור ותשקיף ותזכור מראש אמנה ירצה הגדול והאמון אשר עשה לאבותיה הראשונים כמו שאמר הכתוב (תהלים כ״ב) בך בטחו אבותינו וכו׳ אליך זעקו ונמלטו. ואמר מראש שניר. לזכור לה כמה מלכים הפיל לפניהם וישבו תחתם. וכמו שאמר (דברים ז׳) זכור תזכור את אשר עשה ה׳ אלהיך לפרעה וכו׳ המסות הגדולות. ואמר הנביא (עמוס ב׳) ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם וכאלה אין מספר.
ומכל זה1 התבאר שה׳ עמך בהיותך עמו בלעדי משכן וכליו2, כאמרם ז״ל (מנחות קי.) ׳כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא מנחה׳ וכו׳3, לכן4 אתי מלבנון כלה, אף על פי שלא תשבי בביתי, אלא5 כמו ׳כלה׳ חוץ לביתי, או בין האומות6, פְּנִי אלי ואל תשימי לב למקדש, אם איננו עם כל גדלו כעצי ה׳לבנון׳7: אתי מלבנון תבואי.⁠8 בכל המקום אשר אזכיר את שמי9: תשורי. להעביר חטאים מן הארץ10, מראש אמנה וגו׳ - שהם גבולות הארץ11: ממעונות אריות. שמשם ולחוץ מעונות האומות שהן חיות רעות טורפות12:
1. שבדורות הראשונים מאז שנכנסו לארץ עד שחטאו ובדורו של דוד שהדריכם בעיון ובמעשה ניצחו את אויביהם ולא סבלו מצרות ומלחמות.
2. שכאשר ישראל מקיימים את רצון ה׳, ה׳ עמם ומשרה שכינתו להגן עליהם מאויביהם, וזאת גם כאשר אין להם משכן וכליו להשרות את שכינתו בתוכם. אך צ״ע, כי בימי יהושע והזקנים שהאריכו ימים אחריו היה משכן בשילה, ובימי דוד היה משכן בגבעון.
3. שכל ענין המשכן ועבודת הקרבנות הוא להשרות שכינה בישראל, ועל ידי שהורה תורה לישראל בעיון ובמעשה, הביא דוד להשראת השכינה.
4. הקב״ה אומר לעדת ישראל, כיון שהתבאר שאין השראת השכינה תלויה בבית המקדש.
5. בכת״י: רק.
6. ׳ככלה חוץ לביתי׳ – כאשר נמצאים בארץ ישראל אך אין מקדש, כמו שהיה לפני שנבנה בימי שלמה, ו׳בין האומות׳ היינו בגלות מחוץ לארץ ישראל, ובשניהם אמר ׳אתי מלבנון תבואי׳, שישראל נמצאים ביחד עם ה׳, שהוא משרה שכינתו עליהם בכל מקום שהם גם ללא מקדש. וכן פירש רש״י (ע״פ שהש״ר) ׳אתי מלבנון כלה - כשתגלו מלבנון זה, אתי תגלו, כי אני אגלה עמכם, אתי מלבנון תבואי - וכשתשובו מן הגולה, אני אשוב עמכם, ואף כל ימי הגולה בצרתך לי צר, ועל כן כתב אתי מלבנון תבואי, כשתגלו מלבנון זה אתי תבוא, ולא כתב אתי ללבנון תבואי, לומר, משעת יציאתכם מכאן עד שעת ביאתכם כאן אני עמכם בכל אשר תצאו ותבואו׳.
7. הרי שרבינו מפרש ׳אתי מלבנון כלה׳, אַתְּ עדת ה׳ כשאת ככלה, שאינה נמצאת בבית בעלה, כשבית המקדש אינו עומד על תילו, ואת מנועה ׳מלבנון׳, שאין לך את בית המקדש הנקרא ׳לבנון׳ כי הוא בנוי מעצי הלבנון, בכל זאת את ׳אתי׳.
8. ׳לא היה צריך קרא לומר אלא אתי ללבנון תבואי, ואת אמרת מלבנון׳ (שהש״ר).
9. לשה״כ בשמות (כ כא), ופירש שם רבינו ׳שלא תצטרך לעשות היכלות של כסף וזהב ואבנים יקרות למען אקרב אליכם, אבל יספיק מזבח אדמה, ואז בכל המקום אשר אזכיר את שמי, שאבחר לבית וועד לְעָבְדִי, אבוא אליך וברכתיך, ולא תצטרך למשוך הנהגתי אליך באמצעיים של זהב וכסף וזולתם, כי אמנם אני אבוא אליך וברכתיך׳. ומבואר שהשראת השכינה אינה תלוייה במשכן או במקדש. [אך צ״ע, כי לפירוש רבינו שם הכתוב מדבר לפני חטא העגל, ואילו אחרי זה היה צורך במשכן וכליו להשרות שכינה, כמו שכתב בכמה מקומות (שמות כד יח, כה ח-ט, לא יח, ויקרא כו יא), וכלשונו בכוונות התורה: ׳ראוי להתבונן, כי אמנם קודם לחטא העגל תיכף אחר מתן תורה לא היו ישראל צריכים לכל אלה [משכן ומזבח וקרבנות] למען השרות שכינתו בתוכם, ולא נצטוו על עשיית משכן וכליו וכהניו ומשרתיו ולא על שום קרבן לחובת ציבור או יחיד כלל, זולתי אחר מעשה העגל, כאמרו יתברך (ירמיה ז כב) ׳כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח׳, אבל הודיעם אז תיכף שאינם צריכים לכל אלה ולשום אמצעי להשרות שכינתו בתוכם, ולא התחייבו לשום זבח ולא משכן וכלי, ואמר שאם יתנדבו עולות ושלמים יספיק מזבח אדמה, ואמר ׳בכל המקום אשר אזכיר את שמי׳, והוא כל מקום שיקרא באמת ׳בית אלקים׳, כענין בתי מדרשות וזולתם, ׳אבוא אליך וברכתיך׳⁠ ⁠׳. אך המעיין בדבריו בשמות (כה ח-ט) ובויקרא (כו יא) יראה שגם אחרי החטא עדיין תשרה שכינה במקום שצדיקי הדור נמצאים, ואילו לא חטאו היתה שורה בכל ישראל בכל מקום שהם]. ופירוש הפסוק, תיבת ׳מלבנון׳ מורה על חסרון המקדש, וה׳ אומר לעדת ישראל, תבואי להיות אתי גם כאשר את ׳כלה׳ שאינה נכנסת לבית בעלה, ואז ׳תבואי׳ להיות ׳אתי׳ למרות שאין מקדש, כי אשרה שכינתי בתוככם היכן שתהיו.
10. הכוונה לגויים שעליהם נצטוו שלא להשאיר אותם בארץ ישראל, ׳למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם׳ (דברים כ יח), וכמו שכתוב (שמות כג לג) ׳לא ישבו בארצכם פן יחטיאו אותך לי׳.
11. כפירושו של רש״י ששניר וחרמון הם ארץ סיחון ועוג, וראש אמנה הוא גבול הצפוני של הארץ. ובלקח טוב כתב: ׳תשורי מראש אמנה - נהר הוא מנהרות דמשק, כמו שנאמר (מלכים ב׳ ח יב) הלא טוב אמנה ופרפר נהרות דמשק, מלמד שכיון שמגיעין הגליות לקצה ארץ ישראל הן אומרים שירה על קיבוץ גליות, מראש שניר וחרמון - הם הרי ארץ ישראל׳ (וראה כעי״ז בירושלמי שביעית פ״ו ה״א). והיינו שישראל ישורו ויתבוננו בגבולות ארץ ישראל, שלא לתת לאומות החוטאים לגור בארץ.
12. מראש אמנה ומראש שניר וחרמון שהן גבולות הארץ המפרידים בינה למעונות של האומות הנמשלים לחיות רעות כאריות ונמרים. וכ״כ להלן (ח ה), ע״ש. [ובכת״י ׳שהן חיות שדי׳, ותיבה נוספת מוסתרת]. וראה ב״מ (פג:) ׳כל חיתו יער - אלו רשעים שבו, שדומין לחיה שביער׳, ובבעל הטורים (ויקרא כו ו) ׳והשבתי חיה רעה׳ שהם ארבעה מלכויות. וראה כעי״ז בלקח טוב. וכ״כ האבע״ז ׳ערלים נמשלים לאריות ולנמרים׳. ובשהש״ר ׳ממעונות אריות - זה סיחון ועוג וכו׳, מהררי נמרים - אלו הכנעניים׳, והוא יותר קרוב לפירוש רבינו שהכוונה לגויים שבארץ, שלא נתנו להם לגור בתוכם.
שניר וחרמון. בסי״ן שמאלית כמ״ש בסוף פ׳ דברים.
מלבנון – שם יער.
כלה – תקרא כן על כי אז היא כלולה כל מיני יופי ופאר.
תשורי – ענין צעדה והלוך כמו באשורו אחזה רגלי (איוב כ״ג:י״א).
אמנה, שניר וחרמון – שמות הרים.
ממעונות – ענין מדור כמו ה׳ מעון אתה היית (תהלים צ׳:א׳).
אתי מלבנון כלה – הנה אתא כלה, רוצה לומר כלולה בכל מיני יופי אתי מלבנון וחוזר ומפרש אתי מלבנון תבואי, רוצה לומר ממקום שאת עומדת עתה בלבנון, משם תבואי אתי אל הר המור וכו׳, ושם נתעלסה באהבים ונרוה דודים עד הבקר.
תשורי מראש אמנה – תצעדי ותלכי ממקום שאתב שם, מראש הר אמנה ומראש הרי שניר וחרמון, שהם מקומות מעון אריות נמרים ולא תעמודי עוד באלה המקומות כי אתי תבואי אל הר המור וכו׳. והנמשל הוא לומר עמי תבואי לארצך ותצאי מהגולה.
א. כן צ״ל. בדפוסים: ״אתה״.
ב. כן צ״ל. בדפוסים: ״שאתה״.
משל:
אתי – ומשם מלבנון תלך ותבואי אתי, להיות עמי בקביעות כי אוציאך מחדרי שלמה והוא קורא אותה מעתה בשם כלה כי עתה ארשה לו באמונה, שם תשורי מרחוק מראש שניר וחרמון אשר מרוב גבהם ומפני מעונות אריות אשר שמה לא יוכלו לעלות מרום הרים.
מליצה:
אתי – אומר לה כי מעתה לא יפרד ממנה, (וקראה בשם כלה כי עתה ארש ה׳ את הנפש היקרה להיות מיוחדת להתמדת שכינתו עליה), ומציין לה המקום שבו ועל ידו תמצא אותו תמיד, והוא הלבנון שהוא הבהמ״ק שהוא מלבין שחרות הנפש, והוא היער החפשי שלשם תצא הנפש ממסגרה, כמ״ש על קורות בתינו ארזים, משם תלך אתו הכלה הכלולה. ובמדרש הנעלם חיי דף קכ״ח. אתי מלבנון כלה זו היא הנשמה וכן מלבנון אתי תבואי לעלות אל מעון הרוחני ממדרגה למדרגה, ומבאר כי בנות ציון וירושלים שהם כחות החומר ויצריו לא יוכלו עתה להשבית את החבור היקר הלז, כי תשורי מראש אמנה, כי שם למדה אמונת ה׳ ע״י שראו שם התגלות השכינה והנסים הגלויים שהיו מתמידים בבהמ״ק, וכן תשורי מראש שניר וחרמון, שהם הררי עד ששם הפליא ה׳ פלאות ואותות, וכן התמידו נסים האלה במקדש, עד שהשראת השכינה שם היה בדרך נסיי פלאיי, לא בדרך הרגיל שלא יהיה רק כפי ההכנה והזכות. (ובזוהר שמות דף ה׳, אתי מלבנון מאתר כי מקדשא דלעילא, תשורי מראש אמנה מראשיהון דבני מהימנותא, מראש שניר וחרמון דאינון עתידין לקבלא אורייתא דילי) ומשם תשורי ממעונות אריות, כי האריה הוא מגור לכל בעלי חיים ע״י גבורתו, והנמר ממנו יפחדו ע״י עזותו, ויצייר כי ע״י התעוררות מדת הגבורה והעזות לעבודת ה׳ בקדש, יגורו כחות החיים ולא ימרדו במלכות הנפש, (ובזוהר שם ממעונות אריות אלין ת״ח דעסקין באוריתא, דאינון אריות ונמרים באורייתא), ומבואר אצלנו, כי כל הכוחות המפוזרות בכל החיים למיניהם נקבצו באו בנפש האדם, ועת תגבר בו מדת הגבורה יקרא בשם ארי וכמ״ש במו״נ בפי׳ מעשה מרכבה, ועת תגבר בו מדת העזות יקרא בשם נמר, ואמרו חכמים הוי עז כנמר וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים, וזה היה המליצה לאש של מעלה שהיתה רבוצה כארי והיתה אוכלת את הקרבנות, שר״ל הכנעת כחות החיים הגופנים ע״י התלהבות אש העבודה וכח הגבורה שבו עבדו ודבקו במלכם. (ובר״מ ויקרא דף י״ז ומחיון דכורסיא דדינא, הוה נחית אריה דאשא למיכל קרבנין, אינון דממנן על כל אבר דחב מחבל קטיגור אחד. ומיד דנחת אש של גבוה ואוקיד לון וכו׳, הוי׳ דנחית כאריה דאשא לאוקדא לון, אתוקדון אברין דלהון אתוקדון מחבלן דממנן עליהון, ועי׳ בפ׳ צו ל״ב).
מלבנון – שאליו תבואי אתי ומראש הרי אמנה שניר וחרמון תשורי ארצנו היפה; והוראת שור הבטה לזמן ארוך; ושניר וחרמון הם שני שמות להר אחד (פרשת דברים) כמו חורב וסיני, והר ההר בתרגום ירושלמי טורוס אומנוס, ושם אמנה נזכר במשנה שביעית פרק ו׳ משנה א׳.
אתי מלבנון – א״ר לוי, לא היה צריך קרא לומר אלא אתי ללבנון, ולמה הוא אומר מלבנון, אלא מתחלה הוא נוער מביהמ״ק ואח״כ הוא פורע מאוה״ע.⁠1 (מ״ר)
אתי מלבנון כלה – תמן תנינן, נותנין לבתולה שנים עשר חודש משתבעה הבעל לפרנס את עצמה, ובאחשורוש הוא אומר ששה חדשים בשמן המור, אמר הקב״ה, אני לא עשיתי כן, אלא עד שאתם עוסקין בטיט ולבנים קפצתי וגאלתי אתכם, הדא הוא דכתיב אתי מלבנון כלה.⁠2 (מ״ר)
אתי מלבנון כלה – א״ר שמואל בר נחמני, בעשרה מקומות נקראו ישראל כלה, שש בשיר השירים, אתי מלבנון כלה, לבבתני אחותי כלה, מה יפו דודיך אחותי כלה,
נפת תטופנה שפתותיך כלה – גן נעול אחותי כלה, באתי לגני אחותי כלה, וארבעה בנביאים, קול חתן וקול כלה (ירמיהו ל״ג)3 וככלה תעדה כליה (ישעיהו ס״א) ותקשרים ככלה (שם מ״ט) ומשוש חתן על כלה (שם ס״ב) וכנגדן לבש הקב״ה עשרה לבושין, גאות לבש, לבש ה׳ עוז התאזר4 (תהלים צ״ג), וילבש צדקה, וילבש בגדי נקם, תלבושת, ויעט כמעיל קנאה (ישעיהו נ״ט), הדור בלבושו, אדום ללבושיך (שם ס״ג) הוד והדר לבשת (תהלים ק״ד), [וכל כך למה], כדי להפרע מאוה״ע שבטלו מישראל עשרת הדברות שהיו מצטצמים עליהם ככלה.⁠5 (שם)
אתי מלבנון תבאי – אמר הקב״ה לישראל, כשגליתם לבבל עמכם הייתי שנאמר (ישעיהו מ״ג) למענכם שלחתי בבלה, לכשתחזרו לבית הבחירה בקרוב אני עמכם, הדא הוא דכתיב אתי מלבנון תבאי.⁠6 (שם)
תשורי מראש אמנה – א״ר יוסטא בר שונם, לכשיגיעו הגליות לטורי אמנה הן עתידות לומר שירה, מה טעם – תשורי מראש אמנה.⁠7 (ירושלמי שביעית ו׳:א׳)
תשורי מראש אמנה – אין לשון תשורי אלא לשון קרבן, עתידין אוה״ע להביא תשורות למלך המשיח, ובאיזה זכות – בזכות אבנה שהאמין אברהם כמש״נ והאמין בה׳, ובזכות אמנה שהאמינו ישראל במצרים, כמש״כ ויאמן העם. (שם)
מראש שניר – זה יצחק, מה שניר זה אינו מקבל זריעה אלא פעם אחת כך לא נתנסה יצחק אלא פעם אחת.⁠8 (שם)
וחרמון – זה יעקב, מה חרמון זה כל טובו נתן בזוטו9 כך כהונה מיעקב, לויה מיעקב ומלכות מיעקב.⁠10 (שם)
ממענות אריות – זה סיחן ועוג, [דבר אחר ממענות אריות – זו גלות בבל ומדי, מהררי נמרים – זו אדום].⁠11 (מ״ר)
מהררי נמרים – אלו הכנענים, מה הנמר הזה חצוף כך הכנענים חצופים, הדא הוא דכתיב (יהושע ח׳) ולא נשאר איש בעי אשר לא רדפו אחר ישראל. (שם)
1. לבנון הוא ביהמ״ק כמש״כ (ר״פ ואתחנן) הארץ הטוב הזה והלבנון, [ועיי״ש לפנינו בתו״ת] והיה צ״ל ללבנון, אלא בא לרמז שמקודם יתנער הקב״ה כביבול מחורבן ביהמ״ק כמש״כ התנערי מעפר קומי שבי ירושלים (ישעיהו נ״ב), והיינו שיבנה אותו מחדש, ומשם יפרע מאוה״ע, והיינו מלבנון, ממקום המקדש.
2. ודריש מלבנון כמו מלבנים, כלומר עד שאתם עוסקין בטיט ובלבנים מיד לקחתי אתכם לי.
3. ומה דלא חשיב עוד לשונות כאלה בירמיה ז׳ ל״ד, ט״ז י׳. כ״ה י׳, צ״ל משום דענינם הם לרעה, שישבית ה׳ שמחת חתן וכלה, ובילקוט גריס תחת הפסוק קול חתן וקול כלה דחשיב כאן – את הפסוק דירמיה ב׳ ל״ב התשכח כלה קשוריה ועמי שכחוני ואותה גירסא מסתבר יען דפסוק זה שלפנינו כאן לא איירי ביחס הקב״ה לישראל אלא רק שישמע בערי יהודה קול חתן וקול כלה. משא״כ אותו הפסוק דאיירי ביחס זה.
4. ומפרש דהשם עוז מוסב למעלה ולמטה, לבש ה׳ עוז, עוז התאזר.
5. כלומר מקשרין ומחברין.
6. הוא ע״פ הדרשה המובאה לפנינו בתו״ת פ׳ ויגש על הפסוק אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה, מלמד שכשירדו ישראל למצרים ירדה שכינה עמהם, וכן כשעלו עלתה שכינה עמהם, וע׳ מש״כ שם ובמגילה כ״ט א׳.
7. תרגום יונתן הר ההר (פ׳ חקת) טוורוס אומנוס. והוא הגבול מא״י, ומשיגיעו בני הגלות להתם יחלו לומר שירה על שהגיעו לא״י.
8. בענין העקדה, ולא כמו אברהם שנתנסה בעשר נסיונות, ושניר הוא מין הר כזה שאי אפשר לחרוש עליו כי אם פעם אחת, וטעם הדבר שלא היה צריך יצחק להרבה נסיונות כמו אברהם, י״ל משום דאברהם היה הראשון שהחל לפרסם שם ה׳ כמבואר בתורה ובאגדות היה צריך לכמה וכמה מקרים ונסיונות עד שיתפרסם היטב התכלית הנרצה לו בזה, אהבת ה׳ ויחודו, משא״כ יצחק כבר היה מוחזק באמונת אבות לא היה צריך לרבוי נסיונות. והנה יש בענין אגדה זו נוסחאות שונות וכולן מכוונות לכונה אחת.
9. כלומר בתחתיתו, שהר חרמון הוא הר הטל, כמ״ש כטל חרמון וגו׳.
10. שהוא זוטא ואחרון באבות.
11. מה שבמוסגר העתקנו מש״ר פ׳ כ״ג.
אִתִּי מִיַּעַר1 הַלְּבָנוֹן בּוֹאִי2 כַּלָּה – רעייתי הכלולה בכל מיני יופי ופאר3, אִתִּי מִיַּעַר4 הַלְּבָנוֹן בו את עומדת עתה5 תָּבוֹאִי, תָּשׁוּרִי – תצעדי6 מֵרֹאשׁ הרי7 אֲמָנָה, מֵרֹאשׁ הרי8 שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן, מִן המקומות הללו שהם9 מְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת, מֵהַרְרֵי – מההרים הללו שבהם גדלים10 נְמֵרִים, ולא תעמדי עוד באלה המקומות כי איתי תָּבוֹאִי אל הר המור11:
1. מצודת ציון.
2. אבן עזרא.
3. מצודת ציון.
4. שם.
5. מצודת דוד.
6. מצודת ציון. רש״י ביאר תסתכלי ותתבונני, ואבן עזרא ביאר תִּרְאִי.
7. מצודת ציון.
8. שם.
9. מצודת דוד.
10. רשב״ם.
11. מצודת דוד. והנמשל, שהקב״ה אומר לכנסת ישראל עִמִּי תבואי לארצך ותצאי מהגולה, מצודת דוד. ורש״י ביאר, גם כאשר תגלו מלבנון זה יהיה איתי – שאני אגלה עמכם, וגם כשתשובו מן הגולה אני אשוב עמכם, ואף בכל ימי הגולה אני מצטער בצערכם, ובקבצי את נדחיך תסתכלי ותתבונני מה שכר פעולתך מראשית האמונה שהאמנת בי, לכתך אחרי במדבר ומסעותיך וחניותיך על פי, וביאתך לראש שניר וחרמון שהיו מעונות אריות סיחון ועוג. ובמדרש, ״לבנון״ זה בית המקדש, ולמה נקרא בית המקדש לבנון? שמלבן עונותיהם של ישראל, לקח טוב. ועוד דרשו, ״מראש אמנה״ זה אברהם שכתוב בו והאמין בה׳, ״מראש שניר וחרמון״ זה יצחק, מה הר שניר בהיותו הר קשה שונא את הניר (שדה חרוש) ורק בקושי הוא מקבל חרישה כך לא נתנסה (לקח אישה) יצחק אלא פעם אחת בלבד, ״וחרמון״ זה יעקב, מה חרמון זה כל טובו נתון בזוטו (בתחתיתו) כך כהונה לויה ומלכות יצאו מתוך זרעו של יעקב, ״ממעונות אריות״ זה סיחון ועוג, מה הארי הזה שחצן כך היו סיחון ועוג שחצנים וגבורים, ״מהררי נמרים״ אלו הכנעניים, מה הנמר הזה חצוף כך הכנעניים חצופים, מדרש רבה וראה מדרש יפה קול ומדרש עץ יוסף על מדרש רבה.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ט) לִבַּ⁠בְתִּ֖נִי אֲחֹתִ֣י כַלָּ֑⁠ה לִבַּ⁠בְתִּ֙נִי֙א [בְּ⁠אַחַ֣ת] (באחד) מֵעֵינַ֔יִךְ בְּ⁠אַחַ֥ד עֲנָ֖ק מִצַּוְּ⁠רֹנָֽיִךְ׃
You have ravished my heart, my sister, my bride. You have ravished my heart with one of your eyes, with one bead of your necklace.
א. לִבַּבְתִּ֙נִי֙ =ק-מ ומסורת-ל ובדפוסים
• ל!=לִבַּבְתִּ֙ינִי֙ (כתיב מלא יו"ד)
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
קְבִיעַ עַל לוּחַ לִבִּי רְחִימְתִיךְ אֲחָתִי כְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל דִּמְתִילָא לְנִנְפֵּי דְּהִיא צְנִיעָא קְבִיעַ עַל לוּחַ לִבִּי חִבַּת זוּטַר רַבָּנַיִךְ דְּהוּא צַדִּיקָא כְּחַד מִן רַבָּנֵי סַנְהֶדְּרִין וּכְחַד מִן מַלְכַיָּא דְּבֵית יְהוּדָה דַּהֲוָת יְהִיבָא כְּלִילָא דְּמַלְכוּתָא עַל צַוְרֵיהּ.
[א] לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה לִבַּבְתִּנִי – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לֵב אֶחָד הָיָה לָכֶם בְּמִצְרַיִם וּנְתַתֶּם לִי שְׁנֵי לְבָבוֹת. לִבַּבְתִּנִי בְּאַחַד מֵעֵינַיִךְ, בְּדַם הַפֶּסַח וּבְדַם הַמִּילָה, בְּאַחַד עֲנָק מִצַּוְּרֹנָיִךְ, זֶה משֶׁה הַמְיֻחָד וְהַגִּבּוֹר שֶׁבִּשְׁבָטַיִּךְ.
דָּבָר אַחֵר: לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֵב אֶחָד הָיָה לָכֶם בַּיָּם וּנְתַתֶּם לִי שְׁנֵי לְבָבוֹת, לִבַּבְתִּנִי בְּאַחַד מֵעֵינַיִךְ, שֶׁעֲמַדְתֶּם לְפָנַי עַל הַר סִינַי וַאֲמַרְתֶּם: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (שמות כ״ד:ז׳). בְּאַחַד עֲנָק מִצַּוְּרֹנָיִךְ, זֶה משֶׁה הַמְיֻחָד וְהַגִּבּוֹר שֶׁבִּשְׁבָטַיִךְ.
דָּבָר אַחֵר: לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֵב אֶחָד הָיָה לָכֶם בַּמִּדְבָּר וּנְתַתֶּם לִי שְׁנֵי לְבָבוֹת, לִבַּבְתִּנִי בְּאַחַד מֵעֵינַיִךְ, בַּהֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן (במדבר ט׳:ט״ו). בְּאַחַד עֲנָק מִצַּוְּרֹנָיִךְ, זֶה משֶׁה הַמְעֻלֶּה בַּשְּׁבָטִים. אִית דְּאָמְרֵי נְשֵׁי דּוֹר הַמִּדְבָּר כְּשֵׁרוֹת הָיוּ, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לְאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה עָמְדוּ וְנִמְלְכוּ עַצְמָן וְלֹא נָתְנוּ כְּלוּם מִנִּזְמֵיהֶן לְמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, וְכֵיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ שֶׁהֵן אֲסוּרוֹת לָהֶן מִיָּד נָעֲלוּ דַּלְתוֹתֵיהֶן.
דָּבָר אַחֵר: לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לֵב אֶחָד הָיָה לָכֶם בַּמְרַגְּלִים וּנְתַתֶּם לִי שְׁנֵי לְבָבוֹת, זֶה יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב, שֶׁנֶּאֱמַר: בִּלְתִּי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וגו׳ (במדבר ל״ב:י״ב). בְּאַחַד עֲנָק מִצַּוְּרֹנָיִךְ, זֶה משֶׁה הַמְיֻחָד וְהַגִּבּוֹר שֶׁבִּשְׁבָטַיִךְ.
דָּבָר אַחֵר: לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֵב אֶחָד הָיָה לָכֶם בַּשִּׁטִּים, וּנְתַתֶּם לִי שְׁנֵי לְבָבוֹת, לִבַּבְתִּנִי בְּאַחַד מֵעֵינַיִךְ, זֶה פִּנְחָס, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל, וַתֵּחָשֶׁב לוֹ לִצְדָקָה (תהלים ק״ו:ל׳-ל״א). בְּאַחַד עֲנָק מִצַּוְּרֹנָיִךְ, זֶה משֶׁה.
לבבתני אחותי כלה לבבתני באחת מעיניך – משל למה הדבר דומה לתינוקת בת מלכים ששלח המלך אחריה ראה אותה באחת מעיניה ושבחה אלו ראה כל הגוף על אחת כמה וכמה. לכך נאמר לבבתני אחותי כלה [לבבתיני באחת מעיניך].
ד״א לבבתני אחותי כלה – את נתת לי את הלב שאהיה מלך על הבריות.
לבבתיני אחותי כלה – משל למה הדבר דומה לתינוקות בת מלכים שלח המלך אליה ראה אחת מעיניה ושבחה אילולי ראה אותה בכל גופה על אחת כמה וכמה. א״ר שמואל בר נחמני א״ר יונתן לבבתיני וגו׳ בתחלה באחת מעיניך לכשתעשי בשתי עיניך.
דבר אחר: לבבתיני אחותי – זה אברהם שאיחה להקב״ה כל באי עולם.
מצורוניך – זה דוד שהיה באמצע הדורות שכרת הקב״ה ברית עולם אשר כרת את אברהם, כרתי ברית לבחירי, מה כלה אינו באה אלא בשדוכין, כך ישראל אינם באים אלא בת״ח.
אכ׳ד׳ת קלבי יא אכ׳תי יא ערוס, אכ׳ד׳ת קלבי בואחדה מן עינאך, במכ׳נקה ואחדה מן ענקך.
אחותי! הכלה (ביחס לחתן שלה)! לקחת את לבי באחת מהעינים שלך, בצוארון אחד מהצואר שלך.
לבבתיני – לקחת את לבי.
לבבתיני אחותי כלה, הוא כשהטיבו ישראל מעשיהם בזמר דוד ושלמה הוסיף להם הקב״ה שם על שמותיהם וקראם אחותי כלה. אבל לבבתיני השניה, נראה יותר לפי המשך הענין וסדרו ראשון ראשון שהוא פרישת ישראל משושלת בית דוד בימי רחבעם שלא נותר מהם נאמן לה׳ ולנביאו זולת יהודה ובנימין. ואמרו המפרשים שהנשים לא נשמעו לבעליהן במעשה העגל כי אם בתרומת המשכן.
לבבתיני – משכְתְ את לבי אלייך.
באחת מעינייך – הרבה דוגמות טובות שביך, לוּ לא היה ביך אלא אחת מהן, הייתי מחבביך ביותר, וכל שכן בכולן.
וכן באחד ענק מצורוניך – באחד מרבידי ענקי קישוטיך, הם טכסיסיא מצות שישראל מצויינין בהן.
דבר אחר: באחד ענק – באחד מאבותיך, הוא אחד היה אברהם (יחזקאל ל״ג:כ״ד) הנקרא ענק: האדם הגדול בענקים (יהושע י״ד:ט״ו).
א. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 142, אוקספורד 34. בדפוסים: ״תכשיטי״.
You captured my heart – You have drawn My heart to you.
With but one of your eyes – Of the many good characteristics that you possess, if you had only one, I would love you dearly, and all the more so with all of them.
And similarly, "with one necklace of your necklaces,⁠" with but one of the chains of your necklaces. These are the adornments of commandments through which the [Bnei] Yisroel are distinguished.
Another explanation of "בְּאַחַד עֲנָק,⁠" with one of your forefathers, [the one] referred to as, "was one,⁠"1 the one singled out, and this is Avraham, who is called עֲנָק [=a giant], "the greatest man among the giants בַּעֲנָקִים.⁠"2
1. Yechezkel 33:24.
2. Yehoshua 14:15.
לבבתיני אחותי כלה – אמ׳ השם היה לי לב עליכם בתחלה לרחמכם כענין שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך והרבה ועוד הוספתם לי רחמים עליכם שנא׳
לבבתיני באחד מעיניך – על שסבלתם עול המלכיות באהבה אני מרחמכם שנאמר לכן יחכה י״י לחננכם ולכן ירום לרחמכם וגו׳. באחת מעיניך כאחת ענק מצוארוניך. כשם שפשטתם לי צואר ליהרג על ייחודי שנאמר כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 7]

לבבתיני – הסירות לבי כמו מסעף (ישעיהו י׳:ל״ג) – יכרית הסעיף, וכן ושרשך (תהלים נ״ב:ז׳).
באחתא ענק – קישורים וחרוזים, כמו וענקים לגרגרותיך (משלי א׳:ט׳).
א. כן בכ״י לונדון 27298 (גם בפירוש על דרך המדרש), פריס 334, וכן במספר כ״י של המקרא. בנוסח המקרא שלנו: ״באחד״.
לבבתיני – עשית רצון לבי על יד אחד מהנביאים, והוא אליהו שהחזיר ישראל בתשובה.
באחתא ענק – הוא שבט יהודה, שמלכי יהודה היו הרוב מהם חסידים.
א. כן בכ״י לונדון 27298 (גם בפירוש המלים), וכן במספר כ״י של המקרא. בכ״י פריס 334 ובנוסח המקרא שלנו: ״באחד״.
Thou hast ravished my heart. Thou hast fulfilled the delight of my heart by one of the prophets, namely, Elijah, who brought Israel back to repentance.
With one chain. The tribe of Judah, for the kings of Judah were mostly pious.
לבבתיני – לקחת לבי.
ענק – מיני חלי קשורים על הצואר, וכמוהו וענקים לגרגרותיך (משלי א׳:ט׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

לבבתיני – אחר שאמר: כולך יפה (שיר השירים ד׳:ז׳), אמר עתה: לבבתני באחד ענק מצוארוניך – זהו שבט יהודה שהלך אחרי השכינה, כי רוב מלכי יהודה היו צדיקים.⁠א
ועניין באחד מעיניך – הוא אליהו הנביא שהחזיר ישראל בתשובה שלימה ודבקו בשם.
א. כן בכ״י לונדון 24896. בכ״י וטיקן 488: ״חסידים״.
לבבתיני – פתרונו: עשית לבי משוך עליך באהבה.
לבבתני באחת מעינייך – אם לא כי אם עינייך אחת, לבי הומה בקרבי מרוב אהבתיך.
באחדא ענק מצוארוניך – מענקים שבצוארוניך. ועל שם צואר נקרא צוארוניך.
א. כן בפסוק. בכ״י: באחת.
לבבתיני אחותי כלה. ולא פירש כלום עד סוף הפסוק – ליבבתיני באחת מעיניך, כמו ״נשאו נהרות י״י נשאו נהרות קולם״ (תהלים צ״ג:ג׳); ״כי הנה אויביך י״י כי הנה אויביך יאבידו״ (תהלים צ״ב:י׳); ״עד מתי רשעים י״י עד מתי רשעים יעלזו״ (תהלים צ״ד:ג׳); ״הבו לי״י משפחות עמים הבו לי״י כבוד ועוז״ (תהלים צ״ו:ז׳); ״ימינך י״י נאדרי בכח״ (שמות ט״ו:ו׳). כל אילו המקראות חוץ מן הראשון אינו אומר אלא התחלתא הדבור, ומזכיר שם כל המעשה,⁠ב וחוזר וכופל את דבריו, ומסיימם.
ליבבתיני. נכנסה בלבי. מעיניך – מגווני תכשיטיך, כמו ״ועינו כעין הבדולח״ (במדבר י״א:ז׳). באחתג ענק. יש נשים שיש להם ענקים כפולים במיני תכשיטים, ואני אוהבך, יפת בעיני באחד.⁠ד
והדוגמה באחד ממלכי יהודה הצדיקים, או במצוה אחת שאדם עושה לשם שמים.
א. כתב-היד מוסיף כאן: התורה, אך מלה זו מסומנת למחיקה.
ב. כך בכתב היד. נוסח זה בעייתי, שהרי רק בצלע השנייה של התקבולת מוזכר ״כל המעשה״. אלא שלהציע נוסח חלופי קצת יותר קשה. ייתכן שמשפט זה פשוט הוזז ממקומו, והוא התייחס במקור לצלע השנייה. אולם ייתכן שמדובר בטעות מסוג אחר – או כזו הקשורה להוספה המוטעית של המלה ״התורה״ לפני כן (ראו לעיל הע׳ 123); או אולי הנוסח הנכון הוא ״ומזכיר שֵם של המעשה״, כלומר הדובר מזכיר את שמו של הנמען, וכדברי רשב״ם בשמות ט״ו:ו׳: ״אך בחציו הראשון מזכיר במי הוא מדבר״.
ג. בנוסחנו: בְּאַחַד. קניקוט מביא עדי נוסח רבים לנוסח של פרשננו. בטקסט המקראי שבכתב היד כתוב בְּאַחַד כנוסח המסורה, וגם לפני כן באותו פסוק כתוב ״בְּאַחַד מֵעֵינַיִךְ״ (נוסח המסורה כתיב באחד, קרי בְּאַחַת).
ד. בכתב היד המלה האחרונה אינה ברורה, ונראה כאילו כתוב: אחייך, מה שהופך את כל המשפט ללא מובן.
לבבתיני אחותי כלה – א׳ לה: אל תחשבי בלבך שלא נוכל לעלות אל1 הרי האריות והנמרים פן יטרפו אותנו, אל תפחדי מהם, כי לבבתיני – כלומר: נתת לי לב אמיץ כגבורים, שבשביל אהבתך נתגברתי ונברא לי לב חדש, שיש לי כח ללחום עם האריות והנמרים ולגרשם ממעונותם. וכן דרך החושקים שעושים מלחמות ונצחונות בשביל אהבת חשוקתם.
לבבתיני – אקורש מיאי.⁠2
[לבבתיני – תצוד לבי ביפיך, כמו: נפש יקרה תצוד (משלי ו׳:כ״ו).⁠3]⁠א
באחד מעיניך – בהבטה אחת שאת מבטת בי באחד מעיניך, ותוסף לבי וכחי. וכך דרך החושקות שמביטות אל דודם בעין אחד דרך רמיזה וחבה.
או שמא אחד אינו מוסב אעיניך, אלא פי׳: לבבתיני – בהבטה אחד שתביטי בי בעיניך.
או פי׳: באחד מעיניך – באחד מענינים טובים שבך, שאפילו לא היה בך רק ענין אחד הייתי אוהבך, כל שכן שיש בך הרבה ענינים טובים.
או פי׳: באחד ממראיך, כמו: ועינו כעין הבדלח (במדבר י״א:ז׳), ואפילו כשאין אני רואה רק אחד מענקי צוארך, אני מתגבר והולך, לפי שכשאני רואה הענק אני זוכר יופי הצואר.
1. השוו ללשון הפסוק בבמדבר י״ג:ל״א.
2. בלעז: acorasa mei (= encouragea moi).
3. מקורו בפרחון (מחברת הערוך ״לב״).
א. ביאור זה נוסף בגיליון.
לבבתיני אחותי כלה הלכת בדרך לפי רצונו של לבי ועשית רצוני.
באחד מעיניך אחד מן הנביאים, אשר החזיר את ישראל לתשובה ולציות [לאל] והרג את עובדי העבודה הזרה1.
באחד ענק מצורוניך אחד השבטים, שהוא שבט לוי, אשר לא המרה את פיו של הקדוש ברוך הוא מעולם ולא עבד עבודה זרה.
1. לפי פירוש אבן עזרא על הפסוק מילים אלה רומזות לאליהו אשר הרג את נביאי הבעל.
לבבתיני אחותי כלה לבבתיני באחת מעיניך באחד ענק מצורוניך – אמר אליה שגדל חשקו בה באחת מעיניה אשר עיונה בו באלו הדברים אשר המציאה לו בחכמות הלמודיות וכן הענין באמרו באחד ענק מצוארוניך כי הצואר הוא כפל והיה המנהג שם לשום ענק אחד בכל אחד מצדדיו. ואמנם אמר זה כי לה שתי עינים העין האחד יהיה בו הקודם המגיע מהחוש קודם אצל הטבע כמו הענין ברוב החכמות הלמודיות והשני הוא הפך זה ולזה יאמר שגדל חשקו בה במה שהמציאה לו בזה האופן רצוני שיהיה הקודם אצל החוש הוא הקודם אצל הטבע.
והוסיף על שיר ידידותיה לבבתיני אחותי וגו׳ – ירצה שהרהיבה לבו בהביטה אליו באחד מעיניה לפי שההבטה על זה האופן היתה מרוב אהבה כמו שאמר (בראשית מ״ד) ואשימה עיני עליו. הנה עין ה׳ אל יריאיו (תהלים ל״ג). גם באחד ענק מצורוניך כ״ש בכלם.
ואמר לבבתני, לומר כי כל הגדולות וכל הנוראות ההם או רובם עשה עמה בזמן משה ואהרן שעל משה אמר באחד מעיניך רצונו אחד שבמלכים והמנהיגים והמיוחד שבהם. ועל אהרן אמר אחד ענק מצוארוניך. כי כבר אמרנו כי הצואר הוא המזבח והכהנים הם אלף המגן תלוי בענקים לגרגרת והכהן הגדול הוא הגדול והמיוחד שבהם ושניהם צמדים הם אשר אמר עליהם מבעד לצמתך פעמים. וקראם תאמי צביה כמו שאמרה וכל זה לומר כי בשנים אלה הרהיבה לעשות עמה את כל אלה וכל עוד אשר ימשכו אחריהם רבים ממינם אע״פ שלא יהיו שקולים כנגדם ימשך הדבוק והשררה.
(ט-י) כי אמנם בימי דוד לבבתיני באחת מעיניך, שהיה המלך לרצון1, אבל לא אביתר כהן גדול2: באחד ענק. בבניהו שהיה על הכרתי והפלתי3, לא ביואב4, אמנם בימי שלמה מה יפו דודיך, שהיו כולם צדיקים ורצויים, המלך וצדוק כהן גדול5 ובניהו בן יהוידע על הצבא6: מה יפו דודיך. בעיון ובמעשה7, מה טובו דודיך, ללמד דעת את העם8: וריח שמניך. במידות9:
1. כלשון הזה כתב רבינו בסוף פירושו למגילת רות, שדוד היה ׳מלך לרצון׳. ופירוש ׳לבבתני - לקחת לבי׳ (אבע״ז), משכת את לבי אלייך (רש״י), והלב הוא הרצון, שישראל היו לרצון ע״י המלך הצדיק. והמלבי״ם כתב ׳לבבתני - משכת את לבבי אל לבבך הגם שלא תשקיפי אלי רק באחת מעיניך׳.
2. שני עינייך הם מלך וכהן גדול, כמש״כ (פסוק א), וכאן היה רק אחד מהעיניים לרצון. ואביתר הכהן היה עם אבשלום במרד נגד דוד, כמסופר במלכים א׳ (פרק א), וראה ביומא (עג:) שלא נענה אביתר באורים ותומים, כי לא היתה השכינה שורה עליו.
3. לשה״כ בשמואל ב׳ (כ כג) ותרגומו ׳על קשתיא ועל קלעיא׳, וראה רד״ק בשמואל ב׳ (טו יח). ׳ענק - מיני חלי [תכשיט] קשורים על הצואר, וכמוהו וענקים לגרגרותיך׳ (אבע״ז), ׳כי הצואר הוא כפול, והיה המנהג שם לשום ענק אחד בכל אחד מצדדיו׳ (רלב״ג), ונראה שכוונת רבינו שיהוידע היה ראש הצבא, כמו שכתב (פסוק ד) ששר הצבא נקרא ׳צואר׳ שהוא תחת הראש, כן שר הצבא מתחת למלך, ולכן המשילו ל׳ענק׳ שהוא על הצואר, ׳מצורוניך׳.
4. שגם הוא היה שר הצבא, ולא היה לרצון. וכן כתוב בשמואל ב׳ (כ כג) ׳וְיוֹאָב אֶל כָּל הַצָּבָא יִשְׂרָאֵל וּבְנָיָה בֶּן יְהוֹיָדָע עַל הַכְּרֵתִי וְעַל הַפְּלֵתִי׳, וראה שם שיואב הרג את עמשא. וקרוב לפירוש זה אך על תקופה אחרת פירש אבע״ז: ׳אחר שאמר כולך יפה, אמר עתה לבבתיני באחת ענק מצורוניך, זהו שבט יהודה שהלך אחרי השכינה׳, הרי שגם הוא דייק שאחד מתוך שניים היה לרצון, אלא שפירש מבין מלכות יהודה וישראל. וראה שבת (פח:) ׳לבבתני אחותי כלה לבבתני באחת מעיניך, בתחילה באחת מעיניך ולבסוף בשתי עיניך׳.
5. שהיה יותר לרצון מאביתר, כמבואר ביומא (עג:).
6. כמבואר במלכים א׳ (ד ד).
7. לעיל (א ב) כתב רבינו ש׳דודיך׳ הם ׳התורה והמצוה אשר כתבת להורות׳, ׳התורה׳ – העיון, ׳והמצוה׳ – המעשה. [ומה שאמר כאן ׳אחותי כלה׳, אף שפירש בפסוק ח׳ שנקראת ׳כלה׳ כל זמן שלא נבנה בית המקדש, כי הכוונה לראשית ימי שלמה עד בניין הבית].
8. לכן כפל ׳מה יפו דודיך׳ ו׳מה טובו דודיך׳, ׳דודיך׳ הראשון הם התורה והמצוה, ואילו ׳דודיך׳ השני הם הצדיקים, וכן מצינו לעיל (א ה) שפירש ׳דודיך׳ – האבות, וכמו שכאן כתוב ׳טובו דודיך מיין׳, נאמר שם שאותם הדודים ׳מיין אהבוך׳. וראה לקח טוב: ׳מה יפו דודיך אחותי כלה - אמר ר׳ יוחנן, כשם שהכלה אינה נאה אלא בתכשיטין, כך ישראל אינם נאים אלא בתלמידי חכמים, מה טובו דודיך מיין - מה היין מגדל את הגוף, כך תלמידי חכמים מגדלים את ישראל׳. [אך יתכן ש׳דודיך׳ בשניהם הם הצדיקים, שהם ׳יפים׳ בעצמם בלימוד התורה בעיון ובמעשה, וגם הם ׳טובים׳ לאחרים, שמלמדים דעת לעם].
9. ׳עיון׳ הוא ידיעת ה׳ ואהבתו ויראתו, ׳מעשה׳ – מצוות מעשיות, ו׳מידות׳ הם המידות שבהם האדם מתדמה לבוראו ומקיים ׳והלכת בדרכיו׳, וראה בתחילת כוונות התורה מש״כ רבינו בזה. וראה לעיל (א יב-יד) בביאור למה הריח מסמל את המידות, ע״ש.
באחד מעיניך. באחת ק׳.
לבבתני – מלשון לב.
ענק – כן יקרא עדי הצואר כמו וענקים לגרגרותיך (משלי א׳:ט׳).
לבבתני – הנה מאז בהיותי עמך משכת את לבי אליך את אחותי כלה ואמר אחותי בלשון חיבה יתירה.
לבבתני באחת מעיניך – יפרש במה משכה לבו, ואמר בהבטת עין אחת מעיניך, כי הבטה בדרך חיבה בעין אחת ממשיך את הלב עד מאוד.
באחד ענק – אף בעדי אחד מקשוטי צוארך משכת את לבי אליך, ומכל שכן בכולם והנמשל הוא לומר אהבתי לך בעבור אברהם אביך שהיה עין העולם, לפרסם אלהותי בין בני אדם להיישירם בדרך אשר ילכו בה. ובעבור משה עבדי המכניסך עמי בברית. וכינהו באחד ענק מן הצואר, שהוא היה העדי והקשוט המיוחד בהמדברים בך, וקוראים בגרון ללכת בדרכי ה׳ ולשמור מצותיו.
משל:
לבבתני – משכת את לבבי אל לבבך הגם שלא תשקיפי אלי רק באחת מעיניך, כי בעין השנית תביט אל חדרי שלמה ובנות ציון השומרות וכן הגם שאין מיוחד אלי רק אחד ענק מצורניך כי השאר לשלמה.
מליצה:
לבבתני – אומר עד עתה היה הדבוק בינינו ע״י ההשגה שהיא במוח, ועתה יהיה ע״י התעוררות הנפש בעבודה שהיא ע״י עבודת הלב שהוא שורש לכח המתעורר וכחות החיים וז״ש לבבתני דבקות לב בלב. ועד עתה היה תנאי ההשגה שתי עינים, שהיא עין המחזה וההשכלה באלהות אשר במרכבה הגדולה שהוא המציאות הכללי, ועין ההשכלה באלהות אשר בנפש שהיא המרכבה הקטנה (כנ״ל א׳ ט״ו, ד׳:א׳) ועתה משכת את לבבי באחת מעיניך, א״צ השגה עיונית על המציאות והנהגתו, רק הסתכלות הנפש בעצמה, שתרד להשגיח על עולמה הקטן, ליחד כל כחותיו ולהקריבו לקרבן לפני מלך הכבוד, וכן די באחד ענק מצורניך שהוא פקודת השכל המעשי לבדו, על היראה והעבודה, וא״צ לשכל העיוני.
לבבתיני – בנין פִּעֵל ע״ד דִשֵּׁן שֵׁרֵשׁ שהוראתם הסיר הדשן והשורש, אף כאן ר״ל הסירות לבי ממקומו.
אחתי – אהבת האח הכשר לאחותו הכשרה היא הנעימה בין כל מיני אהבה, ומי שטעמה ידע מתקה.
כלה – מקושטת בכליל ביום כלולותיה.
באחת וגו׳ – אחת משתי עיניך ואחד מענקי צורניך היו כדאי להוליד בי אהבה עזה כזו, כ״ש שתי עיניך ורוב ענקיך.
צורניך – ההפרש בין וישם רביד הזהב על צוארו (פרשת מקץ) לשון יחיד, ויפל על צוארי בנימן אחיו וגו׳ (פרשת ויגש) לשון רבים הוא שהראשון הוא הצואר ממש, והשני הצואר וסביביו בגובה הגב, וכאן ראוי להיות בלשון רבים שכ״כ היתה מקושטת בענקים שאין די מקום הצואר לבדו לכלכל את כולם, ובא בהברת וֹן להוראת הגדלה (עיין מה שכתבתי למעלה ג׳:ט׳).
לבבתני – אמר הקב״ה, לב אחד היה לכם במצרים ונתתם לי שני לבבות – בדם הפסח ובדם המילה.⁠1 (שם)
לבבתני – אמר הקב״ה, לב אחד היה לכם בים ונתתם לי שני לבבות – שעמדתם על הר סיני והקדמתם נעשה לנשמע.⁠2 (שם)
לבבתני – אמר הקב״ה, לב אחד היה לכם במרגלים ונתתם לי שני לבבות – ביהושע וכלב.⁠3 (שם)
לבבתני וגו׳ – א״ר שמואל בר נחמני א״ר יונתן, מאי דכתיב לבבתני אחותי כלה לבבתני באחת מעיניך, בתחלה באחת מעיניך ולבסוף בשתי עיניך.⁠4 (שבת פ״ח.)
לבבתני באחד מעיניך – אמר הקב״ה, לב אחד היה לכם במדבר ונתתם לי שני לבבות, באחת מעיניך – בהקמת המשכן.⁠5 (שם)
לבבתני באחד מעיניך – אמר הקב״ה, לב אחד היה לכם בשטים ונתתם לי שני לבבות, באחת מעיניך – בפינחס, שנאמר (תהלים ק״ו) ויעמוד פנחס ויפלל.⁠6 (שם)
באחד מעיניך – [מכאן לנשים צנועות שדרכן לגלות עין אחת].⁠7 (ירושלמי שבת פ״ח ה״ג)
באחד ענק מצורניך – זה משה המיוחד והגבור והמעולה שבשבטיך8 (מ״ר)
1. דריש לבבתני מלשון שני לבבות [וכמ״ש בב״ב י״ב ב׳ קודם שאכל אדם יש לו שני לבבות שנאמר ואיש נבוב ילבב], וכן דרשינן בכל לבבך – בשני יצריך, ור״ל במצרים היה להם לב אחד – כולו לרעה, כנודע שהיו שקועים שם בעבודה זרה. ואח״כ נצטרף להם גם יצר טוב בקיום מצות פסח ומילה, ונסמך על האגדות שקודם שיצאו ממצרים מלו עצמן, וזו היא גם כונת הדרשות הבאות. והנה דרשה זו והבאות אחריה כנראה בפנים המדרש מקוטעות ומשובשות הן, והעתקנו כפי הנאות לענין.
2. עיין באות הקודם, והלב אחד שהיה להם בים הכונה עפ״י הכתוב בתהלים וימרו על ים בים סוף.
3. יתכן דמתחלה גם יהושע היה לבו שוה למרגלים לרעה, לולא ברכת משה, וכן כלב לולא נשתטח על קברי אבות בחברון, כנודע בדרשה ויבא עד חברון, ומדהוצרכו לברכה ולתפלה, ש״מ שזולת זה היו שוים לכולם.
4. ר״ל בתחלה כשקבלו התורה נתקרבו להקב״ה בעין אחת ולבסוף נתקרבו בשתי עינים, שאמרו נעשה ונשמע, דהיינו התקרבות מלאה ושלמה כאדם המביט במלא עיניו, שהרי סמכו עליו בכל עד שהקדימו נעשה לנשמע, ועיין לקמן פרשה ה׳ פסוק ב׳ בדרשה תמתי בבאור אות י״ג, ומפרש לבבתני מלשון התקרבות נלהבה.
5. ע׳ מש״כ לעיל אות קכ״ו.
6. ר״ל בשטים היה לכם לכולכם לב אחד לרעה כמ״ש ויחל העם לזנות וגו׳, ועם תפלת פינחס נדמה לי כאלו נחלקה לבבכם גם ליצר טוב, שהועילה תפלתו ושכך כעסו.
7. לפנים בעת שהיו נוהגות הנשים ללכת עטופות היו מגלות רק עין אחת כדי לראות מהלכן, ומכאן רמז שמנהג כזה הוא מנהג כשר וצנוע, שהרי כן משבחה הכתוב שלבבתו בעין אחת.
8. שלשת תוארים אלו מתיחסים ביחוד למשה, שהוא היה יחיד בנביאים כמש״כ ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, וגם היה גבור כמ״ש אין הקב״ה משרה שכינתו אלא על גבור וילפו ממשה, [ע׳ לפנינו בתו״ת פ׳ פקודי בפ׳ ויפרש את האהל על המשכן], וגם היה ממעולה שבשבטים ששבט לוי היה מעודו מיוחד לה׳ שלא השתתפו בעגל וכתיב בהם מי לה׳ אלי ויאספו אליו כל בני לוי, וגם כתיב בהו יורו משפטיך ליעקב, וכל אלה התוארים מכוונים בהלשונות באחד ענק מצורניך, באחד – אחד מיוחד, [וכמ״ש במגילה כ״ח א׳ מאי אחד – מיוחד], ענק – גבור, מצורניך, הפאר והמעלה, כי עיקר יופיו של אדם תלוי בצואר, כמבואר לעיל בפ׳ ד׳.
מאז היותי עמך1 לִבַּבְתִּנִי – כבשת את ליבי2 אֲחֹתִי3 כַלָּה – רעייתי הכלולה בכל מיני יופי ופאר4, לִבַּבְתִּינִי – משכת את ליבי5 בְּהַבָּטַה על6 אַחַת (באחד כתיב) מֵעֵינַיִךְ7, ואף בְּהַבָּטָה8 בְּתכשיט9 אַחַד – אֶחָד בלבד10 עֲנָק11 מִצַּוְּרֹנָיִךְ – המקשט את צוארך משכת את ליבי אלייך, ומכל שכן שאת מושכת את ליבי כשאני מביט בכולם12:
1. מצודת דוד.
2. רש״י, אבן עזרא, מצודת דוד. והוא מלשון לב, מצודת ציון.
3. ואמר אחותי בלשון חיבה יתירה, מצודת דוד.
4. מצודת ציון בפס׳ ח׳.
5. מצודת דוד.
6. שם.
7. כי הבטה בדרך חיבה בעין אחת ממשיך את הלב עד מאוד, מצודת דוד.
8. מצודת דוד.
9. רש״י, אבן עזרא, מצודת דוד.
10. רש״י.
11. הוא עדי המקשט את הצואר [-שרשרת], מצודת ציון.
12. מצודת דוד. והנמשל, הקב״ה אומר לכנסת ישראל, אהבתי אליך היא בזכות אברהם אביך שהיה עין העולם לפרסם אלהותי בין בני אדם להיישירם בדרך אשר ילכו בה, ובזכות משה עבדי שהכניסך עימי בברית, והמשיל אותם לענק שמקשט את הצואר משום שהם קראו בגרון ללכת בדרכי ה׳ ולשמור מצוותיו, מצודת דוד. ורש״י ביאר שהקב״ה אומר לכנסת ישראל, אילו היה בך רק אחת מתכונותייך הטובות, הייתי מחבבך ביותר וכל שכן בכל התכונות הטובות שיש בך, והמשיל את טכסיסי המצוות שישראל מצויינין בהן לענק המקשט את הצוואר. בדרך נוספת מבאר רש״י ש״אחד ענק״ הוא אחד האבות שהיה האדם הגדול בענקים, והוא אברהם אבינו. ובמדרש, אמר הקדוש ברוך הוא לב אחד היה לכם במצרים ונתתם לי שני לבבות, בדם הפסח ובדם המילה, מדרש רבה.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(י) מַה⁠־יָּ⁠פ֥וּ דֹדַ֖יִךְ אֲחֹתִ֣י כַלָּ֑⁠ה מַה⁠־טֹּ֤⁠בוּ דֹדַ֙יִךְ֙ מִיַּ֔⁠יִן וְ⁠רֵ֥יחַ שְׁ⁠מָנַ֖יִךְ מִכׇּ⁠ל⁠־בְּ⁠שָׂמִֽים׃
How beautiful is your love, my sister, my bride! How much better is your love than wine and the fragrance of your ointments from all kinds of spices!
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
כַּמָּה שַׁפִּירָן עֲלַי חִבְּתִיךְ אֲחָתִי כְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל דִּמְתִילָא לְנִנְפֵּי דְּהִיא צְנִיעָא כַּמָּה טָבָן עֲלַי חִבְּתִיךְ יַתִּיר מִשִּׁבְעִין אוּמַּיָּא וְשׁוּם טָב דְּצַדִּיקַיִךְ נָדִיף מִכָּל בּוּסְמָנִין.
[א] מַה יָּפוּ דֹדַיִךְ אֲחֹתִי כַלָּה – רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי חֶלְבּוֹ בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר בַּעֲשָׂרָה מְקוֹמוֹת נִקְרְאוּ יִשְׂרָאֵל כַּלָּה, שִׁיתָּא הָכָא, וְאַרְבָּעָה בַּנְּבִיאִים. שִׁיתָּא הָכָא, אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה; לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה; מַה יָּפוּ דֹדַיִךְ אֲחֹתִי כַלָּה; תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה; גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה;: בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה (שיר השירים ה׳:א׳), הָא שִׁיתָּא, וְאַרְבָּעָה בַּנְּבִיאִים: קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה (ירמיהו ל״ג:י״א);: וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ (ישעיהו ס״א:י׳);: וּתְקַשְּׁרִים כַּכַּלָּה (ישעיהו מ״ט:י״ח);: וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה (ישעיהו ס״ב:ה׳). וּכְנֶגְדָּן לָבַשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲשָׂרָה לְבוּשִׁין: ה׳ מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ (תהלים צ״ג:א׳), הֲרֵי אֶחָד; לָבֵשׁ ה׳ עֹז, הֲרֵי שְׁנַיִם; הִתְאַזָּר, הֲרֵי שְׁלשָׁה;: וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיָן (ישעיהו נ״ט:י״ז), הֲרֵי אַרְבָּעָה;: וַיִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי נָקָם (ישעיהו נ״ט:י״ז), הֲרֵי חֲמִשָּׁה; תִּלְבּשֶׁת, הֲרֵי שִׁשָּׁה; וַיַּעַט כַּמְעִיל קִנְאָה, הֲרֵי שִׁבְעָה;: זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ (ישעיהו ס״ג:א׳), הֲרֵי שְׁמוֹנָה;: מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁיךָ (ישעיהו ס״ג:ב׳), הֲרֵי תִּשְׁעָה;: הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ (תהלים ק״ד:א׳), הֲרֵי עֲשָׂרָה, כְּדֵי לִפָּרַע מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁבִּטְלוּ מִיִּשְׂרָאֵל עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, שֶׁהָיוּ מְצַמְצְמִים עֲלֵיהֶם כַּכַּלָּה. וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ מִכָּל בְּשָׂמִים, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, מַה שֶּׁמֶן זֶה חָלָק, עַל יְדֵי שֶׁאַתְּ מְפַטְּמוֹ אַתְּ מֵרִיחַ בּוֹ כַּמָּה רֵיחוֹת, כָּךְ הַפָּסוּק הַזֶּה אַתְּ דּוֹרֵשׁ וּמוֹצֵא בוֹ כַּמָּה טְעָמִים טוֹבִים.
מה יפו דודיך אחותי כלה – אלו הקרבנות שהקריבו ישראל בשילה ובנוב וגבעון.
וריח שמניך מכל בשמים – ביום שגמרו מלאכתן מהבמות.
מה טובו דודיך מיין – מה יין מגדל את הגוף, כך ת״ח מגדלין את ישראל.
וריח שמניך – זה שמן המשחה. נופת תטופנה זו תורה שנאמר ומתוקים מדבש ונופת צופים.
וריח שמניך – אמר ר״ל מה השמן הזה כל מה שאת מפטמו את מריח בו כמה ריחות, כך הם דברי תורה כל זמן שאתה דורשם את מוצא בהם כמה מיני טעמים, נופת תטופנה כל מי שאומר דברי תורה ברבים צריך שיהא צנוע ככלה שלא יהא בו שום דופי.
דבר אחר: צריך שיהיו דבריו ערבים על שומעיהם כסלת שצפה על פני נפה, ריש לקיש אמר אם אינם ערבים ככלה בשעת חופתה נוח לו שלא אמרן.
שלחיך מקום שהוא עכשיו משולח (צריך) [עתיד] להיות לפרדס רמונים שנאמר ועל הנחל יעלה על שפתו,
דבר אחר: משפחות שהם עכשיו משולחות ומרוחקות יבא אליהו ז״ל שלוחו ויקרבם כפרדס רמונים.
מא אחסן תודדך יא אכ׳תי יא ערוס, מא אגוד מחבתך אטיב מן אלכ׳מר, וראיחהֵ אדהאנך אכ׳יר מן אלאטיאב.
אחותי! הכלה (ביחס לחתן שלה)! מה יפה ההתידדות שלך, כמה טובה האהבה שלך, יותר טובה מהיין וריח השמנים שלך יותר טוב מהבשמים.
מה טבו דדיך – מה טובה ידידותך.
מה טבו דדיך – מה טובה אהבתך.
ענין אמרו מה יפו דדיך על הצדיקים שבמלכי יהודה אסא ויהושפט ויחזקיהו ויאשיהו ודומיהם, ואע״פ שהיו בישראל צדיקים רבים כגון שבעת אלפים אשר לא כרעו לבעל וכגון מאה איש שהחביא עובדיה חמשים חמשים במערה לא היה בהם מלך כשר ולא כהן, ונוסף על כך היו מגרשים את הנביאים משומרון כמו שאמר אמציה חוזה לך ברח לך אל ארץ יהודה (עמוס ז יב), ונאמר עוד ושומרון לא תוסיף לבוא לה עוד נביא (לא כך כתוב), ולא נותרה תקוה כי אם במלכי יהודה שהיו בהם צדיקים ועליהם נאמר מה יפו דדיך. אבל מה טובו דדיך, רומז בזה על הכהנים.
ואמרו מיין לפי שהיתה עמהם התורה ועם המלכים משנה תורה, שנמשלו ליין (חלב) שנאמר יין וחלב (ישעיהו נה א). אחד חם בטבעו ואחד קר בטבעו.
מה יפו דודיך – כל מקום שהראית לי שם חיבה, יפה הוא בעיניי: גלגל שילה נוב וגבעון ובית העולמים. הוא שיסד הבבלי (יוצר ליום א׳ של פסח לר׳ שלמה הבבלי): מה יפו דודיך אחותי כלהא – מנוחה ושאר ויעודים, מנוחה – זו ירושלים, ושאר ויעודים – מקום שנתוועדה שם שכינה לישראל.
וריח שמניך – שם טוב.
א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, וכן בפיוט. בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165 חסר: ״מה יפו דודיך אחותי כלה״.
How beautiful is your love – Every place where you showed me affection is beautiful in My eyes; Gilgal, Shiloh, Nov, Givon, and the eternal Temple. That is what the [poet] from Bavel composed, "A resting place and other meeting places,⁠" "resting place" refers to Yerusholayim, and "other meeting places" refers to each place where the Divine Presence met with Yisroel.
And the fragrance of your oils – Your good name.
מה יפו דודיך אחותי כלה – אמר ר׳ יוחנן כשם שהכלה אינה נאה אלא בתכשיטין כך ישראל אינם נאים אלא בתלמידי חכמים.
מה טובו דודיך מיין – מה היין מגדל את הגוף כך תלמידי חכמים מגדלים את ישראל. וכן אמ׳ אלישע לאליהו אבי אבי רכב ישראל ופרשיו.
וריח שמניך מכל בשמים – אלו שמנים של קדש שמן כהונה ושמן מלכות שאין כל אומה ולשון כיוצא בהן. ר׳ ברכיה ור׳ חלבו בשם ר׳ שמואל בר נחמן אמרו בי׳ מקומות נקראו ישראל כלה שנאמר אתי מלבנון כלה.
לבבתיני אחותי כלה – נופת תטופנה שפתותיך כלה.
גן נעול אחותי כלה – באתי לגני אחותי כלה הרי ששה. וד׳ בנביאים. ומשוש חתן על כלה. כחתן יכהן פאר וככלה. קול חתן וקול כלה. ותקשרים ככלה. הרי י׳ לבושים שעתיד השם ללבוש ש׳ י״י מלך גאות לבש לבש י״י עוז התאזר בגבורה וילבש בגדי נקם ויעט כמעיל קנאה. מדוע אדום ללבושך. זה הדור בלבושו. הוד והדר לבשת. וילבש צדקה. הרי י׳ ליפרע מי׳ משפחות הנזכרים באלהים אל דמי לך שבטלו את ישראל מי׳ הדברות שהיו ישראל מצויינים עליהם ככלה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 7]

מה יפו דודיך – גלגל, ושילוֹ, ונוב, וגבעון, ובית המקדש.
וריח שמניך – עבודת השם ומעשים טובים.
How fair is thy love. Gilgal and Shiloh and Nob and Gibeon, and the house of the sanctuary.
And the smell of thine ointments. The worship of God, and good deeds.
וזה העניין מה יפו דודיך.
מה יפו דודייך – דודים ואהבים שלך יפים מכל בשמים.
מה טובו דודיך. מיני חיבתך. גם זה מן הכפלים, אינו מסיים דיבורו עד סופו, שמפרש מה טובו דודיך מיין, ובראש הפסוק מזכיר אחותי כלה.
מכל בשמים. מכל בוסמיהון.⁠א
א. ראו תרגום על אתר: כַּמָה טָבָן עֲלַי חִבְּתִיך יַתִּיר מִן שִׁבעִין אוּמַיָא וְשׁוֹם טָב דְּצַדִּיקִין נָדֵיף מִכָּל בֻּסמְהוֹן. כלומר בתרגום עצמו כינוי הקניין במלה ״בסמהון״ מתייחס לשבעים האומות (יין בגימטריה 70 – ראו לעיל, שיר השירים א׳:ב׳, בפירוש הדוגמא). אלא שבהקשר הנוכחי לא ברור כלל למה מתייחס כינוי זה. לכן נראה לי, שיש כאן דילוג מחמת הדומות, ושהדיבור ״מכל בשמים״ הופיע פעמיים – תחילה בפשט, אך פירוש זה הושמט, ולא ניתן לשחזרו כאן; ואחר כך בדוגמא, תוך פירוש כל הפסוק בעקבות התרגום, אלא שרק הקטע האחרון בפירוש הדוגמא מופיע בגירסה שלפנינו.
מה טובו דודיך מיין – דודיך משמחים לבי יותר משתיית יין. וכל⁠{פי} שאמרה לו למעלה: טובו דודיך מיין (שיר השירים א׳:ב׳), אמר לה כך. וכלפי שאמרה: לריח שמניך טובים (שיר השירים א׳:ג׳), אמר לה וריח שמניך – ערבים עלי מכל בשמים, והן שמנים שהיא סכה בהן, כמו באסתר שכת׳ בה: ששה חדשים בשמן המור (אסתר ב׳:י״ב).
מה יפו דודיך קרבן תמיד של בוקר ושל ערב.
מה טובו דודיך מיין ניסוך היין עם התמידים.
וריח שמניך מכל בשמים הקטרת הקטורת.
מה יפו דודיך אחותי כלה מה טובו דודיך מיין וריח שמניך מכל בשמים – אמר כמפליג מעניינה שאין בהנאות הגופיות מה שיהיה ערב כמדרגת מה שתמציאהו אליו כי הוא ערב יותר מיין וריח מה שתמציאהו אליו במה שתעתק מהעניינים המאוחרים כמו שיעתק האדם והריח אל המורח הוא יותר ערב מכל בשמים.
מה יפו – עכשיו ידבר כנגד מה שאמרה היא בתחלת דבריה ישקני וגו׳ לריח וגו׳ – לומר שהיא היתה מה שיצדק עליה כל החשק ההוא ולזה חשקה נפשו גם הוא שתישק לו מנשיקות פיה גם כי תמשכהו ללכת אחריה כמ״ש היא משכני וגו׳ וכבר נתאמת זה במה שחזרה היא לומר אמצאך אשקך.
והנה כאשר הפליג לתאר יפיה ושבחיה חזר להשיב אותה דבר כלפי מה שהתחילה בשירה ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין. לריח, ואמר מה יפו דודיך. ירצה את אמרת לי כי טובים דודיך מיין וריח שמני שהיה טוב כי על כן נכספת שאשק אותך כמו שאמרה אני אומר כי טוב היופי והידידות הוא תלוי בך. וגם ריח שמניך כריח לבנון. ולכן אכסוף את אלו כמו פיך. והכוונה מבוארת כי אמר לה וזרזה כי כמו שאמרה שהיתה תשוקתה עצומה אל נשיקות הדבוק ואל שימשכנה אחריו כן היה ראוי שיהיו תמיד זכותיה ראויין לזה. אם בדעות ואם במדות כי על זה הדרך תהיה התשוקה נאותה והדבוק ימשך לעולם: וכמה יעיד על זה מה שאמר בחוץ אמצאך בשוק אשקך כמו שיבא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

מה יפו – מלת מה יורה על הפלגת הדבר כמו מה רב טובך (תהלים ל״א:כ׳).
דודיך – אהבתך וחבתך.
מה יפו דודיך – מה מאוד היו יפים הראות חיבתך אלי את אחותי כלה, מה מאוד היו טובים יותר ממשתה היין וריח השמן שאת סכהא מהם, הוא ריח ערב מריח כל בשמים. והנמשל הוא לומר האמונה שאת מאמינהב בי ופרסום קדושת שמי הבא על ידך, הגון בעיני ומקובל לפני.
א. כן צ״ל. בדפוסים: ״שאתה סך״.
ב. כן צ״ל. בדפוסים: ״שאתה מאמין״.
מליצה:
מה יפו – עד עתה שהיה הדבוק ע״י ההשגה הנבואיית היה הידידות מצד השם, כי ההופעה הנבואיית תרד מלמעלה למטה, לא כן ההתדבקות שבא ע״י מעשה העבודה במקדש שעקרו בא ע״י מדת האהבה אשר בבתי הנפש, אשר תכלה ותכסוף באהבה עזה לדודה, הוא בא מלמטה למעלה ע״י התעוררות הנפש ואהבתה, ועז״א מה יפו דודיך, והנה עד עתה לא שבח רק א״ע כמ״ש הנך יפה רעיתי, ועתה משבח את אהבתה, כי עד עתה התחבר עמה ע״י ההשגה שהיא עצמית הנפש, ועתה התחבר עמה על ידי שלהבת אהבתה בעבודתה לאלהים, ולכן קראה אחותי, כי ע״י מדת האהבה נעשית אחותו ושוה לו. ומבאר מה טובו דודיך מיין, אם יכוין על היין ממש יאמר שהתלהבות הנפש באהבת ה׳ טוב מהתלהבותה בסבת היין, שהיא אש זרה גופני, לא כן אהבת ה׳ שהוא ענין רוחני אלהי, ואם יכוין על היין המליציי שגדרו תמיד על השפע הנבואיית, יאמר שדודיה ר״ל מדת האהבה גדולה ממדרגת השגת הנבואה, כי היא המתעצם בנפש עצמו עד שדבוקה תמיד באהבתו, וריח שמניך שהוא הריח וההשגה שתשיג ע״י התלהבותה ועבודתה, טובים מכל בשמים שזה ממליץ תמיד על השכלות עיוניות, כי השמן המורק ע״י אהבת ה׳ הוא ההשגה ברוח הקודש הדבוקה על הדבקים באהבתו.
וריח שמניך – א״ר שמואל בר נחמני, מה שמן זה חלק ע״י שאתה מפטמו אתה מריח בו כמה ריחות, כך הפסוק הזה אתה דורשו ומוצא בו כמה טעמים.⁠1 (מ״ר)
1. כי השמן בעצמו חלק ופשוט בלי כל טעם וריח, ורק כשמפטמין אותו בבשמים אז ריחו נודף יותר מאשר הבשמים עצמן, כך הוא הפסוק כשהוא לעצמו בתורה שבכתב אינו מובן טעמו, ורק אם יבארוהו בתורה שבעל פה אז יוטעם הפסוק בטעם מוטעם ומתקבל.
מַה יָּפוּ – כמה1 מאד יפים היו2 דֹדַיִךְ – אהבתךְ וחבתךְ אלי3, את4 אֲחֹתִי כַלָּה5, מַה טֹּבוּ – כמה6 טובים היו7 דֹדַיִךְ – אהבתךְ וחבתךְ אלי8 יותר9 מִמִּשְׁתֵּה10 הַיַּיִן, וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ בהם את סכה את גופך ערבים יותר11 מִכָּל הַבְּשָׂמִים12:
1. מצודת ציון.
2. מצודת דוד.
3. מצודת ציון.
4. מצודת דוד.
5. ראה ביאור לעיל בפס׳ ט׳.
6. מצודת ציון.
7. מצודת דוד.
8. מצודת ציון.
9. מצודת דוד.
10. שם.
11. שם.
12. והנמשל, האמונה שאת כנסת ישראל מאמינה בי ופרסום קדושת שמי הבא על ידך, הגון בעיני ומקובל לפני יותר מכל הבשמים, מצודת דוד. ורש״י ביאר שהקב״ה אומר לכנסת ישראל, בכל מקום שאת מראה לי שם חיבה, בגלגל, בשילה, בנוב וגבעון ובבית העולמים, יפה את בעיני, רש״י. ובמדרש, אמר ר׳ יוחנן כשם שהכלה אינה נאה אלא בתכשיטים כך ישראל אינם נאים אלא בתלמידי חכמים, ומה היין מגדל את הגוף כך תלמידי חכמים מגדלים את ישראל, לקח טוב.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יא) נֹ֛פֶת תִּטֹּ֥⁠פְנָה שִׂפְתוֹתַ֖יִךְ כַּלָּ֑⁠ה דְּ⁠בַ֤שׁ וְ⁠חָלָב֙ תַּ֣חַת לְ⁠שׁוֹנֵ֔ךְ וְ⁠רֵ֥יחַ שַׂלְמֹתַ֖יִךְ כְּ⁠רֵ֥יחַ לְ⁠בָנֽוֹן׃
Your lips, O my bride, drip honey; honey and milk are under your tongue. And the scent of your garments is like the scent of Lebanon.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וּבְעִדָּן דִּמְצַלַּן כָּהֲנַיָּא בַּעֲזַרְתָּא דְּקוּדְשָׁא זָלְחָן סִפְוָתְהוֹן יַעְרַת דּוּבְשָׁא וְלִישָׁנַךְ נִנְפֵּי צְנִיעָא בְּמַלָּלוּתֵךְ שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן מְתִיקִין כַּחֲלַב וּדְבַשׁ וְרֵיחַ לְבוּשֵׁי כָּהֲנַיִךְ כְּרֵיחַ אוּלְבָּנִין.
[א] נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה – רַבִּי דְּרוֹסָא וְרַבִּי יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק, שִׁשִּׁים רִבּוֹא נְבִיאִים עָמְדוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל בִּימֵי אֵלִיָּהוּ, רַבִּי יַעֲקֹב בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר מֵאָה וְעֶשְׂרִים רִבּוֹא, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִגִּיבַת וְעַד אַנְטִיפַּטְרַס שִׁשִּׁים רִבּוֹא עֲיָרוֹת, וְאֵין לְךָ עֲיָרוֹת מְקֻלְקָלוֹת בְּכֻלָּן כְּבֵית אֵל וִירִיחוֹ שֶׁאֵרֲרָהּ יְהוֹשֻׁעַ, בֵּית אֵל שֶׁשָּׁם הָיוּ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב שֶׁל יָרָבְעָם עוֹמְדִים, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: וַיֵּצְאוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בֵּית אֵל אֶל אֱלִישָׁע (מלכים ב ב׳:ג׳), נְבִיאִים אֵין פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם, וְלָמָּה לֹא נִתְפַּרְסְמָה נְבוּאָתָן, שֶׁלֹא הָיָה צֹרֶךְ לַדּוֹרוֹת, אֱמוֹר מֵעַתָּה כָּל נְבוּאָה שֶׁשְּׁעָתָה וְהָיְתָה צֹרֶךְ לַדּוֹרוֹת נִתְפַּרְסְמָה, וְכָל נְבוּאָה שֶׁהָיְתָה שְׁעָתָה וְלֹא הָיָה בָהּ צֹרֶךְ לַדּוֹרוֹת לֹא נִתְפַּרְסְמָה, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבִיאָן וּמְפַרְסֵם נְבוּאָתָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּבָא ה׳ אֱלֹהַי כָּל קְדשִׁים עִמָּךְ (זכריה י״ד:ה׳). רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר כְּשֵׁם שֶׁעָמְדוּ לְיִשְׂרָאֵל שִׁשִּׁים רִבּוֹא שֶׁל נְבִיאִים, כָּךְ עָמְדוּ לָהֶם שִׁשִּׁים רִבּוֹא שֶׁל נְבִיאוֹת, וּבָא שְׁלֹמֹה וּפִרְסְמָן, שֶׁנֶּאֱמַר; נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה. רַבִּי הוּנָא וְרַבִּי חֲלַפְתָּא קֵיסָרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמְרֵי, מַה כַּלָּה זוֹ מִתְקַשֶּׁטֶת בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה תַּכְשִׁיטִין, וְאִם חֲסֵרָה חִסּוּר דָּבָר אֶחָד מֵהֶם אֵינָהּ כְּלוּם, כָּךְ תַּלְמִיד חָכָם צָרִיךְ שֶׁיְהֵא רָגִיל בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה סְפָרִים, וְאִם חִסֵּר אֶחָד מֵהֶם אֵינוֹ כְלוּם. רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מַה כַּלָּה זוֹ צְנוּעָה, כָּךְ תַּלְמִיד חָכָם צָרִיךְ שֶׁיְהֵא צָנוּעַ. רַבִּי חֲלַפְתָּא בְּשֵׁם רֵישׁ לָקִישׁ מַה כַּלָּה זוֹ יוֹשֶׁבֶת בְּפוּרְיָא וְאוֹמֶרֶת רְאוּ שֶׁאֲנִי טְהוֹרָה, וְזוֹ עֵדוּתִי מְעִידָה עָלַי, כָּךְ תַּלְמִיד חָכָם צָרִיךְ שֶׁלֹא יְהֵא בוֹ דָּבָר שֶׁל דֹּפִי. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא וְרַבָּנָן, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר כָּל מִי שֶׁהוּא אוֹמֵר דִּבְרֵי תוֹרָה בָּרַבִּים וְאֵינָן עֲרֵבִין לְשׁוֹמְעֵיהֶן כְּסֹלֶת זוֹ שֶׁצָּפָה עַל גַּבֵּי נָפָה, נוֹחַ לוֹ שֶׁלֹא אֲמָרָן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר כָּל מִי שֶׁאוֹמֵר דִּבְרֵי תוֹרָה בָּרַבִּים וְאֵינָן עֲרֵבִין עַל שׁוֹמְעֵיהֶן כִּדְבַשׁ זֶה שֶׁבָּא מִצּוּף, נוֹחַ לוֹ שֶׁלֹא אֲמָרָן. רַבָּנָן אָמְרֵי כָּל מִי שֶׁאוֹמֵר דִּבְרֵי תוֹרָה בָּרַבִּים וְאֵינָן עֲרֵבִין עַל שׁוֹמְעֵיהֶן כִּדְבַשׁ וְחָלָב הַמְעֹרָבִין זֶה בָּזֶה, נוֹחַ לוֹ שֶׁלֹא אֲמָרָן. רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר כָּל מִי שֶׁאָמַר דִּבְרֵי תוֹרָה בָּרַבִּים וְאֵינָן עֲרֵבִין לְשׁוֹמְעֵיהֶן כְּכַלָּה זוֹ שֶׁעֲרֵבָה עַל בְּנֵי אָדָם בְּחֻפָּתָהּ, נוֹחַ לוֹ שֶׁלֹא אֲמָרָן. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר כָּל מִי שֶׁאָמַר דִּבְרֵי תוֹרָה וְאֵינָן עֲרֵבִין עַל שׁוֹמְעֵיהֶן כְּכַלָּה זוֹ שֶׁעֲרֵבָה עַל בַּעֲלָהּ בִּשְׁעַת חֻפָּתָהּ, נוֹחַ לוֹ שֶׁלֹא אֲמָרָן.
[ב] דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ – רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר אֵין מַשְׁקֶה סוֹרֵחַ יוֹתֵר מִמַּשְׁקֶה זֶה שֶׁתַּחַת הַלָּשׁוֹן, וְאַתְּ אוֹמֵר: דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ, אֶלָּא אִם הֲלָכוֹת קֵהוֹת תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ דְּבַשׁ וְחָלָב הֲלָכוֹת הַמְאֻשָּׁשׁוֹת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
אָמַר רַבִּי לֵוִי אַף הַקּוֹרֵא מִקְרָא בְּעִנּוּגוֹ וּבְנִגּוּנוֹ, עָלָיו נֶאֱמַר: דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ. וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן, כְּתִיב: וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו (בראשית כ״ז:כ״ז), אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֵין לְךָ דָּבָר שֶׁרֵיחוֹ רַע וְקָשֶׁה יוֹתֵר מִשֶּׁטֶף שֶׁל עִזִּים, וְהוּא אוֹמֵר: וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס יַעֲקֹב אָבִינוּ נִכְנַס עִמּוֹ גַּן עֵדֶן, הֲדָא דַאֲמַר לֵיהּ: רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה׳. כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס עֵשָׂו הָרָשָׁע אֵצֶל אָבִיו נִכְנַס עִמּוֹ גֵּיהִנֹּם, מַה טַּעַם: בָּא זָדוֹן וַיָּבֹא קָלוֹן (משלי י״א:ב׳), הֲדָא דַאֲמַר לֵיהּ: מִי אֵפוֹא, מִי נֶאֱפָה בְּתַנּוּר זֶה, הֱשִׁיבוֹ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ הוּא הַצָּד צַיִד. שָׁאַל רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אֶת רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי יוֹסֵי בֶּן לָקוֹנְיָא חָמוּי, אָמַר לֵיהּ כְּלֵי קוֹרְיוֹס יָצְאוּ עִם יִשְׂרָאֵל לַמִּדְבָּר, אֲמַר לֵיהּ לָאו. אָמַר לוֹ מֵהֵיכָן הָיוּ לוֹבְשִׁין כָּל אוֹתָן אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, אָמַר לוֹ מִמַּה שֶּׁהִלְבִּישׁוּם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה (יחזקאל ט״ז:י׳). רַבִּי סִימַי אָמַר פּוֹרְפִּירָא תִּרְגֵּם עֲקִילָס אִיפָּלִיקְתָּא. אֲמַר לֵיהּ וְלֹא הָיוּ כָּלִים, אָמַר לוֹ וְלֹא קָרִיתָ מִיָּמֶיךָ: שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ (דברים ח׳:ד׳), אֲמַר לֵיהּ וְלֹא הָיוּ גְּדֵלִים, אֲמַר לֵיהּ צֵא וּלְמַד מִן הַחִלָּזוֹן, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהוּא גָּדֵל נַרְתִּיקוֹ גָּדֵל עִמּוֹ. אֲמַר לֵיהּ וְלֹא הָיוּ צְרִיכִין תִּכְבֹּסֶת, אֲמַר לֵיהּ הֶעָנָן הָיָה שָׁף בָּהֶם וּמַגְהִיצָן. אֲמַר לֵיהּ וְלֹא הָיוּ נִשְׂרָפִים, אֲמַר לֵיהּ צֵא וּלְמַד מִן אַמְיַנְטוֹן הַזֶּה, שֶׁאֵינוֹ מִתְגָּהֵץ אֶלָּא בָּאוּר. אֲמַר לֵיהּ וְלֹא הָיוּ עוֹשִׂין כְּנָמִיּוֹת, אֲמַר לֵיהּ אִם בְּמִיתָתָן לֹא עָשׂוּ בְּחַיֵּיהֶן עָשׂוּ. וְלֹא הָיוּ עוֹשִׂין רֵיחַ רָע מֵרֵיחַ הַזֵּעָה שֶׁל גּוּפָן, אֲמַר לֵיהּ מִתְגַּעְגְּעִין הָיוּ בְּעֵשֶׂב הַבְּאֵר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי (תהלים כ״ג:ב׳), וְהָיָה רֵיחָן נוֹדֵף מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, בָּא שְׁלֹמֹה וּפֵרַשׁ וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן.
נפת תטופנה שפתותיך כלה – זה משיח הצדיק שהוא עומד מיהודה.
ד״א זה משוח מלחמה שהוא עומד מיוסף ואינם מקנאים זה לזה. לקיים מה שנאמר אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יקנא את אפרים (ישעיהו י״א:י״ג).
דבש וחלב תחת לשונך – זה יעקב שברך את השבטים.
דבר אחר: נופת תטופנה שפתותיך כלה – ראה שבח שהקב״ה מקלס את ישראל, רבי יהודה בר אבא אמר הוא מקלס אותה מלמטה למעלה והיא מקלסת אותו מלמעלה למטה, למה כן שהיא היתה למטה והעלה אותה למעלה, שהיא משועבדת בטיט ולבנים וגאלה, והיא מקלסת אותו מלמעלה למטה שהוא למעלה משבעה רקיעים והורידוהו אצלו, ר׳ יוחנן אומר מהו נופת כלה, ננפי, לשון יוני הוא, ר׳ אלעזר אומר נופת זה הדבש של צופים, יש דבש שהוא נקרא נופת צופים והוא מעולה מכל דבר שבעולם, אימתי בשעה שאת עסוק בתורה.
דבש וחלב תחת לשונך – בשעה שאמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע.
שפתותיך כלה – רב הונא אמר ריש לקיש מה הכלה הזאת מתקשטת בכ״ד תכשיטין, כך ת״ח צריך להיות בקי בכ״ד ספרים, וכה״א ויתן אל משה ככלתו לדבר. א״ר תחליפא דקסרין בשם רבי שמעון בן לוי מה כלה זו ראשה פרוע לעיני כל ומגלה פניה לומר לא נחשדתי לדבר עבירה, כך בני תורה לא יהיו חשודים על דבריהם, מורים לאחרים לא תלוו ברבית והם לוים ברבית, ל״א כשם שגודלת הזו שמקשטת לכלה נותן כל תכשיט ותכשיט למקום הראוי לה, כך דברי תורה צריכים להיות מקושטים כל דבר ודבר במקום הראוי לו. ד״א כשם שכלה מצנעת עצמה בתוך חופתה, כך היו ישראל במדבר צנועין באהליהם.
דבש וחלב תחת לשונך – רב יוסף תאני מעשה מרכבה וסבי דפומבדיתא תאני מעשה בראשית, אמרו ליה ליגמרן מר מעשה מרכבה אמר להו אגמירו לי מעשה בראשית, אגמרוה, לבתר דאגמריה אמרי ליה אגמרינן מעשה מרכבה, אמר להו תנינא דבש וחלב תחת לשונך דברים שהם מתוקים מדבש וחלב יהיו תחת לשונך.
וריח שלמותיך כריח לבנון – ענני כבוד היו מגהצין ולא היו מסריחים מפני הכנים ומפני הזיעה (כתוב בתהלים ברמז תשנ״ה).
שפתיך תנטף שהדא יא ערוס, אלעסל ואללבן תחת לסאנך, וראיחה את׳ואבך כראיחהֵ אללבנאן.
הכלה (ביחס לחתן שלה)! השפתים שלך נוטפות נופת (דבש יחד עם היערה שלו) הדבש והחלב תחת הלשון שלך, וריח הבגדים שלך כמו ריח הלבנון.
והתחלפות חגיהם מחג לחג כמו שמחליפים מבגד לבגד לכך נאמר וריח שלמותיך כריח לבנון.
וענין גן נעול, תיאר צניעות הנשים שאינן נותנות עיניהן בזולת בעליהן. גן נעול השניה צניעות הגברים שאינם נושאים עיניהם לזולת נשיהם.
וענין מעין חתום הצניעות והמוסר שבמנהגיהם.
נפת – מתק.
תטפנה שפתותיך – טעמי תורה.
וריח שלמותיך – מצוות הנוהגות בשלמותיך: ציצית, תכלת, בגדי כהונה, איסור שעטנז.
Honey – [Which is] sweet.
Your lips drip – [With] explanations of Torah.
And the fragrance of your garments – The proper commandments pertaining to your garments; ritual fringes, blue thread, the garments of a kohein, and the prohibition of sha'atnez [=wool and linen].
נפת תטופנה – אמ״ר יודן בשם רש׳ בן לקיש כשם שהלכה היא צריכה להתקשט בכ״ד תכשיטין שבספר ישעיה שנאמר ביום ההוא יסיר י״י את תפארת העכסים. כן תלמיד חכם צריך שיהא למוד בכ״ד ספרים חסר אחד מהם אינו חכם. ר׳ הונא בשם ר׳ שמעון בן לקיש אמ׳ מה הכלה צריכה להיות צנועה אף תלמיד חכם צריך להיות צנוע. ר׳ תחליפא קסריא בשם ר׳ שמעון בן לקיש אמ׳ כשם שהכלה צריכה שיהיו הכל מעידין ש׳ שתהא טהורה ונקיה כך תלמיד חכם צריך שיהיו הכל מעידין שאין בו דופי. ר׳ אליעזר ור׳ יוסי ב״ר חנינא ורבנין אמרין כל מי שהוא או׳ דברי תורה ברבים ואינם עריבין על שומעיהם נוח לו שלא אמרן שנאמר נופת תטופנה דבש וחלב תחת לשונך. שיהיו דברי תורה נאים בשעה שאתם דורשן בנופת ודבש מעורב בחלב.
וריח שלמתיך כריח לבנון – שיהיו תלמידי חכמים ריחם הטוב הולך למרחוק. וכן אתה או׳ לריח שמניך טובים. וכן אתה מוצא ביעקוב אבינו שנאמר בו וירח את ריח בגדיו ויברכהו. זה ריח מעשיהם טובים שהיו בו. בא וראה כמה קשה העון שקודם שיחטא אדם הכל יראין ממנו. כיון שחטא לא דיי שאין יראין ממנו אלא שהוא ירא מאחרים וכן הוא או׳ פחדו בציון חטאים. אבל קודם שחטא כתו׳ וראו כל עמי הארץ כי שם י״י נקרא עליך ויראו ממך. ומה כלה אינה חשודה כך תח׳ אינו חסוד צריך שלא יחסד כמה שידרוש.
נופת תטופנה שפתותיך – לעתיד לבא יהיו ישראל משובחין על כל אומה ולשון.
דבש וחלב תחת לשונך – זו אהבה שבין משיח בן דוד למשיח בן אפרים. וריח שלמותיך כריח לבנון. אלו מעשים טובים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 7]

נופת – טעמי תורה.
וריח שלמותיך – ציצית.
Honeycomb. The reasons for the observances of the law.
And the smell of thy garments. The tallit and the fringes.
ושפתותיך – משלמי נדרים ונדבות.
ושלמותיך – פחות.⁠א
א. כן בכ״י לונדון 24896. בכ״י וטיקן 488 (במקום ״פחות״): ״בדם בתוכם״. וצ״ע.
נופת תטופנה – כנופת צופים שנורק, מתוק הוא מן הדבש, כך שפתותייך מדברות דברים מתוקים.
וריח שלמתייך- נודף כריח לבנון.
נפת תטפנה שפתותיך. דבריך מתוקים מדבש.
כל תפילות ישראל עריבים לפני המקום. וריח שלמותיך – בגדי כהנים בעבודתן. כריחא לבנון. עצי לבונה ומיני בשמים.
א. כיוון שפרשננו עבר כבר מהפשט לדוגמא בפסוק זה, רשמתי את הדיבור הזה כחלק מהדוגמא. בכל זאת, כיוון שפרשננו מבין את ״לבנון״ בשיר השירים כמתייחסת לעצי לבונה גם בפשט וגם בדוגמא (השוו פירושיו לשיר השירים ד׳:ח׳, ד׳:ט״ו, ה׳:ט״ו, ז׳:ה׳), יש אפשרות שדיבור זה שייך (גם) לפשט.
נופת תטפנה – כשאני נושק שפתיך, דומה לי כדבש ונופת וחלב נוטפים משפתיך.
או פי׳ תטופנה – לשון דבור, כמו: והטף אל דרוםא (יחזקאל כ״א:ב׳), וכן: והיה מטיף העם הזה (מיכה ב׳:י״א). ולכך אומר: דבריך מתוקים וערבים כדבש וחלב.
וריח שלמתיך כריח לבנון – כריח לבונה1 על דרך: כריח שדה אשר ברכו י״י (בראשית כ״ז:כ״ז).
1. כן במיוחס לרשב״ם, ועיינו בהערה שם.
א. כן בפסוק. בכ״י: הדרום.
נפת תטופנה שפתותיך התפילות והקריאות [לאל] והתשבחות.
דבש וחלב תחת לשונך קריאת התורה.
וריח שפתותיך כריח לבנון מעשי החסד והצדקות ומעשים טובים ועשיית המצוות.
נופת תטופנה שפתותיך כלה דבש וחלב תחת לשונך וריח שלמותיך כריח לבנון – המשיל מה שתשפיע לו לערבותו ולמתיקותו אל הנפש לדבש וחלב. ואמר שריח שלמותיה הוא כריח לבנון להורות על שמה שתמציאהו עליו מהעניינים המאוחרים הוא בתכלית התקון והיופי כאלו היה זה הסדור מסודר מהשכל בעצמו והאמת כי השכל הוא המיישר אותה לזה.
נופת וגו׳ – אחר שקלסה בדבריה הראשונים המשיך עוד הקלוס על פי דבריה שאמרה הביאני המלך וגו׳ ואמר כי היו דבריה אלה אליו מתוקים מנופת צופים מצד עוצם רצונו אליה. גם במה שאמרה נגילה ונשמחה בך היו דבש וחלב תחת לשונה כי זה הענין הוא מתוק בלי שום נזק כמו שהוא ערוב הדבש והחלב לפי דרך הרפואה. ולזה שתבא עמו במחיצתו כמו שאמר (אסתר ט׳) ובבואה וגו׳ (אסתר ב׳) היא באה. אמר וריח שלמותיך כריח לבנון.
נפת גם כן במה שאמרת משכני אחריך כי כן אני משכתיך חסד בשני מיני הלמודים אם עיוני ואם המעשי. לכן רוצי נא אחרי כדבריך. ולפי שהתורה האלהית כללה את שניהם כאמרה (דברים י״ג) אחרי ה׳ אלהיכם תלכו. אמנם על העניינים העיוניים אמר דבש וחלב תחת לשונך ירצה גם במה שאמרת הביאני המלך חדריו כי החשק העיוני באלהית וההשגות העמוקות כמה נעמת במה שיחדת זה הענין אל החדרים כי הוא המועיל בכל אלו העיונים אל שנעלה בהם התועלת בלי שום נזק כחבור החלב עם הדבש. כמ״ש במשל. ועל הב׳ הזהירה ואמר וריח שלמותיך. כי הוא המדות והמעשים המפוארים נקרא כן בתורה (זכריה ג׳) וילבישוהו בגדים. (קהלת ט׳) בכל עת יהיו בגדיך לבנים. ופרשת ציצית (במדבר ט״ו) תוכיח כאשר פירשתי שם.
לכן נופת תטופנה שפתותיך כלה. ראוי שתעסקו גם בגלות1 בתורה ובמצוות2, כי אמנם דבש וחלב תחת לשונך, ׳כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך׳ (דברים ל יד)3 ו׳תחת לשונך׳, ׳דבש וחלב׳ - העיון והמעשה ללמוד וללמד4: וריח שלמותיך. במידות5, כריח לבנון - רצוי בעיני אלקים ואדם6:
1. כאשר את נקראת ׳כלה׳, מחוץ לביתה, כמש״כ (פסוק ח).
2. אף כשאת רק כלה מחוץ לבית בעלה, ראוי שהשפתיים שלך ינטפו נופת מתוק, וכן פירש רש״י ׳תטפנה שפתותיך - טעמי תורה׳.
3. התורה והמצוות שהם כחלב ודבש הם ׳תחת לשונך׳ – ׳בפיך׳, כמו שהכתוב מעיד.
4. אולי מפרש את המשך הפסוק בדברים ׳ובלבבך לעשותו׳, שקרוב הדבר שתוכל על ידי דיבורך ללמוד וללמד אותו, ואז יהיה ׳בלבבך׳ – חלק העיוני התלוי בהבנת והתבוננות הלב, ו׳לעשותו׳ – חלק המעשי. ומפרש דבש וחלב׳ – ללמוד וללמד, כי ׳דבש׳ מסמל את מתיקות הדבר למי שאוכל, ואילו ׳חלב׳ הוא מה שהאם מאכילה לבניה, והוא מרמז על הלימוד לאחרים. [ונמצינו למדים פירוש חדש למה נקראת ארץ ישראל ׳ארץ זבת חלב ודבש׳, וכפי שכתב רבינו בבראשית (יא לא) שארץ ישראל היא ׳המוכנת אל גרם המעלות במושכלות, ורצויה מכל הארצות וכו׳, וכבר אמרו חכמינו ז״ל (בבא בתרא קנח:) אוירה של ארץ ישראל מחכים׳, ושם (יב ה) ׳שהיתה מפורסמת אצלם לארץ מוכנת להתבוננות ולעבודת האל יתברך׳, ומעתה יש לבאר שיש בה השפעות ׳ללמוד וללמד׳ בעיון ובמעשה]. והמלבי״ם כתב שרמז כאן למחשבה דיבור ומעשה, ׳מה יפו דודיך׳ מדבר על המחשבה, ׳נופת תטופנה שפתותייך׳ – דיבור, וראה מה שרמז שם ׳דבש וחלב תחת לשונך׳, ׳הדבש יעשוהו הדבורים מראשי הפרחים של הצומח, והחלב תעשהו הטבע ממובחר הדם של החי, והיא מליצה אל התהפכות נפש הצומחת והחיונית לדברים זכים וטובים שיהיו ראוים להיות מזון טוב לנפש המדברת כדבש וחלב, ור״ל שטעמי המצות והקרבנות כפי פנימיותם לברר הניצוצות וזוך הנפשות להעלות את הצומח והחי למדרגת מדבר כידוע, עתה נזכרים המעשים שהם הלבושים החיצונים שתחתיהם יתעטפו הדבור והמחשבה, ועז״א וריח שלמותיך שהם הלבושים, דומים כריח לבנון העולה מן הקרבנות שהיה ענינו לחבר השכינה עם הכנסיה הקדושה ולחבר ולקשר המדרגות בשרשם׳.
5. כמו שהתבאר בפסוק הקודם שהריח מסמל את המידות. ובלקח טוב ׳וריח שלמותיך כריח לבנון - אלו מעשים טובים׳. ובעל העקידה פירש ׳חלב ודבש׳ על החלק העיוני, ו׳ריח שלמותיך׳ על המידות והמעשים, שנמשלו לבגד, כמו שמצינו בזכריה (ג ה) ׳וילבישוהו בגדים׳, ובקהלת (ט ח) ׳בכל עת יהיו בגדיך לבנים׳.
6. נראה שמפרש ׳לבנון׳ על בית המקדש, כמו לעיל (פסוק ח), וכמו שדרשו חז״ל, שאם ישיגו שלימות בעיון ובמעשה ובמידות בגלות, יהיו רצויים לפני ה׳ ׳כלבנון׳, כאילו היה מקדש, ותשרה השכינה ביניהם. ואולי הכוונה לריח הקטורת הבא מבית המקדש, שגם מבחוץ נהנו ממנו כמבואר ביומא (לט:) ׳נשים שביריחו אינן צריכות להתבשם מריח קטורת, כלה שבירושלים אינה צריכה להתקשט מריח קטורת׳. ובלקח טוב: ׳וריח שלמתיך כריח לבנון - שיהיו תלמידי חכמים ריחם הטוב הולך למרחוק, וכן אתה אומר לריח שמניך טובים׳.
נופת – ענין הזלה והתכה כמו ונופת צופים (תהלים י״ט:י״א), ותחסר מלת צופים והוא מובן מעצמו שרוצה לומר כהזלת חלות הדבש.
תטפנה – תרד טיפין.
שלמותיך – בגדיך.
נפת תטופנה – אמרי שפתיך מתוקים וערבים כאילו מטיפים הזלת צופים וכאילו תחת לשונך דבש וחלב ויזלו מפיך. והוא כפל ענין במלות שונות. והנמשל הוא על עסק למוד חכמת התורה.
וריח שלמותיך – הריח הנודף משלמותיך מן המוגמר הוא כריח יער הלבנון, הנמצא בו הרבה עשבים וסממנים המעלים ריח טוב והנמשל הוא על המצות התלויות בבגדים, כמצות ציצית ואיסור שעטנז.
משל:
נפת – יספר כי עתה התקרבו החושקים זה לזה, וגלו אהבתם זל״ז, שעז״א יפו דודיך, מתקרב יותר לנשקה ואמר נופת תטופנה וכו׳.
מליצה:
נפת – ספר התקרבות הנפש לאלהים בשלשה דברים, שהם מחשבה דבור מעשה. ואחר שהקדים מן המחשבה שמלאה אהבת ה׳ כמ״ש מה יפו דודיך. שזה היה עקר הקרבנות (כמ״ש בזהר ויקרא דף ט׳ עקרא דקורבנא לקרבא קמיה דקוב״ה רעותיה ורוחיה ונשמתיה), זכר עתה מן הדבור בתורה ובתפלה נעים זמירות, כי יטפו שפתותיה נופת, ומבואר אצלנו תמיד כי יש הבדל בין שפה ובין לשון, שהשפה ירמוז אל הדבור החיצוני. והלשון ירמוז אל הדבור הפנימי השכלי, וע״ז הוסיף כי דבש וחלב תחת לשונך. והנה הדבש יעשוהו הדבורים מראשי הפרחים של הצומח. והחלב תעשהו הטבע ממובחר הדם של החי, והיא מליצה אל התהפכות נפש הצומחת והחיונית לדברים זכים וטובים שיהיו ראוים להיות מזון טוב לנפש המדברת כדבש וחלב, ור״ל שטעמי המצות והקרבנות כפי פנימיותם לברר הניצוצות וזוך הנפשות להעלות את הצומח והחי למדרגת מדבר כידוע, עתה נזכרים המעשים שהם הלבושים החיצונים שתחתיהם יתעטפו הדבור והמחשבה, ועז״א וריח שלמותיך שהם הלבושים, דומים כריח לבנון. העולה מן הקרבנות. שהיה ענינו לחבר השכינה עם הכנסיה הקדושה. ולחבר ולקשר המדרגות בשרשם.
נפת – דבש הנוטף מעצמו מן חלות הדבורים או מן הפירות.
כריח לבנון – שבימי האביב ארזיו יצילו ויתנו ריח עָרֵב וטוב לרפואה.
תטפנה – א״ר חלבו, כשם שעמדו לישראל ששים רבוא של נביאים כך עמדו להם ששים רבוא של נביאות, ובא שלמה ופרסמן נופת תטופנה וגו׳.⁠1 (שם)
שפתותיך כלה – מה כלה זו מתקשטת בכ״ד קשוטין ואם חיסר אחד מהן אינה כלום2 כך ת״ח צריך שיהיה רגיל בכ״ד ספרים ואם חיסר אחד מהם אינו כלום3 ומה כלה זו צנועה כך ת״ח צריך שיהא צנוע, ומה כלה זו יושבת בפוריא ואומרת ראו שאני טהורה,⁠4 כך ת״ח צריך שלא יהיה בו דבר של דופי. (שם)
שפתותיך כלה – ר׳ יוחנן אמר, כל מי שאומר דברי תורה ברבים ואינם ערבים על שומעיהם ככלה זו שעריבה על בני אדם בחופתה5 נוח לו שלא אמרן, וריש לקיש אמר, ככלה זו שעריבה על בעלה בשעת חופתה. (שם)
דבש וחלב וגו׳ – ר׳ יוסי אומר, כל מי שאומר ד״ת ברבים ואינם ערבים על שומעיהם כדבש זה שבא מצוף נוח לו שלא אמרן,⁠6 ורבנן אמרי כדבש וחלב המעורבין זב״ז. (שם)
דבש וחלב וגו׳ – א״ר ברכיה, והלא אין משקה סורח יותר ממשקה שתחת הלשון7 ואת אמרת דבש וחלב תחת לשונך אלא אם הלכות קהות דבש וחלב, הלכות המאוששות, על אחת כמה וכמה.⁠8 (שם)
תחת לשונך – אמרו ליה סבי דפומבדיתא לרב יוסף, לגמר לן מר במעשה מרכבה, א״ל, תנינא בהו דבש וחלב תחת לשונך, דברים המתוקים מדבש וחלב יהיו תחת לשונך.⁠9 (חגיגה י״ג.)
וריח שלמותיך וגו׳ – [הדא נאמר ביעקב אבינו בשעה שנכנס אל יצחק בבגדי עשו דכתיב ביה] וירח את ריח בגדיו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה׳, והלא אין ריח רע יותר משטף של עזים, אלא כיון שנכנס נכנס עמו גן עדן.⁠10 (מ״ר)
וריח שלמותיך וגו׳ – שאל ר׳ אליעזר ב״ר שמעון את ר׳ שמעון ב״ר יוסי, [כתיב שמלתך לא בלתה מעליך וגו׳ זה ארבעים שנה] וכי לא היו עושין ריח רע מזיעת הגוף, אמר ליה, מתגעגעין היו בעשב הבאר11 הדא הוא דכתיב בנאות דשא ירביצני, והיה ריחן נודף מסוף העולם ועד סופו ובא שלמה ופירש וריח שלמותיך כריח לבנון. (שם)
1. מפרש תטופנה מלשון נבואה, דכן מצינו לשון זה מתיחס לנבואה כמו (מיכה ב׳:ו׳) אל תטפו יטיפון לא יטיפו, וכן והיה מטיף העם הזה וגו׳ (מיכה ב׳:י״א) והלשון ששים רבוא אולי דרך גוזמא תפס, וכמש״כ הרשב״ם בפסחים קי״ז א׳.
2. הכ״ד קישוטין נזכרים בתחלת ספר ישעיה, העכסים והשביסים וגו׳, והלשון אינה כלום יש לפרש עפ״י מ״ש בב״ב ס׳ ב׳ דגם בזה״ז עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט זכר לחורבן, וזה הוא בנשואה, אבל הכלה אינה משיירה אפי׳ דבר מועט, וזה הוא באור הלשון אינה כלום. ובזה יתבאר מ״ש שם עה״פ אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי זה הוא אפר מקלה שבראש חתנים, והנה לא אמרו כזה גם על הכלה, יען מפני שהכלה אנה משיירה מתכשיטיה אפי׳ דבר מועט.
3. יש לפרש הכונה ע״פ מ״ד בפסיקתא רבתי פ״ג עה״פ דקהלת י״ב דברי חכמים כדרבונות וכמשמרות נטועים כתיב כמשמרות וקרינן כמסמרות מה משמרות כהונה כ״ד אף ספרי תורה כ״ד, ובארנו שם הכונה, דאי אפשר לחכם לקבוע מסמרות כלומר להחליט דבר בענין מעניני התורה אלא מי שהוא בקי בכ״ד כתבי הקודש, וזוהי הכונה כאן.
4. יש לפרש הכונה עפ״י מ״ש בכתובות י׳ ב׳ מאי פוריא שפרין ורבין עליה, ומבואר בספרי ראשונים מנהג קדמונים לברר תומת כבודה של הכלה לפני השושבינים, ועי׳ כתובות י״ב א׳, וזו היא כונת של לשון זה מה כלה זו יושבת בפוריא ואומרת ראו שאני טהורה, ונקט לשון נקיה וקצרה.
5. יתכן דרומז למ״ש בכתובות י״ז א׳ בחיוב ההלל להכלה שצ״ל כלה נאה וחסודה.
6. דבש הבא מצוף כלומר בעוד שהדבש בחלתו, שאז מתקו חזקה וערבה.
7. שכל משקה שהיא בפה ותחת הלשון אם פולטים אותה היא מאוסה מאוד.
8. ר״ל ומה אם הלכות קהות [כלומר שאינם מתוקים וברורים מלשון קהה הברזל] דומים לך כדבש וחלב מפני חביבות התורה בכלל, כש״כ להלכות ברורות וקבועות, ומאוששות הוא מלשון כי השתות יהרסון, מענין יסוד.
9. לכאורה צ״ע הא במשנה חגיגה י״א ב׳ קיי״ל דליחיד חכם ומבין מדעתו מותר ללמד במעשה מרכבה, ובסנהדרין י״ז ב׳ מבואר דסבי דפומבדיתא הם רב יהודה ורב עינא, והם הלא היו חכמים ראויים לזה, וא״כ למה לא רצה ללמדם, וצ״ל שבקשו ללמד להם ביחד, וזה אסור אפילו לחכמים.
10. ע׳ מש״כ בתו״ת בפסוק המובא כאן.
11. ר״ל מתאפרים ומתפלשים בעשבים שהיה מגדל להם הבאר כמבואר בבמד״ר פרשה י״ט, והיו העשבים בולעים הזיעה והזוהמא ופולטים ריח טוב וכדמפרש.
אמרי שפתיך מתוקים וערבים כאילו1 נֹפֶת צופים2 מתוק3 תִּטֹּפְנָה – מטפטפות4 שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה!5 וכאילו6 דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ ויזלו מפיך7, וְרֵיחַ הנודף8 מִשַׂלְמֹתַיִךְ – מבגדייך9, בשבילי הוא10 כְּרֵיחַ יער11 הַלְבָנוֹן המצויים בו הרבה עשבים וסממנים המעלים ריח טוב12: ס
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד, מצודת ציון.
3. רש״י.
4. מצודת ציון.
5. ראה ביאור לעיל בפס׳ ט׳.
6. מצודת דוד.
7. שם.
8. שם.
9. מצודת ציון.
10. רשב״ם.
11. מצודת דוד.
12. שם. והנמשל, הטעם הטוב הוא טעמי התורה ועסק לימוד חכמת התורה היוצא מפי כנסת ישראל, והריח הטוב היוצא מהבגדים הוא המצוות התלויות בבגדים, כמצות ציצית, תכלת, בגדי כהונה, איסור שעטנז, רש״י, מצודת דוד.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יב) אגַּ֥ן׀נָע֖וּל אֲחֹתִ֣י כַלָּ֑⁠ה גַּ֥ל נָע֖וּל מַעְיָ֥ן חָתֽוּם׃
A locked garden is my sister, my bride, a locked spring, a sealed fountain.
א. ‹רווח› =א⁠(ק),ק-מ (אין פרשה)
• ל=פרשה סתומה
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וּנְשַׁיִךְ דְּמִתְנַסְבָּן לְגוּבְרִין צְנִיעָן כְּנִנְפֵּי צְנִיעָא וּכְגִנְּתָא דְּעֵדֶן דְּלֵית רְשׁוּ לִגְבַר לְמֵיעַל לְגַוַּהּ אֱלָהֵין צַדִּיקַיָּא דְּנַפְשָׁתְהוֹן מִשְׁתַּלְחִין לְגַוַּהּ עַל יַד מַלְאֲכַיָּא וּבְתוּלוֹתַיִךְ טְמִירָן וּגְנִיזָן בְּאַנְפַלְיָן וַחֲתִימָן בְּכֵן כְּמַבּוּעַ דְּמַיִן חַיִּן דְּנָפֵיק מִתְּחוֹת אִילָנָא וּמִתְפָּרַשׁ לְאַרְבָּעָה רֵישֵׁי נַהְרִין וְאִלְמַלֵא דְּהוּא חֲתִים בִּשְׁמָא רַבָּא וְקַדִּישָׁא הֲוָה נָפֵיק וּמַבַּע וְשָׁטֵיף כָּל עָלְמָא.
[א] גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה – רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁתֵּי בָנוֹת אַחַת גְּדוֹלָה וְאַחַת קְטַנָּה, וְלֹא נִפְנָה לְהַשִּׂיאָן, וְהִנִּיחָן הַמֶּלֶךְ שָׁנִים הַרְבֵּה וְהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם, וְעָמְדוּ הַבָּנוֹת מִחוּ עַל עַצְמָן וְהִשִּׂיאוּ עַצְמָן לַאֲנָשִׁים, וְהָיְתָה כָּל אַחַת מֵהֶן נוֹטֶלֶת חוֹתָם שֶׁל בַּעֲלָהּ וְסִימַנְטֵירִין שֶׁלּוֹ, לְאַחַר יָמִים בָּא הַמֶּלֶךְ מִמְּדִינַת הַיָּם וְשָׁמַע קוֹל הַבְּרִיּוֹת מַלִּיזִין אַחַר בְּנוֹתָיו וְאוֹמְרִים כְּבָר זָנוּ בְּנוֹתָיו שֶׁל מֶלֶךְ, מֶה עָשָׂה הוֹצִיא כָּרוֹז וְאָמַר כָּל עַמָּאי יִפְקוּן לְקַמְפּוֹן, בָּא וְיָשַׁב עָלֶיהָ בַּפְּרוֹזְדוֹר, אָמַר לָהֶן בְּנוֹתַי כָּךְ עֲשִׂיתֶן וְקִלְקַלְתֶּן אֶת עַצְמְכֶן, מִיָּד הוֹצִיאוּ כָּל אַחַת וְאַחַת חוֹתָם בַּעֲלָהּ וְסִימַנְטֵירִין שֶׁלּוֹ, קָרָא לַחֲתָנוֹ אָמַר לוֹ לְמִי אַתְּ עָשׂוּי חָתָן, אָמַר לוֹ אֲנִי חֲתָנְךָ הָרִאשׁוֹן לְבִתְּךָ הַגְּדוֹלָה, אָמַר לוֹ זֶה מַה הוּא, אָמַר לוֹ זֶה חוֹתָם שֶׁלִּי וְזֶה סִימַנְטֵירִין שֶׁלִּי, וְכֵן לַשֵּׁנִי, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַמֶּלֶךְ בְּנוֹתַי גְדוּרוֹת מֵהָעֶרְוָה וְאַתֶּם מַלִּיזִין וּמְבַזִּין אוֹתָם, חַיֵּיכֶם אֲנִי עוֹשֶׂה בָכֶם דִּינִין, כָּךְ הֵן הָאֻמּוֹת לְפִי שֶׁהָיוּ מוֹנִין לְיִשְׂרָאֵל וְאוֹמְרִים: וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות א׳:י״ג), אִם בַּעֲשִׂיָּתָן הֵן מַכְרִיחִין כָּל שֶׁכֵּן בְּגוּפָן וּבִנְשׁוֹתֵיהֶם, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲחֹתִי כַלָּה גַּן נָעוּל, מַהוּ גַּן נָעוּל, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גִּנָּתִי נְעוּלָה וְהִיא מִתְגַּנְּיָא, אָמַר רַבִּי פִּנְחָס בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַמַּלְאָךְ הַמְּמֻנֶּה עַל הַהֵרָיוֹן וְאָמַר צֵא וְצוּר אוֹתָן בְּכָל קִטּוֹרִים שֶׁל אֲבוֹתָן, עִקַּר אֲבוֹתֵיהֶן לְמִי הָיוּ דוֹמִין לִגְדוֹלֵי הַמִּשְׁפָּחוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב לִרְאוּבֵן: מִשְׁפְּחֹת הָראוּבֵנִי (במדבר כ״ו:ז׳).
אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא רְאוּבֵן הָראוּבֵנִי, שִׁמְעוֹן הַשִּׁמְעוֹנִי.
אָמַר רַבִּי מָרִינוֹס בְּרַבִּי הוֹשַׁעְיָא הָא כְּמָה דְתֵימַר בָּרוֹנִי סַבְרוֹנִי סִיבוֹיִי. רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אִידֵי ה״א בְּרֹאשׁ הַתֵּבָה וְיו״ד בְּסוֹפָהּ, י״ה מֵעִיד עֲלֵיהֶם שֶׁהֵם הֵם בְּנֵי אֲבוֹתֵיהֶם.
אָמַר רַבִּי פִּנְחָס גַּן נָעוּל, אֵלּוּ הַבְּתוּלוֹת. גַּל נָעוּל, אֵלוּ הַבְּעוּלוֹת. מַעְיָן חָתוּם, אֵלּוּ הַזְּכָרִים. תָּנֵי בְּשֵׁם רַבִּי נָתָן גַּן נָעוּל, גַּל נָעוּל, שְׁתֵּי פְּעָמִים לָמָּה, אֶלָּא שְׁתֵּי בִּיאוֹת לָאִשָּׁה כְּדַרְכָּהּ וְשֶׁלֹא כְדַרְכָּהּ. רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם בַּר קַפָּרָא אָמַר, בִּזְכוּת אַרְבָּעָה דְבָרִים נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, שֶׁלֹא שִׁנּוּ אֶת שְׁמָם, וְלֹא שִׁנּוּ אֶת לְשׁוֹנָם, וְלֹא אָמְרוּ לָשׁוֹן הָרָע, וְלֹא נִמְצָא בָּהֶן אֶחָד פָּרוּץ בְּעֶרְוָה. לֹא שִׁנּוּ אֶת שְׁמָם, רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן נָחֲתִין, רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן סָלְקִין, וְלֹא הָיוּ קוֹרִין לִרְאוּבֵן רוֹפוּס, וּלְשִׁמְעוֹן לֹא הָיוּ קוֹרִין לוּלְיָנִי, וּלְיוֹסֵף לִסְטִיס, וּלְבִנְיָמִין אֲלֶכְּסַנְדְּרָא. וְלֹא שִׁנּוּ לְשׁוֹנָם, לְהַלָּן כְּתִיב: וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי (בראשית י״ד:י״ג), וְכָאן כְּתִיב: אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ (שמות ה׳:ג׳), וּכְתִיב: כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם (בראשית מ״ה:י״ב), בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. וְלֹא אָמְרוּ לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר: דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ (שמות י״א:ב׳), אַתְּ מוֹצֵא זֶה הַדָּבָר הָיָה מֻפְקָד אֶצְלָם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וְלֹא נִמְצָא בָהֶן אֶחָד שֶׁהִלְשִׁין עַל חֲבֵרוֹ. וְלֹא נִמְצָא אֶחָד מֵהֶן פָּרוּץ בָּעֶרְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית (ויקרא כ״ד:י׳), וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית (ויקרא כ״ד:י״א), לְהוֹדִיעַ שִׁבְחָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹא נִמְצָא בָהֶם אֶלָּא זוֹ וּפִרְסְמָהּ הַכָּתוּב.
אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא, שָׂרָה יָרְדָה לְמִצְרַיִם וְגָדְרָה עַצְמָהּ מִן הָעֶרְוָה, וְכָל הַנָּשִׁים נִגְדְּרוּ בִּזְכוּתָהּ. יוֹסֵף יָרַד לְמִצְרַיִם וְגָדַר עַצְמוֹ מִן הָעֶרְוָה, וְנִגְדְּרוּ כָּל הַזְּכָרִים בִּזְכוּתוֹ. רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא כְּדַאי הָיְתָה גְּדִירַת עֶרְוָה עַצְמָהּ שֶׁבִּזְכוּתָהּ נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, מַה טַּעַם, גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה, מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ: שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים. תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי לְאֶחָד שֶׁנָּפְלָה לוֹ יְרֻשָּׁה בִּמְקוֹם אַשְׁפָּה, וְהָיָה הַיּוֹרֵשׁ עָצֵל, וְהָלַךְ וּמְכָרָה בְּדָבָר מוּעָט קַל, וְהָלַךְ הַלּוֹקֵחַ וְנִזְדָּרֵז וְחָפַר בָּהּ וּמָצָא בָהּ סִימָא, וּבָנָה בָהּ פָּלָטִין גְּדוֹלָה, הִתְחִיל הַלּוֹקֵחַ מְהַלֵּךְ בַּשּׁוּק וַעֲבָדִים מְהַלְּכִין אַחֲרָיו מִן הַסִּימָא הַהִיא שֶׁקָּנָה בָהּ. הִתְחִיל הַמּוֹכֵר רוֹאֶה וְנֶחְנַק וְאוֹמֵר, וַי מָה אִבַּדְתִּי. כָּךְ כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם הָיוּ מְשֻׁעְבָּדִים בְּטִיט וּלְבֵנִים, וְהָיוּ מְאוּסִין בְּעֵינֵי הַמִּצְרִיִּים, וְכֵיוָן שֶׁרָאוּם דְּגָלִים חוֹנִים עַל הַיָּם בְּטַקְסִיס הַמְּלָכִים, הִתְחִילוּ הַמִּצְרִיִּים נֶחְנָקִים וְאוֹמְרִים וַי מַה שִּׁלַּחְנוּ מֵאַרְצֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה (שמות י״ג:י״ז).
אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן לְאֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ שָׂדֶה בֵּית כּוֹר וְהָלַךְ וּמְכָרָהּ בְּדָבָר קַל, וְהָלַךְ הַלּוֹקֵחַ וְחָפַר בָּהּ מַעְיָנוֹת וְעָשָׂה בָהּ גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִין, הִתְחִיל הַמּוֹכֵר רוֹאֶה וְנֶחְנַק וְאוֹמֵר וַי מָה אִבַּדְתִּי, כָּךְ כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם הָיוּ מְשֻׁעְבָּדִים בְּטִיט וּלְבֵנִים וְהָיוּ מְאוּסִין בְּעֵינֵי הַמִּצְרִיִּים, וְכֵיוָן שֶׁרָאוּם דְּגָלִים חוֹנִים עַל הַיָּם בְּטַקְסִיס מְלָכִים, הִתְחִילוּ הַמִּצְרִיִּים נֶחְנָקִין וְאוֹמְרִים וַי מַה שִּׁלַּחְנוּ מֵאַרְצֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר לְאֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ קְצָצָה שֶׁל אֲרָזִין וּמְכָרָהּ בְּדָבָר קַל, וְהָלַךְ הַלּוֹקֵחַ וְעָשָׂה בָהּ תֵּבוֹת וּמִגְדָּלִים שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת, הִתְחִיל הַמּוֹכֵר רוֹאֶה וְנֶחְנַק וְאוֹמֵר וַי מָה אִבַּדְתִּי, כָּךְ כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם הָיוּ מְשֻׁעְבָּדִין בְּטִיט וּלְבֵנִים וְהָיוּ מְאוּסִין בְּעֵינֵי הַמִּצְרִיִּים, וְכֵיוָן שֶׁרָאוּם דְּגָלִים חוֹנִים עַל הַיָּם בְּטַקְסִיס מְלָכִים, הִתְחִילוּ הַמִּצְרִיִּים נֶחְנָקִין וְאוֹמְרִים וַי מַה שִּׁלַּחְנוּ מֵאַרְצֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בְּשַׁלַח פַּרְעֹה.
גן נעול אחותי כלה – זה הקץ שהיה נעול מישראל.
ד״א גן נעול אחותי כלה – אלו קצי ספר דניאל החתום.
גן נעול אחותי כלה – אלו הזכרים, גל נעול מעין חתום אלו הנקבות.
ורבי נתן אמר גן נעול – אלו הנשואות, גל נעול אלו הארוסות.
דבר אחר: גן נעול – וגל נעול שתי ביאות, וכן הוא אומר ששם עלו שבטים שבטי יה, וגו׳. אמר הקב״ה שמי מעיד עליהם שלא נטמאו במצרים בזנות, ומנין שלא נחשדו על העריות שנאמר ויצא בן אשה ישראלית להודיע שבחן של ישראל שלא היה בהם אלא זו בלבד ופרסמה הכתוב.
דבר אחר: גן נעול אחותי כלה – זו התורה שהיתה נעולה עד שבא משה ופתחה תורת חכם מקור חיים.
יא אכ׳תי יא ערוס, אנות כגנאן מג׳לוק ומעין מכ׳תום.
אחותי! הכלה (ביחס לחתן שלה)! את כמו גן נעול וכמו מעיין חתום.
גל – כמו מעין.
וענין שלחיך פרדס, רבוי השליחים והנביאים כרבוי הרמונים וכן פארם בתורה שנמשלה לפירות שנ׳ טוב פריי מחרוץ ומפז (משלי ח יט).
גן נעול – על שם צניעות בנות ישראל שאין פרוצות בעריות.
גל נעול – יש לפרשו: לשון מעיין, כמו גלת עליות (יהושע ט״ו:י״ט). ויש לפרשו: לשון שער, והוא לשון ארמי בתלמוד: טרוקו גלי.
A locked garden – This refers to the modesty of the daughters of Yisroel, who are not of loose morals.⁠1
A locked up spring – This can be explained as a term referring to a fountain, as in, "upper fountains גֻּלּוֹת,⁠"2 and it can also be explained as a term referring to a gate, and it is an Aramaic term in the Talmud, "lock the gates גַלֵּי.⁠"3
1. Alternatively, 'גן' refers to the Pentateuch which has fifty-three sidros, the numerical value of 'גן'. (Gra)
2. Yehoshua 15:19.
3. Maseches Berachos 28a.
גן נעול אחותי כלה – זו התורה שפרשיות התורה כמנין גן. ר׳ חנינא ור׳ מנא חד אמ׳ גן נעול שדומה לגל נעול. עד שיבא חכם ויוציא פירותיה.
גל נעול מעיין חתום – זו התורה שהיא דומה למעיין חתום עד שיבא החכם שנאמר תורת חכם מקור חיים. וחד אמ׳ גן נעול אלו הבחורים שאינם פרוצין בעריות.
גל נעול אחותי כלה – אלו הבתולת שנועלות פתחיהן לבעליהן. אבא מרי ז״ל פיר׳ גל נעול לשון פתח והוא לשון תלמוד טרוקו גלי. רבנן אמרי גל נעול אחותי כלה אלו עיתי הקץ שהן נעולים וסתומים שנאמר כי סתומים וחתומים.
גל נעל מעיין חתום – שלא פרקו מעליהם עול מלכות שמים כל ארך הגלות.
גן נעול – אמ״ר יונתן אלו הבתולות.
גל נעול – אלו הנשואות.
מעיין חתום – אלו הזכרים.
(יב-טו) גן נעול – עכשיו הוא מספר בשבח אהובתו ואומר: את אחותי כלה הנך יקרה ושמורה לשמור עצמך מאחרים, כפרדס שהוא נעול ומשומר מכל רואיו,⁠א וכמעיין מקור מים חיים שהוא חתום ונעול בתוך הפרדס להשקות ממנו האילנות, ובית השלחין שליך טוב וראוי, לח ורטוב כפרדס של וורדיםב שהוא טוב עד מאד שגדילין בו רימונים ופרי מגדים כפרים עם נרדים עם כל ראשי בשמים, ומעיין גנים באר מים חיים בתוכו שנוטפים מימיו ונוזלים מתוך עצי לבונה1 שבתוך הפרדס, כי מביניהם יוצא מקור המעיין, ועל כן המים מרוקחים וריחן נודף, מחמת ריח הלבונה הקולט בהם. ועל כל זאת בית השלחין שליך טוב ומשובח מפרדס זה. להודיע ולומר, דבר המגונהג אשר ביך, משובח ומפאר על כל שבח ויופי אשר בבנות היפות.
דימיון על ארץ ישראל שהיו שלוים ושקטים וידם תקיפהד על הכל בזמן שבית המקדש קיים ושמרו המצוות כאשר נצטוו, עד שעבדו עבודה זרהה וגלו מארצם.
גל נעול – כמו: גולות מים (יהושע ט״ו:י״ט, שופטים א׳:ט״ו).
ומעיין חתום – כפל מלה.
נרד וכרכום קנה וקנמון – בשמים הם וגדילין באילנות, והמקרא המחובר להם מוכיח עליהם, שכתב עם כל עצי לבונה.
מור ואהלות – בשמים הם הגדילים בקרקעית ערוגת הפרדס, והמקרא מוכיח שכתב: עם כל ראשי בשמים – שהם שורשי בשמים.
1. עיינו בהערה לעיל על ד׳:ז׳-י״א ״כריח לבנון״.
א. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג הושמטה מלת: רואיו.
ב. כן בכ״י בודפשט, סואב. בכ״י המבורג, סנקט פטרבורג: אחרים.
ג. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג, סואב. בכ״י המבורג: זה מגונה.
ד. כן בכ״י בודפשט. בכ״י סנקט פטרבורג: תקפה. בכ״י המבורג: תקופה.
ה. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג, סואב. בכ״י המבורג: שע״ז עבדו.
(12-15) A GARDEN LOCKED – He recites the praises of his loved one and says, "You my sister, my bride, are precious. You watch and guard yourself from the love of others like an orchard locked and guarded from everyone. Like a spring of flowing water that is locked and sealed in the midst of the garden from which to water the trees. Even your "dry fields"1 are moist and wet like the watered orchards of others. It is so good that pomegranates, luscious fruits, henna, nard, and all the choice perfumes grow there. The sense of "garden" is that it has a well of fresh water in it. Its waters drip and flow among aromatic woods that are in the orchard. For from among these aromatic trees flows the source of the fountain. Therefore, its waters are fragrant and give off their scent because of the perfumes that are absorbed in it. Nevertheless, even your "dry fields" are better than this orchard – even that which is unattractive in you is still lovelier than the beauty of other women.⁠2
The allegorical meaning of this verse refers to the Land of Israel – there the people knew rest and peace and enjoyed strength as long as the Temple stood and while they observed God's commandments, i.e. until they transgressed and were exiled from their land.
A FOUNTAIN LOCKED – the word means a fountain, as in the phrase "springs of water" (Joshua 15:19).
A SEALED-UP SPRING – the phrase is synonymous with "a fountain locked".
NARD AND SAFFRON, FRAGRANT REED AND CINNAMON – These are spices that grow on trees, as is proven in the next verse, "with all aromatic woods" [i.e. trees].
MYRRH AND ALOES – These are spices that grow in the bushes of the orchard. The verse itself proves this because it is written "all the tops of spices",⁠3 which refers to the roots of spices.
1. The term refers to lands that are arable but require irrigation. With this image the lover claims that even the least attractive features of the beloved are more attractive than the beauty of others.
2. This comment expands upon Rashi's observations on the verse. Ibn Ezra offers a different understanding of the term "a garden locked".
3. JPS renders this phrase as "all the choice perfumes", interpreting the word ראשי as "important", hence "choice". Rashbam explains the word in reference to where such plants grow rather than to their quality.
גל – מן גולות עליות (יהושע ט״ו:י״ט), קרוב ממעין.
והנה את חשובה כמו גן נעול שלא יוכל אדם להיכנס אליו.
Behold, thou art regarded as a close-barred garden, into which one cannot enter.
גן נעול – בנות ישראל הצנועות.
A spring shut up. The modest daughters of Israel.
גל נעול – נהר יוצא והוא קטן, וכמוהו גולות עליות וגולות תחתיות (יהושע ט״ו:י״ט).
(יב-טו) ואת דומה לגן נעול שיש לו ריח טוב מחוץ ולא יוכל אדם להכנס אליו.
ואחר שדימה אותה למעיין חתום, אמר: את כמעיין גנים שהיא באר מים חיים.
גן נעול – בתולותיה צנועות.
גן נעול – שחשוב ונעול מחשיבותו, כך אחותי חשובה.
גל נעול – כמו גֻלות עליות (יהושע ט״ו:י״ט).
ומעין חתום – כפל מילה.
גן נעול אחותי כלה. פסק יש בין גן נעול, וכך פירושו: לך אחותי כלה אני אומר, שגן נעול הוא אותו שלנו, ומתוך כך הוא נאה מאד, שלא הדריכוה בני אדם וחיות, ורגל בהמה לא עבר בה. וגם גלמעין מים חיים, שבתוך הגן להשקות הגן, חתום בגלים.⁠א וכל הפסוקים הללו מחוברים, לומר: באתי לגני אחותי, ותבואי עמי, כי אריתיב מורי. והמפרש גן נעול אחותי לֵמור, שאחותי כלה היא גן נעול, לא ידע הפשט, כי כל ״אחותי כלה״ שבזה הספר אינו שמזכיר שמה, ולא על שם הדבר שהוא אומר, אלא כאדם שקורא כלה, ואומר לה דברי חיבתו, כמו ״ליבבתיני אחותי כלה״ (שיר השירים ד׳:ט׳), ״מה יפו דדיךג אחותי כלה״ (שיר השירים ד׳:י׳), וכן כולם.
והדוגמה על צניעות בנות ישראל, שמשמרות עצמן מן העבירה, שהם גנו של הקב״ה, כמו ״כי כרםד י״י צבאות בית ישראל (ישעיהו ה׳:ז׳).⁠ה
גל. כמו ״גולות מים״ (יהושע ט״ו:י״ט), ״וגולה על ראשה״ (זכריה ד׳:ב׳) – שיוצקת השמן.
א. בכתב היד: דגלים.
ב. בכתב היד מופיעה כאן: עמי, עם סימון למחיקה.
ג. בכתב היד מלה זו מחוקה.
ד. בכתב היד: ככם.
ה. לא מצאתי מי שמפרש את הפסוק בישעיהו על בנות דווקא. אולם סביר שפרשננו מתייחס לביטוי ״בית ישראל״ שם כמקביל ל״בית יעקב״ בשמות י״ט:ג׳, שלפי המדרש (מכילתא דר׳ ישמעאל יתרו, בחדש ב) ובעקבותיו רש״י מתפרש על נשות ישראל.
גן נעול אחותי כלה – א׳ הדוד לכלתו: יש לי גן שהיא נעול פן ירמסוהו רגלי אדם ובהמה, על דרך: ויעזקהו ויסקלהו (ישעיהו ה׳:ב׳). וכן דרך החושק לעשות לו גן ירק, אירביר1 בלעז, לטייל בו.
גל נעולנעול מוסב אל גן הנזכר למעלה, כלומר: אותו גן הנזכר למעלה שהוא נעול מחומה נשגבה, עדיין יש גל נעול הסובב אותו ונועלו ומקיפו.
גל – כמו: גולת עליות (יהושע ט״ו:י״ט), שהוא תעלה.
[גל – שער, טרוקו גלא (בבלי ברכות כ״ח.).]⁠א
מעין חתום – בתוך הגן יש מעין חתום, שאין מימיה נעכרים ברגלי הבאים לשאוב מהם, הפך: {ו}⁠משקע מיםב תשתו ואת הנותרים ברגליכם תרפוסון (יחזקאל ל״ד:י״ח). ואותו מעין משקה עצים שבגן, וטוב לטייל בגן זה חושק ודודתו, כי מקום צנוע הוא.
1. בלעז: erber (= herbier).
א. ביאור זה נוסף בגיליון.
ב. כן בפסוק. בכ״י: המים.
גן נעול אחותי כלה כלומר השלמויות שלה הן חבויות ונסתרות ותכונות מהותיות עצמיות, אשר אינן גורמות לה להתבלט ולהתגאות ולהכריז עליהן, כמו [שעושות] האומות האחרות כאשר הן זוכות [אפילו] למידה מועטה של הבנה [וידע].
גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום – אמר אליה שהגן אשר נתן לו לעבדו ולשמרו עד אשר יתן פירותיו הוא נעול רצוני שאין לו פתח יכנס ממנו בו להשתדל שיוציא פריו על המים והמעין אשר ישקה את הגן הוא חתום עדיין והוא שפע השכל הפועל כאמרו ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן וזהו אמרם ז״ל שלא שלטה בו עין מעולם להיות נקי מהחמר כמו שהתבאר בספר הנפש והוא מבואר שהשכל הפועל אי אפשר שישפיע לו בזה דבר אם לא קדמה ההשגה בו מן החוש האלהי׳ אם לא יהיה בפליאה ועל המעט כמו הענין בנבואה והחלומות הצודקים והקסם ושם גם כן מקום עיון אם נצטרך לזה חוש באופן מה כמו שזכר אבן רשד בקצורו לספר החוש והמוחש ואם אפשר זה המין מן ההשפעה בדברים העיוניים וכבר אמרנו בזה בבאורינו לקצור בן רשד. והנה איך שיהיה הענין הנה הסדור הטבעי בזה והוא אשר יהיה על הרוב ואשר יהיה בבחירתינו הוא שילקה הענין מן החוש תחלה ועם ההשגות יעשה ממנו השכל גזרה כוללת ואולם האופן השני מההשפעה הנה היה שיהיה באלו העניינים העיוניים אינו מיוחס להשתדלותינו.
גן נעול – כשהזכיר בואו חדריו ונתיחדו שם שניהם קלסה בצניעותה ושמירת בתוליה עם כל טלטולה בשמירת הכרמים בבקשת דודה ואמר גן נעול אם כן גל נעול מעיין חתום.
ואחרי אשר כבר דבר כל זה ע״ד שיר ושבח כמה שהונח התחיל להזהיר אותה בפירוש על ענין הצניעות כמו שהוא נאות בלמודים ההם כמו שנאות יחוד החתן והכלה היות בשמחה ובצנעה והסתר כי הוא עקר הדבוק שעליו נאמר ישקני. וכבר הזכירו ז״ל זה הענין בכלל חמוקי יריכיך כמו חלאים מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר ועל דא נזפיה לר׳ חייא ודריש. מאי חכמות בחוץ תרונה (משלי א׳) בחוצה של תורה כדאיתא במועד קטן (ט״ז) ולבאר הענין הזה בחלקיו אמר: גן נעול. הנה בכאן כלל כל מה שיאמרוהו ז״ל במסכת חגיגה (יא:) אין דורשין בעריות בג׳ ולא במעשה בראשית בשנים. ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו. אלא שהפך הסדר כי במה שאמר גן נעול כוון אל הצניעות וההסתר הנאות במעשה מרכבה הנקרא בפי׳ חז״ל (שם י״ד:) פרדס ממש. ואמר שהיה ראוי שיהיה הגן ההוא או הפרדס מכל מיני אילנות ופירות. אמנם שיהיו כמוסים וחתומים עמהם ובל יראו אפילו ביחיד אלא אם כן הוא ראוי כמו שהונח וכמו שאמר במקום אחר (משלי ה׳) יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך. ועל צניעות מעשה בראשית ושאר דרושי התורה הדומים להם אמר גל נעול כי התורה בכללה כמו גולת מים חיים כי על כללה אמר אף דברי תורה בסתר. אמנם על הלמוד הראוי להצניעו מצד חמרו והיא משפטי העריות אמר מעין חתום כי קנים ופתחי נדה כמו הן ראוי שיהיו הלמוד בהצנע לכת באופן שלא יזוז לב הלומד אחר ההרהור הרע. סוף דבר כי בכל אלו הדברים צריך שתהא זהירה כנסת ישראל חכמיה ותלמידיה בכל עיוניה ומעשיה מבלי שיהיה שום שתוף כלל בעולם כמו שיאות לכל מנהג הצניעות במה שבינו לבינה כי כל זה בכלל שני הדבורים הראשונים אשר שמעו מפי הגבורה (שמות כ׳). אנכי יי׳ ולא יהיה לך. ואין צריך לומר במה שהוזכר בסמוך (חגיגה שם) כל המסתכל בד׳ דברים הללו ראוי לו שלא בא לעולם מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור. וכל מי שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם, כי הוא המביא לידי שגעון ותמהון לבב.
(יב-יג) גן נעול אחותי כלה. הלא תראי שאין התשועה מן האויבים תלויה במקדש, כי אמנם בימי דוד היה ׳גן נעול׳, לא נודע מקום המקדש1, גל נעול הר הבית2, מעין חתום, מקום המזבח3, ומכל מקום היו בימיו שלחיך, שהם קרקעות בלתי נאותות לפירות4, פרדס רימונים, היו כ׳פרדס רימונים׳, כי אמנם עתות בצרת5 מלחמות האומות היו לו כל ימיו לעושר ולכבוד6, עם פרי מגדים להבין ולהורות, כאמרם ז״ל (סנהדרין מט.) ׳אלמלא דוד עוסק בתורה לא עשה יואב מלחמה׳7: כפרים עם נרדים.⁠8 במידות9, כאמרו (תהלים קא ו) ׳לא ישב בקרב ביתי עושה רמיה׳ וגו׳10:
1. בזבחים (נד:) איתא שבזמן דוד ׳לא הוו ידעי דוכתיה היכא׳. ולכן היה ׳אחותי כלה׳, ככלה היושבת מחוץ לבית בעלה, כמבואר (פסוק ח).
2. בגמרא שם ׳אמרי, כתיב וקמת ועלית אל המקום, מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל׳, הרי שידעו שמקום המקדש במקום גבוה, לכן נקרא ׳גל׳, כגל של אבנים. ואולי על דרך פירוש רש״י ש׳גל׳ הוא שער, כי הר הבית היה השער לבוא דרכו אל בית המקדש.
3. ראה זבחים (סב.) שבבית שני היו צריכים את הנביאים להעיד היכן מקום המזבח, כי לא ניתן לבנותו אלא במקומו. ונראה שכינה את המזבח ׳מעיין׳ מפני השיתין, כדאיתא בסוכה (מט.) ׳אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, שיתין מששת ימי בראשית נבראו, שנאמר חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן, חמוקי ירכיך - אלו השיתין, כמו חלאים - שמחוללין ויורדין עד התהום, מעשה ידי אמן - זו מעשה ידי אומנותו של הקב״ה׳. וראה רש״י בזבחים (נד:) ׳קרנות של מזבח חלולות היו - נקבים נקבים עמוקים בארבעתן שיפול דם החטאת ויבלע לתוכו׳, וראה תוספות שם.
4. מלשון ׳בית השלחין׳ (מו״ק א׳:א׳), ׳ארץ יבשה קרויה בית השלחין וצריך להשקותה תמיד, ושדה בית הבעל יפה הימנה, וכאן קילס יובש ושלחין שלך הרי הן מלאים כל טוב כפרדס רמונים׳ (רש״י).
5. ע״פ לשה״כ בתהלים (ט י, י א) ׳לעיתות בצרה׳, כלומר לעיתים של צרה.
6. ׳שלחיך - פרדס רימונים׳, בדרך משל, הזמנים היבשים וצמאים שנראו כעת צרה ומלחמה שהוא זמן הפסד, כעין בית השלחין, לבסוף הפכו להיות ׳פרדס רימונים׳, שלא הפסידו אלא הרוויחו.
7. ע״י שעסקו ב׳פרי מגדים׳ – להבין ולהורות בתורה גם בשעת המלחמה, הפכו זמני המלחמה הנקראים ׳שלחייך׳, כי לרוב אין מזמנים אלה כל תועלת אלא הפסדים, ל׳פרדס רימונים׳, שזכו על ידי המלחמות לעושר וכבוד. וזהו שאמרו חז״ל שניצחונו של יואב שר הצבא היה בזכות המלך שעסק באותו זמן בתורה.
8. מיני בשמים הם (רש״י), ׳כפרים - לשון רבים מן אשכול הכופר׳ (אבע״ז).
9. כמו שהתבאר שהריח מסמל את המידות.
10. וסוף המזמור שם ׳לַבְּקָרִים [בזריזות] אַצְמִית כָּל רִשְׁעֵי אָרֶץ לְהַכְרִית מֵעִיר ה׳ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן׳, הרי שהצלחת דוד גם מתוך הצרות באה לו ע״י שעסק בתורה ללמוד וללמד, וע״י שלימותו במידות.
נעול – סגור וכן ונעל הדלת (שמואל ב י״ג:י״ח).
גל – מעין כמו גולות מים (יהושע ט״ו:י״ט).
חתום – ענין סגירה כמו כי חתום הוא (ישעיהו כ״ט:י״א).
גן נעול – עתה חוזר לשבחה בדבר הצניעות, וכה יאמר הרי את כגן הנעול שאין מי יוכל לבוא בו כי אם בעל הגן, כי כ״כ לא תעזוב את מי לגשת אליך.
גל נעול – את נעול כמעין הנעול, כי לא הערה מי בך לקלקל ולשבור הבתולים והרי את נעול.
מעין חתום – כפל הדבר במלות שונות והנמשל הוא על ההרחקה מן עובדי כוכבים ומזלות.
משל:
מוסיף גן נעול – כי איש לא ידעה.
מליצה:
גן נעול – עתה יביט על הנפש כי בתולה היא ולא הוטמאה מאלהי נכר שהם כח היצר המתעורר והמתאוה אשר יזנו הנפשות אחריהן ויחללו קדושתן, אמר שהיא כגן נעול שלא בא זר בתוכו, והגל שבו יקרבו אל המעין נעול, והמעין והמקור בעצמו חתום, ר״ל שלא קרבו אליה הזרים האלה לא במחשבה ולא במעשה, כי מקורה חתום בחותם האלהות והקדושה כמו שהיתה בהיותה במעון קדשה.
גל – נפרד מן גלות מים (שופטים א׳:ט״ו), וישנו גם בלשון נקבה מימין הגלה (זכריה ד׳:ג׳), ומצוירות בזה צניעותה ואמונתה לחושקה.
גן נעול וגו׳ – א״ר פנחס, גן נעול אלו הבתולות, גל נעול אלו הבעולות, מעין חתום אלו הזכרים.⁠1 (שם)
גן נעול וגו׳ – לפי שהיו האומות מליזין על ישראל במצרים והיו אומרים אם בעבודה הם מכריחין אותם כש״כ בגופן ובנשותיהם לפיכך העיד הקב״ה גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום. (שם)
גן נעול וגו׳ – א״ר פנחס, כדאי זכות זה שהיו ישראל גדורים בערוה במצרים שבשבילה יגאלו, דכתיב גן נעול אחותי כלה וכתיב בתריה שלחיך פרדס רמונים.⁠2 (שם)
גן נעול וגו׳ – תני בשם ר׳ נתן, גן נעול גל נעול שתי פעמים למה, אלא ב׳ ביאות לאשה, כדרכה ושלא כדרכה.⁠3 (שם)
מעין חתום – כתיב (פ׳ בהעלותך) זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם, רב ושמואל, חד אמר דגה ממש, וח״א דגה – עריות,⁠4 מ״ד דגה ממש, אבל עריוות לא פריצי בהו דכתיב מעין חתום, ומ״ד עריות – מאי מעין חתום, מהנך דאסירי לא פריצי בהו.⁠5 (יומא ע״ה.)
1. יש גירסא גן נעול אלו הבעולות גל נעול אלו הבתולות, ונראה עיקר גירסא זו, יען דגן הוא זה שכבר נחרש ונזרע בו, משא״כ גל הוא שלא עבר בו אדם עדיין, וגם הגירסא מעין חתום אלו הזכרים קשה טובא דהא אדות זכרים לא איירי כלל כאן, וכן משמע מברכת בתולים דקאי לשון זה אנקבות בתולות, דזה נוסח הברכה לבל ישלט זר במעין חתום. אכן הנה דרשה זו הובאה במ״ר בס״פ בלק לראיה שעד סרחונם של ישראל בשטים לא היו פרוצים בזנות, ומזה משמע דאמנם מפרש המדרש לשון זה אזכרים, ועיי״ש עוד וצ״ע.
2. ר״ל אלה שנשתלחו ממצרים הם דומים לפרדס רמונים שמפני יקרתו הוא נעול וסגור מכל צד, והיתה זה סבה לשלוחם.
3. ר״ל שהיו הנשים במצרים טהורות מכל צד טומאה שהיא, ואפילו מטומאה שלא כדרכה.
4. ר״ל שהתאוננו על שנאסר להם קרובות, ומפרש דגה מלשון וידגו לרוב, ומדייק זה מלשון חנם, דעריות של קרובים ישיגו בחנם לא כמו רחוקות, ומאן דאמר דגה ממש ס״ל דהלשון חנם יתבאר ע״פ המבואר באגדות שהקב״ה היה מזמין להם דגים קטנים בתוך המים, ואם כן השיגו זה בחנם.
5. ר״ל אותן שהיו נאסרות לבני נח כגון הנך דאמרינן בפ״ז דסנהדרין ערוה שב״ד של מטה היו ממיתין עליה בן נח מוזהר עליה והם בכו על הנוספות. וע״ע מש״כ בענין אגדה זו בתורה תמימה בפרשה בהעלותך בפ׳ הנזכר.
עתה חוזר לשבחה בדבר הצניעות, וכך הוא אומר לה, כמו1 גַּן נָעוּל את אֲחֹתִי כַלָּה2, שאין כל אחד יכול להיכנס בו פרט לבעל הגן3, וכמו4 גַּל – מעיין5 נָעוּל, וּמַעְיָן6 חָתוּם – סגור7 בתוך הפרדס שמשקים ממנו את האילנות, כך הנך יקרה ושמורה לשמור עצמך מאחרים8:
1. רשב״ם, מצודת דוד.
2. ראה ביאור לעיל בפס׳ ט׳.
3. מצודת דוד.
4. שם.
5. רש״י, מצודת ציון. ויש מפרשים שער, רש״י.
6. כפל הדבר במילים שונות, מצודת דוד.
7. מצודת ציון.
8. רשב״ם. והנמשל, שכנסת ישראל שמרו על עצמם והתרחקו מהעובדי כוכבים ומזלות, מצודת דוד. ורש״י ביאר שהוא משל על צניעות בנות ישראל שאין פרוצות בעריות. ובמדרש, ״גן נעול״ אמר ר׳ יונתן אלו הבתולות, ״גל נעול״ אלו הנשואות, ״מעיין חתום״ אלו הזכרים, שלא פרקו ישראל מעליהם עול מלכות שמים בכל אורך הגלות, לקח טוב.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יג) שְׁ⁠לָחַ֙יִךְ֙ פַּרְדֵּ֣ס רִמּ⁠וֹנִ֔ים עִ֖ם פְּ⁠רִ֣י מְ⁠גָדִ֑ים כְּ⁠פָרִ֖ים עִם⁠־נְ⁠רָדִֽים׃
Your shoots are a pomegranate grove, with precious fruits: henna with nard,
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וְעוּלֵימַיִךְ מָלְיָן פִּקּוֹדִין הַכְרִימּוֹנִין וְרָחֲמִין לִנְשֵׁיהוֹן וְיָלְדָן בְּנִין צַדִּיקִין כְּוָתְהוֹן וְרֵיחֵיהוֹן מְתִיל הַכֵי כְּבוּסְמָנִין טָבִין דְּגִנְּתָא דְּעֵדֶן כְּפוֹרִין עִם רַשְׁקִין.
[א] דָּבָר אַחֵר: שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים – דָּמְיָה לְפַרְדֵּס רִמּוֹנִים, לִישָׁן בְּנֵי נַשׁ הוּא מַה שָּׁלַח פְּלוֹנִי לַאֲרוּסָתֵיהּ, רִמּוֹנִים. רַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי סִימוֹן, חַד אָמַר הִיא הִכְנִיסָה לוֹ שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה, וְהוּא הִכְנִיס לָהּ שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה. הִיא הִכְנִיסָה לוֹ שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה, מַה שֶּׁמְּפֹרָשׁ בִּוְאֵלֶּה שְׁמוֹת: וְזֹאת הַתְּרוּמָה [וגו׳] זָהָב וָכֶסֶף וּנְחשֶׁת, וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים, וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים, אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים (שמות כ״ה:ג׳-ז׳). וְהוּא הִכְנִיס לָהּ שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה, מַה שֶּׁמְּפֹרָשׁ בִּיחֶזְקֵאל: וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה (יחזקאל ט״ז:י׳), רַבִּי סִימַי אָמַר פּוֹרְפִּירָא תִּרְגֵּם עֲקִילַס אִפָּלִיקְטָא. וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ (יחזקאל ט״ז:י׳), תַּחַת עוֹרוֹת תְּחָשִׁים, וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ (יחזקאל ט״ז:י׳), תַּחַת שֵׁשׁ וְעִזִּים, וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי (יחזקאל ט״ז:י׳), רַבִּי אַיְּבוּ אָמַר עֲשָׂאָן מַמָּשׁ בָּעוֹלָם, וְרַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר הִקִּיפָן עַנְנֵי כָבוֹד, הַאֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן (שמות י״ג:כ״ב), וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי (יחזקאל ט״ז:י״א), זֶה זַיִן, תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אוֹמֵר זַיִן שֶׁנִּתַּן לָהֶם בְּחוֹרֵב, שֵׁם הַמְפֹרָשׁ חָקוּק עָלָיו, וּכְשֶׁחָטְאוּ נֻטַּל מֵהֶן, וְכֵיצַד נֻטַּל, רַבִּי אַיְּבוּ אָמַר מֵאֵלָיו הָיָה נִקְלַף, וְרַבָּנָן אָמְרִין מַלְאָךְ יָרַד וּקְלָפוֹ. וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל יָדַיִךְ (יחזקאל ט״ז:י״א), אֵלּוּ שְׁנֵי לוּחוֹת הַבְּרִית שֶׁחָקוּק עֲלֵיהֶם עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וגו׳ (שמות ל״ב:ט״ז). וְרָבִיד עַל גְּרוֹנֵךְ (יחזקאל ט״ז:י״א), אֵלּוּ דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: קָשְׁרֵם עַל לִבְּךָ תָמִיד (משלי ו׳:כ״א), וָאֶתֵּן נֶזֶם (יחזקאל ט״ז:י״ב), זֶה נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ, וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ (יחזקאל ט״ז:י״ב), זֶה הַצִּיץ, דִּתְנֵינַן הַצִּיץ דּוֹמֶה לְטַס שֶׁל זָהָב וְרָחָב שְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת וּמֻקָּף מֵאֹזֶן לְאֹזֶן. וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּרֹאשֵׁךְ (יחזקאל ט״ז:י״ב), זוֹ הַשְּׁכִינָה, הָאֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וְהָיִית עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּיַד ה׳ (ישעיהו ס״ב:ג׳). וּכְתִיב: וַיַּעֲבֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וַה׳ בְּרֹאשָׁם (מיכה ב׳:י״ג). וְאִלֵּין תְּלָתֵי אַחְרָנְיָיאתָא מָה אִינוּן: וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף וַיֵּצֵא לָךְ שֵׁם בַּגּוֹיִם (יחזקאל ט״ז:י״ג-י״ד). כְּפָרִים עִם נְרָדִים, רַבִּי הוּנָא אָמַר הִיא הִכְנִיסָה לוֹ שְׁלשָׁה עָשָׂר וְהוּא הִכְנִיס לָהּ שִׁשָּׁה וְעֶשְׂרִים, כְּדֶרֶךְ חָתָן לִהְיוֹת כּוֹפֵל כְּתֻבָּה שֶׁל כַּלָּה. רַבִּי אַחָא אָמַר הִיא הִכְנִיסָה לוֹ כֵּלִים וּבְשָׂמִים, וְהוּא הִכְנִיס לָהּ כֵּלִים וּבְשָׂמִים, כֵּלִים עַל יְדֵי משֶׁה וּבְשָׂמִים עַל יְדֵי שְׁלֹמֹה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַתִּתֵּן לַמֶּלֶךְ מֵאָה וְעֶשְׂרִים כִּכַּר זָהָב וּבְשָׂמִים הַרְבֵּה מְאֹד וְאֶבֶן יְקָרָה לֹא בָא כַבֹּשֶׂם הַהוּא עוֹד לָרֹב אֲשֶׁר נָתְנָה מַלְכַּת שְׁבָא לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה (מלכים א י׳:י׳). רַבִּי סִימוֹן אָמַר הִיא הִכְנִיסָה לוֹ כֵּלִים וּבְשָׂמִים בְּמִנְיָן, וְהוּא הִכְנִיס לָהּ כֵּלִים וּבְשָׂמִים שֶׁלֹא בְמִנְיָן, בָּא שְׁלֹמֹה וּפֵרַשׁ: כְּפָרִים עִם נְרָדִים.
[ב] דָּבָר אַחֵר: שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים – שְׁלָחַיִךְ עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹתֵךְ כְּפַרְדֵּס רִמּוֹנִים לֶעָתִיד לָבוֹא, וְאֵיזֶה זֶה, זֶה הַבְּאֵר, מֵאָן הָיוּ יִשְׂרָאֵל מְנַסְכִים כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁעָשׂוּ בַּמִּדְבָּר, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר מִן הַבְּאֵר, וּמִמֶּנּוּ הָיוּ רֹב הֲנָיָתָן, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הַבְּאֵר הָיְתָה מַעֲלָה לָהֶם מִינֵי דְשָׁאִים, מִינֵי זֵרְעוֹנִים, מִינֵי אִילָנוֹת, תֵּדַע לְךָ שֶׁהוּא כֵן, שֶׁכֵּיוָן שֶׁמֵּתָה מִרְיָם וּפָסְקָה הַבְּאֵר מֵהֶן הָיוּ אוֹמְרִים: לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן (במדבר כ׳:ה׳). רַבִּי לֵוִי אָמַר מִן הָאֶשְׁכּוֹל, עַל שֵׁם: וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד (במדבר י״ג:כ״ג), אֶפְשָׁר כֵּן, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא פֵּרוֹת הָיוּ גַּסִּין בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. וְרַבָּנָן אָמְרִין מִמַּה שֶּׁהָיוּ תַּגָּרֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מוֹכְרִין לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל. תָּנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל עֲדַיִן לֹא נֶאֱסַר יֵינָם שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים לְיִשְׂרָאֵל.
[ג] דָּבָר אַחֵר: שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים – שְׁלוּחַיִךְ, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹתֵךְ כְּפַרְדֵּס רִמּוֹנִים לֶעָתִיד לָבוֹא, אֵיזֶה זֶה, זֶה הַנַּחַל, דִּכְתִיב: וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ וגו׳ וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה (יחזקאל מ״ז:י״ב), מַהוּ לִתְרוּפָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לִתְרַפְיוֹן, מָצֵיץ עָלֵיהּ וּתְרַף מְזוֹנֵיהּ. רַב וּשְׁמוּאֵל חַד אָמַר לְהַתִּיר פֶּה שֶׁל מַעְלָן, וְחַד אָמַר לְהַתִּיר פֶּה שֶׁל מַטָּן. רַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, חַד אָמַר לְהַתִּיר פֶּה אִלְמִים, וְחַד אָמַר לְהַתִּיר פֶּה עֲקָרוֹת.
[ד] דָּבָר אַחֵר: שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים – שִׁלּוּחַיִךְ, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹתֵךְ כְּפַרְדֵּס רִמּוֹנִים לֶעָתִיד לָבוֹא, אֵיזֶה זֶה, זֶה אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב, דִּתְנֵינַן תַּמָּן מִשְׁפַּחַת בֵּית צְרֵיפָה הָיְתָה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְקֵרְבוּהָ בְּנֵי צִיּוֹן בִּזְרוֹעַ, וְעוֹד אַחֶרֶת הָיְתָה וְרִחֲקוּהָ בְּנֵי צִיּוֹן בִּזְרוֹעַ, כְּגוֹן אֵלּוּ אֵלִיָּהוּ בָּא לְטַמֵּא וּלְטַהֵר לְרַחֵק וּלְקָרֵב. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר. לְקָרֵב אֲבָל לֹא לְרַחֵק. רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר לְהַשְׁווֹת אֶת הַמַּחְלוֹקוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים לֹא לְרַחֵק וְלֹא לְקָרֵב, אֶלָּא לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא וגו׳ (מלאכי ג׳:כ״ג), וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וגו׳ (מלאכי ג׳:כ״ד).
שלחיך פרדס רמונים – מה הפרדס של רמונים שהוא [נאה]. כך היו ישראל נאים ומעשיהם הולכים חוץ מהם. ולמה נמשלו לפרדס רמונים. מה הרמון הזה גודעו פורעו. כך ישראל כובשים עצמם במצרים וכשהגיע הקץ פרעו עצמן ויצאו.
ד״א פרדס רמונים – זו הקטרת.
כפרים עם נרדים – שהיה כפרה עליהם.
שלחיך פרדס רמונים – שכן הוא אומר בתי שלחים היו מקיפין לירושלים וכל אחד היה בו כפר והיו מלאים כל מיני בשמים והכהנים יוצאים לשם ומביאים צרכי בית המקדש בטהרה. באר והכהנים יוצאים לשם ומביאים צרכי בית המקדש בטהרה.
שלחיך פרדס רמונים – אל תקרי שלחיך אלא שלוחיך שנאמר ויהי בשלח פרעה, רבי יוסי הגלילי אמר משלו משל למה הדבר דומה לאחד שנפלה לו בית כור בירושה, עמד ומכרה בדבר מועט. והלך לוקח ופתח בו מעינות ונטעה גנות אילנות ופרדסים, התחיל המוכר נחנק, כך נעשה למצרים ששלחו ולא ידעו מה שלחו, רבי שמעון בן יוחאי משל למה הדבר דומה לאחד שנפל לו פלטורית בירושה, עמד ומכרה בדבר מועט, והלך הלוקח ומצא בה מטמוניות ואוצרות כסף ושל זהב ושל אבנים טובות ומרגליות, והתחיל המוכר נחנק.
דבר אחר: שלחיך פרדס – זה הקטרת.
כפרים עם נרדים – שהיתה כפרה עליהם שנאמר ויתן את הקטרת ויכפר וכו׳.
מידאנך פרדוס רמאן, מע ת׳מרהֵ אלפואכה, קרנפל מע זעפראן.
הרחבות שלך כמו פרדס רמונים עם תנובת הפירות, צפורן עם כורכום.
שלחיך – מקום נרחב המיועד למשחקי הסוסים (כלומר אפילו מקומות שדרכם להיות רקים מצמחיה. ואולי שלחיך כמו משלחי רגל השור).
כפרים – צמח ריחני והוא הנקרא עתה צפורן.
נרדים – ממשפחת הכרכום.
וענין נרד וכרכם. ייחד ששה מינים עם מה שנספח להם ממיני הבשמים, אפשר לפרש כי הכוונה לששה סדרי משנה עם כל הנספח לה מפסוקי המקרא.
שלחייך – ארץ יבשה קרוייה בית השלחין, וצריך להשקותה תמיד, ושדה בית הבעל יפה הימנה. וכאן קילס: יובש ושלחין שליך הרי הן מלאים כל טוב כפרדס רמונים. [וזה על שם קטנים שבישראל מרטיביםא מעשיהם הטובים כפרדס רימונים.]⁠ב
כפרים עם נרדים – מיני בשמים הם.
א. כן בכ״י אוקספורד 142. בכ״י מינכן 5: ״מטיבין״. בכ״י אוקספורד 34: ״מטיבים״.
ב. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בכ״י מינכן 5, אוקספורד 142, אוקספורד 34. הוא חסר בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 165.
Your arid fields – Dry land is called בֵּית הַשְּׁלָחִין [=thirsty land], and it necessary to irrigate it constantly; a field watered by rain [=בֵּית הַבַּעַל is superior to it.⁠1 Here he praises the arid field, "Your arid fields" are replete with all good like a pomegranate orchard. This is said of the smallest of Yisroel, who are succulent with good deeds like a pomegranate orchard.
Henna with spikenard – These are types of spices.
1. The Mishnah in Bava Basra describes בית הבעל as a field in the valley that is moist and does not require irrigation. (Sifsei Chachomim)
שלחייך פרדס רמונים – לשון משנה. הוא בית השלחים. שדה הצריכה מטר תמיד כדתנן משקין בית השלחים במועד והיו סביבות ירושלם בתי שלחים מלאים בכל מיני בשמים.
ד״א: שלחייך – בנייך דומים לפרדס רמונים מה הפרדס הזה של רמונים שהוא נאה כך הם ישראל נאים במעשיהם הטובים. מה הרמונים נאים ומוטעמים. כך ישראל מלאים מצוות. וכן ישראל עתידים להעשות כפרדס רמונים על ידי אליהו.
עם פרי מגדים – כלומר גדולים עם קטנים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 12]

שלחיך – נטיעיך, כמו בשלחה תריבנה (ישעיהו כ״ז:ח׳).
או הסעיף המשולח לכל צד, כמו תשלח קציריה עד ים (תהלים פ׳:י״ב).
פרדס – כמו גן.
(יג-יד) וכאלו נטיעיך פרדס רימון עם פרי כל מגד מעורב עם כל מיני בשמים. והענין: שהתחברו בך כל ריח ערבא וטוב.
א. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298: ״רב״.
(13-14) Thy plantation is as a garden of pomegranates and all choice fruits with all spices intermixed. He means to say, In thee is blended every sweet and pleasant smell.
(יג-יד) שלחיך עד כל ראשי בשמים – שנים עשר מינים כנגד שבטי ישראל. והעינין: בנות כל השבטים.
(13-14) From thy plants to all the chief spices twelve different kinds are enumerated, to correspond with the twelve tribes of Israel; the meaning is, the daughters of all the tribes.
שלחייך – כמו סעיפיך, קרוב מן תשלח קציריה עד יםא (תהלים פ׳:י״ב), וכן שליחותיה נטשוב (ישעיהו ט״ז:ח׳).
פרדס – בלשון ישמעאל כדמות גן, יש בו מין אחד.
כפרים – לשון רבים מן אשכול הכופר (שיר השירים א׳:י״ד).
א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896 חסר: ״עד ים״.
ב. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896 חסר: ״נטשו״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

(יג-יד) ופרדס רמונים על ראשי בשמים – הם שנים עשר כנגד השבטים.
(יג-טו) שלחייך פרדס – השלחים – והענפים, והפרדס – רימונים.
מעיין גנים ובאר מים חיים גם הם בפרדס שלך ומשקים שלחים עם פרי מגדים. ואותן מים נוזלים מן לבנון.
שלחייך. האילנות, כמו ״שלח קציריה עדים״א (תהלים פ׳:י״ב) – גידול הענפים קרוי ׳שילוח׳.
והדוגמה בחורי ישראל מליאי מצות כרמון, עם פרי מגדים – מולידים זרע צדיקים, שריחםב ככפרים עם נרדים.
א. בנוסחנו: תְּשַׁלַּח קְצִירֶהָ עַד⁠־יָם.
ב. בכתב היד: שריח עם כפרי׳. המלים ״עם כפרי׳ מסומנות למחיקה.
(יג-יד) שלחיך – הן האילנות הצומחים פאורות וענפים, ושרשיו מתפשטים למרחוק, כמו: שלוחותיה נטשו עברו ים (ישעיהו ט״ז:ח׳), ועל יובל ישלח שרשיו (ירמיהו י״ז:ח׳).
פרדס – כלומר: האילנות שבו הם מיני אילנות שבפרדס, שהוא גן עדן שיש בו כל מיני אילנות, ובשמים שגדלים בו רמונים וכל שאר פרי מגדים וכפרים ונרדים.
ונרד – פירש פרחון (מחברת הערוך ״נרד״): בושם ששמו איספיק.⁠1
כרכום – זעפרן.
וקנה וקנמון וכל שאר בשמים – הכל גדלים וצומחים בגני.
ולכך קראו פרדס שהוא מעין גן עדן, ולא כשאר גנים שאין בשמים צומחים בו.
ולכך אמר: שלחיך – כלומר: כל האילנות שבו נתתי לך לעשות בהם כטוב בעיניך.
1. בלעז: espic.
שלחיך פרדס רמונים המדעים האלוהיים והסודות הנבואיים.
עם פרי מגדים שאר מיני המדעים והידיעות והחוכמות.
שלחיך פרדס רמונים עם פרי מגדים כפרים עם נרדים: נרד וכרכום קנה וקנמון עם כל עצי לבונה מור ואהלות עם כל ראשי בשמים – להורות על הכללות אשר באלו העניינים אשר ישאל ממנה תחלה בא המאמר באלו שני הפסוקים במה שמורה על כללות וערוב ענין עם ענין ולזה אמר פרדס רמונים עם פרי מגדים כפרים עם נרדים עם כל עצי לבונה עם כל ראשי בשמים ואמר אליה שמה שאפשר לה שתכין לו באלו העניינים הכוללים הוא טוב מאד ועשה פרי וערב לשכל בערבות אלו הענייני׳ שזכר לחוש.
וכאילו שאל רשות ממנה להיכנס בו ולפי שמקום בתולים הוא מקום הפרי ברכה ואמר שלחיך פרדס רמונים עם פרי וגו׳.
(יג-טו) והנה אחר שגמר הלמוד הזה הראוי להעיר אותה עליו עכשיו ביום חתונתה ותחלת יישוב ביתה וראשית קביעות מדרשיה בשר אותה והבטיחה כי בהיות מנהגה על האופן שזכר בשלמות מעשיה ועיוניה תצליח בכל אשר תפנה ותשלח פארותיה לכבוד ולתפארת בכל מיני ההצלחה עד שיהיו אנשיה שלמים בכל מיני השלמות אשר יכנה אותם אל הפירות הנאים ואל העשבים המפוארים ואל העצים המבושמים וכמו שאמר ע״ד פרט.
שלחיך – נרד וכרכם וקרוב הוא ליישב כל אלה המינים על חלקי שלמי האנשים ויחידי סגולה איש על דגלו באותות ויתכן שירמוז במספרם שהם י״ב לומר שיהיה כלליה ופנות שבטיה על זה השיעור מן השלמות איש לא נעדר. ועל התמדת טוב עניינה ופני ההצלחתה מיום אל יום אמר שתהיה מעין גנים באר מים חיים. והנה היא אחרי שמעה דברי התורה בזרוזיה בהתיחדה אליו גם בבשורת הטובות וההצלחות הזמניות השיבה בטוב טעמה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

(יג-יד) כפרים עם נרדים: נרד וכרכם. חצי הספר בפסוקים.
שלחיך – כן יקראו הסעיפים המתפשטים ויוצאים כמו שלחותיה נטשו (ישעיהו ט״ז:ח׳).
פרדס – כן יקרא גן מעצי מאכל, וכן גנות ופרדסים (קהלת ב׳:ה׳).
מגדים – כן יקרא דבר משובח ומעולה כמו ומגדנות נתן לאחיה (בראשית כ״ד:נ״ג).
כפרים נרדים – מיני בושם.
שלחיך – הנה לפי מעשיך ההגונים ושמירת הצניעות מובטחני בך שיהיו שלחיך פרדס רמונים, רוצה לומר פרי בטנך המתפשטים ונשלחים ממך יהיו מלאי חכמות, כרמון המלאה לה גרגרים.
עם פרי מגדים – גם יהיו בני מדות טובות, כפרי משובח ומעולה בהרבה מיני שבח בטעם וביופי וכדומה.
כפרים עם נרדים – פרסום שמותם נתפשט למרחוק כריח כפרים עם נרדים, שההרכבה ההיא מעלה ריח ערב ונודף למרחוק והנמשל הוא לאחדים עם המשל.
משל:
שלחיך – מבאר שבחי הגן שנמצאו בו כל פרי חמד, ושבחי המעין שהוא באר מים חיים וכו׳.
מליצה:
שלחיך – עתה יתקרב אל הגן הנעול ומהלל כל הנמצא בו. שנמצאו בו פירות הטובים למאכל והם פרדס רמונים, והטובים לריח כפרים עם נרדים. ר״ל כמו שראינו בקרבנות שהיה ענינם להתמיד שכינת ה׳ בתוך עמו, והיה יחוסם אל שכינת הקדש, כיחוס המאכל והריח אל שכינת הנפש בגויה, כמ״ש בכוזרי. והיו הקרבנות ציור המאכל כמ״ש קרבני לחמי לאשי, שע״י הרוחני הנפרד מנפש החי והצומח בהתחבר עמהם מחשבת וכונת נפש הקדושה היו מכון לשכינת האלהות, והקטורת היה ציור הריח והיה המאכל ציור העבודה הגופניית והריח ציור ההשגה האלהית. (ובזוהר ויקרא דף י״ב אבל קטורת קשיר קשורא דמהימנותא ושם ע״ב ואלין אינון עשרה שמהן דקוב״ה אקרי בהו. מתקשרין דא בדא ביחודא שלים, ואלין אינון כתרין קדישין דמלכא, דאיהו אשתמודע בהון. וכד אינון מתקשרין כולהו כחדא ע״י ריחא דקטורת, כדין איקרי קטורת, קשורא, דמתקשרין כחדא), כן צייר בגן הזה שנמצאו בו דברים למאכל. שהם פרדס רמונים. שהרמון רומז לתרי״ג מצות כמספר גרעיני הרמון, והם הלחם סעודתא דמלכא קדישא, עם כל פרי מגדים שכולל יתר האזהרות והסייגים וכדומה, ונגד הריח נמצא בו דברים לריח, שהם כפרים עם נרדים וכו׳, והם י׳ מינים כדוגמת עשרה מינים הרוחנים שהיו בקטורת סמים חוץ מן החלבנה שאין לו מקום במליצת השיר הזה אשר הרעיה כולה יפה ומום אין בה, (ועיין בזוהר תרומה קל״ב ויקהל ר״י חשבון אחר כפי דרך הסוד).
שלחיך – נרדף לנטישות (ישעיהו ט״ז:ח׳, ירמיה מ״ח:ל״ב), ענפים ארוכים המתפשטים למרחוק; והמשל ר״ל נעמו דרכי הנהגתך גם לכל הנמצאים אצלך.
פרדס רמונים – יפה למראה יותר ממה שפריו טוב למאכל, ע״כ הוסיף עם פרי מגדים (שר״ל לבך הטוב מביאך למעשה חסד); ומגד בחילוף והיפוך אותיות מתק.
כפרים עם נרדים – ריחך טוב; את יפת תאר וטובת לב וטובת שכל.
שלחיך פרדס רמונים – [בדם נדות איירי, לומר לך, מה פרדס זה נעול כך האשה בשעת נדותה נעולה מלהזקק לבעלה].⁠1 (נדה י״ט:)
שלחיך פרדס רמונים – מהו שלחיך, לשון בני אדם הוא, מה שלח פלוני לארוסתו – רמונים, [משל לכנסת ישראל והקב״ה] היא הכניסה לו כלים ובשמים במנין2 והוא הכניס לה כלים ובשמים שלא במנין, בא שלמה ופירש כפרים עם נרדים.⁠3 (מ״ר)
שלחיך פרדס רמונים – שלחיך – עתיד הקב״ה לעשותך כפרדס רמונים לעתיד לבא, זה הבאר,⁠4 מאין היו ישראל [מנסכין יין] כל מ׳ שנה שהיו במדבר – מן הבאר, שהיה מעלה להם מיני דשאים וזרעונים ואילנות, ותדע לך שהוא כן, שכיון שמתה מרים ופסק הבאר אמרו לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון.⁠5 (שם)
שלחיך פרדס רמונים – שילוחך – עתיד הקב״ה לעשותך כפרדס רמונים לעתיד לבא, ואיזה זה – זה הנחל, דכתיב (יחזקאל מ״ז) ועל הנחל יעלה על שפתו וגו׳.⁠6 (שם)
שלחיך פרדס רמונים – שלוחך – עתיד הקב״ה לעשותך כפרדס רמונים לעתיד לבא, ואיזה זה – זה אליהו זכור לטוב, שהוא בא לעשות שלום בעולם שנאמר (מלאכי ג׳) הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא והשיב לב אבות על בנים.⁠7 (שם)
1. ומפרש שלחיך מלשון הפסוק מי השלח ההלכים לאט (ישעיהו ח׳) וכטבע דם נדות.
2. רומז לכלים שהכניסו ישראל לבית המקדש ובשמים לקטורת, הכל במדה ובמשקל.
3. ובפסוק הסמוך נרד וכרכם וגו׳ מור ואהלות וגו׳, והיינו שלא במנין.
4. מלשון ושולח מים על פני חוצות (איוב ה׳), והכמי מן שלחיך מוסב לישראל, ור״ל עתיד הקב״ה להנחילך כל הטובות שהיו בבאר במדבר וכדמפרש.
5. מכלל דעד השתא מה דהוי להו היה בזכות הבאר, והכונה שכמו במדבר כך לעתיד לבא יעשה שיעלה פרדס ומינים שונים למעלה מן הטבע הרגיל.
6. וסוף הפסוק כל עץ מאכל והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה. ולכאורה הוא מפרש שלחיך מלשון ושולח מים על פני חוצות, אבל לא נתבאר תכלית הדרשה איזו הטבה הוא מבטיח בזה, ויתכן דדריש שלחיך מה שהוא נעזב ומשולח ממך ואינו עושה פירות יעשנו הקב״ה כפרדס רמונים, וכמו שפת הנחל שאינו מוכשר לגדל פירות אעפ״כ לעתיד יעשה כאלו. וגם יתכן שמפרש שלחיך מלשון משקין בית השלחין, בריש מו״ק, שפירושו שדה שצריכה להשקות בידי אדם, שאע״פ שדבר קשה הוא אפ״ה תעשה פירות כפרדס רמונים.
7. ודריש שלחיך מלשון שלוחך כנוי לאליהו, כדמפרש, ור״ל כמו שפרדס רמונים אהוב וחביב לבני אדם כך יהיה בואו של אליהו אהוב וחביב, לפי שיבא לעשות שלום בעולם.
אפילו1 שְׁלָחַיִךְ – השדות היבשות שלך2, מלאים כל טוב3 כְּפַּרְדֵּס4 רִמּוֹנִים עִם פְּרִי מְגָדִים – פירות משובחים ומעולים5 המפזרים ריח טוב, כריח6 עירבוב בִּשְׂמֵי7 כְּפָרִים8 עִם בִּשְׂמֵי9 נְרָדִים10, שהרכבתם מעלה ריח ערב ונודף למרחוק11:
1. רש״י.
2. הן הקרקעות הבלתי נאותות לפירות, ספורנו. ואבן עזרא ומצודת ציון ביארו שכך נקראים הסעיפים המתפשטים ויוצאים כמו (ישעיהו טז, ח) ״שְׁלֻחוֹתֶיהָ נִטְּשׁוּ״ שביאורו הענפים המתפשטים.
3. רש״י.
4. גן עצי מאכל נקרא פרדס, מצודת ציון.
5. מצודת ציון.
6. מצודת דוד.
7. רש״י.
8. מין בושם, מצודת ציון.
9. רש״י, מצודת ציון.
10. מין בושם, מצודת ציון.
11. מצודת דוד. והנמשל, לפי מעשיה ההגונים של כנסת ישראל ושמירת הצניעות מובטח שיהיו ילדי ישראל מלאי חכמות, כרימון המלאה גרגירים, ובני מידות טובות ששמם יפורסם למרחוק, מצודת דוד. ורש״י ביאר שאף הקטנים שבישראל יש בהם מעשים טובים. ובמדרש, מה הפרדס הזה של רמונים שהוא נאה, כך הם ישראל נאים במעשיהם הטובים. מה הרמונים נאים ומוטעמים, כך ישראל מלאים מצוות. וכן ישראל עתידים להעשות כפרדס רמונים על ידי אליהו, לקח טוב.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יד) נֵ֣רְדְּ׀ וְ⁠כַרְכֹּ֗ם קָנֶה֙ וְ⁠קִנָּ⁠מ֔וֹן עִ֖ם כׇּל⁠־עֲצֵ֣י לְ⁠בוֹנָ֑ה מֹ֚ר וַאֲהָל֔וֹת עִ֖ם כׇּל⁠־רָאשֵׁ֥י בְ⁠שָׂמִֽים׃
nard and saffron, calamus and cinnamon, with all the trees of frankincense, myrrh and aloes, with all the best spices,
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גלקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
רְשַׁק וּמוֹרִיקָא וּקְנֵי בּוּסְמָא וְקִנָּמוֹן עִם כָּל קֵיסֵי לְבוֹנְתָּא מֵירָא דָּכְיָא וְאַקְסֵיל אִלְוָאָן תָּן אֲלוּאֲוָז עִם כָּל מִינֵי בּוּסְמָנִין.
[א] נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם – נֵרְדְּ נֵרְדִּינוֹן, כַּרְכֹּם כְּמַשְׁמָעוֹ, קָנֶה, זֶה קְנֵה בֹשֶׂם, שֶׁנֶּאֱמַר: וּקְנֵה בֹשֶׂם (שמות ל׳:כ״ג). וְקִנָּמוֹן, רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר קִנָּמוֹן הָיָה גָּדֵל בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ עִזִּים וּצְבָאִים אוֹכְלִים מִמֶּנּוּ. מֹר אִינְמַרִינוֹן, וַאֲהָלוֹת, רַבִּי יֵסָא אָמַר פִּילְטָא, לָמָּה קוֹרֵא אוֹתָהּ אֲהָלוֹת, רַבִּי אַבָּא בַּר יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה אָמַר מִפְּנֵי שֶׁהוּא בָּא דֶּרֶךְ אֹהָלִים, וְרַבָּנָן אָמְרֵי שֶׁהוּא פּוֹסֶה כְּאֹהֶל. וּמֵהֵיכָן הָיוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל מִתְקַשְּׁטוֹת וּמְשַׂמְּחוֹת לְבַעֲלֵיהֶן כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר מִן הַבְּאֵר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים. רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר מִן הַמָּן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: מֹר וַאֲהָלוֹת קְצִיעוֹת כָּל בִּגְדֹתֶיךָ וגו׳ (תהלים מ״ה:ט׳), מִמַּה שֶּׁנָּתוּן תַּחַת הַשֵּׁן מִמֶּנּוּ הָיוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הַצְּנוּעוֹת וְהַכְּשֵׁרוֹת מִתְקַשְּׁטוֹת וּמְשַׂמְּחוֹת לְבַעֲלֵיהֶן כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, כְּתִיב: כִּי הִנֵּה ה׳ מְצַוֶּה וְהִכָּה הַבַּיִת הַגָּדוֹל רְסִיסִים (עמוס ו׳:י״א), לָא דָמֵי הָדֵין רִיסָה לְהָדֵין בִּיזְעָא, הֲדָא רִיסָה אִית מִנָּהּ אֲלִיסִים, וְהָדֵין בִּיזְעָא לֵית מִנָּהּ אֲלִיסִים.
נרד וכרכום קנה וקנמון – זה בצלאל בן (אהליאב) [אורי]. שעלה להר סיני והראה אותו מעשה המשכן כאלו עשוי למעלה. ויש אומרים המקום הראה למשה וירד והראה לבצלאל. והסכים בצלאל לדעת האלהים.
ד״א קנה וקנמון – זה אהרן וחור. כמה שנאמר ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד (שמות י״ז:י״ב).
נרד וכרכום קנה וקנמון – כשהיו חונים במדבר הית הבאר מעלה על גנים מיני בשמים והיו נשי ישראל לוקטות מהם ועושים מהם מיני בשמים, שנאמר נרד וכרכום קנה וקנמון, כל אלו מהיכן מבאר מים חיים, וכה״א על מי מנוחות ינהלני, שהיתה הבאר מתגברת והולכת מאהל לאהל ולא היה אחד מצטער לילך למלאת ממקום אחר.
דבר אחר: נרד וכרכום – זה היה בצלאל ואהליאב, קנה וקנמון זה אהרן וחור.
ורס וזעפראן, קצט וצנדל, מע כל עידאן אללבאן, מסך וענבר, מע כל רוס אלאטיאב.
נרד וכורכום (סוגי תבלינים) קשט וקנמון עם כל עצי הלבונה (מה שמכונה היום מסטיק תימני), מור עם אהלות (סוג של בושם הנקרא בפי חז״ל כפת הירדן אחד מרכיבי הקטורת) עם כל ראשי הבשמים.
נרד – צמח ריחני שמנצניו מפיקים צבעים ותמרוקים.
קנה – צמח ריחני המשמש גם לרפואה ונקרא גם בעברית קשט.
קנמון – עץ ריחני מאד גדל בהודו, עליו וצבע עצו דומה לעץ האגוז, פריו גרגרים ירוקים דומים לאשכולות, ואת העץ מקטרים.
אהלות – צמח ריחני שושנתו עשויה סיבונים דקים והוא שני זנים סגול ולבן.
כפרים עם נרדים נרד וכרכום קנה וקנמון עם כל עצי לבונה. מור ואהלות עם כל ראשי בשמים – הרי כאן י״ב מיני בשמים כנגד י״ב שבטי ישראל העתידין לקבץ בימות המשיח שנאמר שם יעבדוהו יהודה וכל בית ישראל כולו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 12]

קנה – הוא קנה בושם.
ואהלות – עצי בושם, כמוא כאהלים נטע י״י (במדבר כ״ד:ו׳).
א. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298 חסר: ״כמו״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 13]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 13]

ואהלות – מין בושם, וכמוהו כאהלים נטע י״י (במדבר כ״ד:ו׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

עם כל ראשי בשמים כלומר המדעים והחוכמות האלה אינם נמצאים אצל חלק מהם בלבד ולא אצל האחרים, אלא הם מצויים אצל כל ראשיהם וראשי שבטיהם, כפי שאמר כשתיאר אותם ״אנשים חכמים וידועים...⁠״ (דברים א:יג).
נרד וגו׳ – לומר שמקוה ממנה פרי יפה וראוי להצליח בכל מיני תארים ושלא יפסוק לעולם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

נרד וכרכום. וכן היה בימי אסא שהשתדל ללמד דעת את העם, כאמרו (דה״י ב׳ טו יג) ׳ו⁠[כל] אשר לא ידרוש ל⁠[ה׳] אלקי ישראל יומת׳1, היו כמו כן שלחיו2 וצרות מלחמות הכושים לעושר ולכבוד לו3: מור ואהלות. וכן יהושפט שהשתדל בזה, כאמרו (שם יט ד) ׳וישיבם אל ה׳ אלקי אבותיהם׳4, היתה לו מלחמת עמון ומואב לעושר ולכבוד5:
1. ׳וכשמוע אסא הדברים האלה והנבואה עודד הנביא התחזק ויעבר השיקוצים מכל ארץ יהודה ובנימן וגו׳, ויבואו בברית לדרוש את ה׳ וגו׳, וכל אשר לא ידרש לה׳ אלקי ישראל יומת למן קטן ועד גדול למאיש ועד אשה, וישבעו לה׳ בקול גדול ובתרועה ובחצוצרות ובשופרות, וישמחו כל יהודה על השבועה כי בכל לבבם נשבעו ובכל רצונם בקשהו וימצא להם וינח ה׳ להם מסביב׳.
2. מלשון ׳שלחיך׳ – בית השלחין המרמזים לזמני צרה ממלחמת האומות, כמש״כ בפסוק הקודם.
3. בדברי הימים ב׳ (יד ח-יא) ׳ויצא אליהם זרח הכושי וגו׳, ויגוף ה׳ את הכושים לפני אסא ולפני יהודה וינוסו הכושים׳, ושם (פסוק יג-יד) ׳ויבוזו את כל הערים כי ביזה רבה היתה בהם, וגם אהלי מקנה הכו וישבו צאן לרב וגמלים וישובו ירושלים׳. הרי שהתעשרו מתוך צרה זו, כי גם הוא כדוד השתדל ללמד דעת את העם, ולמד תורה גם בזמנים אלו.
4. ׳וישיבם - במצוות שבין אדם למקום באמונות ודעות ומעשים׳ (מלבי״ם שם), הרי שגם הוא ׳לימד דעת את העם׳.
5. כמבואר שם (פרק כ) ׳וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן בָּאוּ בְנֵי מוֹאָב וּבְנֵי עַמּוֹן וְעִמָּהֶם מֵהָעַמּוֹנִים עַל יְהוֹשָׁפָט לַמִּלְחָמָה וגו׳, וַיִתֵּן יְהוֹשָׁפָט אֶת פָּנָיו לִדְרוֹשׁ לַה וגו׳, כתוב שם (פסוק כה) ׳ויבוא יהושפט ועמו לבוז את שללם וימצאו בהם לרב ורכוש ופגרים וכלי חמודות וינצלו להם לאין משא ויהיו ימים שלושה בזזים את השלל כי רב הוא׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

נרד וכרכם וגו׳ – כולם שמות מיני בושם הם.
ראשי – ענין מיטב ומובחר כמו וראשית שמנים (עמוס ו׳:ו׳).
נרד וכרכם – רוצה לומר פרסום שבחם יהיה מוסיף והולך להתפשט ממרחק רב כריח נרד וכו׳ עם כל מין עצי לבונה מור ואהלות, עם כל מיטב מיני בשמים, שהרכבה גדולה כזאת אין למעלה ממנה בדבר העלאת ריח טובה וערב עד למרחוק. והנמשל הוא לאחדים עם המשל.
משל:
שלחיך – מבאר שבחי הגן שנמצאו בו כל פרי חמד, ושבחי המעין שהוא באר מים חיים וכו׳.
נרד וגו׳ – כל שמות אלה ידועים בקבלה, ושמם בלשון הקדש קרוב לשמם בלשונותינו.
עם כל ראשי בשמים – ע״ד בשמים ראש (פרשת תשא), מבחר הבשמים כמו הראש שהוא מבחר האיברים.
נרד וכרכם – נרד – נרדינון, כרכם – כמשמעו.⁠1 (שם)
קנה וקנמון – קנה זה קנה בושם, שנאמר (פ׳ תשא) וקנה בשם. קנמון – ר׳ יוסי אומר, קנמן היה גדל בא״י והיו עזים וצבאים אוכלים ממנו.⁠2 (שם)
מר ואהלות – מור – אגמרנון,⁠3 ואהלות – ר׳ יוסי אומר, פילטא,⁠4 ולמה קורא אותה אהלות, מפני שהוא פוסה באהל.⁠5 (שם)
1. ר״ל נרד הוא שקורין בלשון ירושלמי נרדינון, וכרכם כמשמעו, שגם בימיהם היה ידוע בשמו זה שגם בלשון רומי נקרא כן.
2. יש מפרשים הרבותא בזה בגודל גדול הבהמות שבא״י, שהקנמון הוא עץ גבוה ואעפ״כ מגיעין העיזים וצבאים לאכול מראש האילן, אבל במ״ר אסתר פרשה ג׳ סי׳ ד׳ מבואר דהרבותא פשוטה שכל כך היה רבוי מין זה עד שלא הקפידו שיאכלום גם עזים וצבאים, וכן הבין הרמב״ן בר״פ תשא בפסוק וקנמן בשם.
3. יין מעורב עם מור ובשמים.
4. הוא פולייטון הנזכר במס׳ שבת, מיין הנותן ריח טוב.
5. מתפשט ויורד באהלים, מלשון ואם פשה יפשה הנגע, ור״ל שמגדלים אותם באהלים כדי שיהנו מריחם.
פרסום שבחם יהיה מוסיף והולך להתפשט כמו המגדים שמעורבים עם1 נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם, קָנֶה, וְקִנָּמוֹן, עִם כָּל עֲצֵי לְבוֹנָה, מֹר, וַאֲהָלוֹת2 עִם כָּל רָאשֵׁי – מיטב ומבחר3 הַבְשָׂמִים שהרכבה גדולה כזו אין למעלה ממנה בדבר העלאת ריח טוב וערב למרחקים4:
1. מצודת דוד.
2. כולם שמות מיני בושם הם, מצודת ציון.
3. שם.
4. מצודת דוד. והנמשל, התפשטות שמם הטוב של ישראל יהיה כהתפשטות ריח הבשמים הטובים, מצודת דוד. ובמדרש, הרי כאן י״ב מיני בשמים כנגד י״ב שבטי ישראל העתידים להתקבץ בימות המשיח, לקח טוב.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גלקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(טו) מַעְיַ֣ן גַּנִּ֔⁠ים בְּ⁠אֵ֖ר מַ֣יִם חַיִּ֑⁠ים וְ⁠נֹזְ⁠לִ֖ים מִן⁠־לְ⁠בָנֽוֹן׃
a fountain of gardens, a well of living waters, flowing streams from Lebanon.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וּמַיָּא דְּשִׁילוֹחַ מְדַבְּרִין בְּנִיחַ עִם מוֹתַר מַיִן דְּנָגְדִין מִן לְבָנוֹן לְאַשְׁקָאָה יָת אַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל בְּגִין דְּאִנּוּן עָסְקִין בְּפִתְגָמֵי אוֹרַיְתָא דִּמְתִילִין לְבֵירָא דְּמַיִן חַיִּן וּבִזְכוּתָא דְּנִסּוּךְ מַיָּא דִּמְנַסְּכִין עַל מַדְבְּחָא בְּבֵית מַקְדְּשָׁא דְּמִתְבְּנֵי בִּירוּשְׁלֵם דְּמִתְקְרִי לְבָנוֹן.
[א] מַעְיַן גַּנִים בְּאֵר מַיִם חַיִּים – אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה פְּעָמִים כְּתִיב בַּתּוֹרָה בְּאֵר בְּאֵר, כְּנֶגֶד אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנָה דְּבָרִים שֶׁנִּקְנֵית בָּם הַתּוֹרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים. וְנֹזְלִים מִן לְבָנוֹן, אָמַר רַבִּי עֲזַרְיָה זֶה מַזִּיל מִקְצַת דָּבָר וְזֶה מַזִּיל מִקְצַת דָּבָר, עַד שֶׁתְּהֵא הֲלָכָה יוֹצֵאת כְּמִין לְבָנוֹן.
אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא זֶה מַלְחִים מִקְצַת דָּבָר וְזֶה מַלְחִים מִקְצַת דָּבָר עַד שֶׁתְּהֵא הֲלָכָה יוֹצֵאת כְּמִין לְחָיַיִם.
מעין גנים באר מים חיים – זה המעין שהמקום עתיד לטהר את הצדיקים. לקיים מה שנאמר ואת דמי [ירושלים] ידיח מקרבה (ישעיהו ד׳:ד׳).
ד״א מעין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון – מה (הטובה) [הטבח] הזה שהוא נותן טפה אחת בכוס או בקדרה ונוזלה. כך עתיד המקום לטהר את ישראל מע״ז וגלוי עריות ושפיכות דמים. או יכול יאמרו הצדיקים על הקלות הוא מוחל. אבל על החמורות אינו מוחל. הוא אומר על ההרים לא אכל ועיניו לא נשא אל גלולי בית ישראל (יחזקאל י״ח:ט״ו). ואומר לישראל כטמאת הנדה היתה דרכם לפני (שם ל״ו:י״ז). אלו אמר כטומאת נבלה או כטומאת שרץ לא היה להם טהרה לעולם. [אלא מה הנדה שהיא טובלת במים וכשרה לביתה כך כשנתרחצו במעין הזה אתם טהורים לעולם].
ד״א נוזלים מן לבנון – אלו הנביאים שעמדו בבית המקדש.
באר מים חיים – זו תורה של ארץ ישראל.
מעין גנים – אמר ר׳ יוחנן מ״ח פעמים כתיב בתורה מים חיים כנגד מ״ח דברים שתורה נקנית בם, אמר רבי עזריה נמשלה תורה במים שזה מזיל מקצת דבר וזה מזיל מקצת דבר וההלכה יוצאה כמן לבנון.
מעין אלגנאן, ביר מא נאבע, והואטל מן אללבנאן.
מעיין של הגנות, באר מים נובעים, ונוזלים מהלבנון.
ויותר נראה כי מעין גנים היא תורת משה אשר ממנה שואבים כל מימות הפרדסים והמעינות והבארות.
מעין גנים – כל זה מוסב על שלחיך (שיר השירים ד׳:י״ג), ומקלסן במעיין המשקה אותן.
והדוגמא: על שם טבילות טוהר שבנות ישראל טובלות.
ונוזלים מן לבנון – ממקום נקיות באין עכירת טיט.
You are a garden spring – All this refers back to, "Your arid fields,⁠" and he praises them like a fountain which irrigates them.
The allegory is: It refers to the immersions of purification which the daughters of Yisroel immerse themselves.
And flowing streams from Levanon – From a place of cleanliness, without the murkiness of mud.
מעיין גנים באר מים חיים – זהו שאמ׳ הכתו׳ בעת ההיא יצאו מים חיים בירושלם חציים אל הים הקדמוני וגו׳. ואו׳ ומעיין מבית י״י יצא והשקה את נחל השטים. אלו מים מפ׳ שעתידין לצאת מתחת מפתן הבית כענין שנאמר על ידי יחזקאל וימד אלף באמה ויעבירני [במים] מי אפסיים. וימד אלף באמה ויעבירני מי ברכים. וימד אלף באמה ויעבירני מי מתנים. מכאן ואילך מי שיחו. ואו׳ ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל לא יבול עלהו וגו׳. רב ושמואל חד אמ׳ להתיר פה אלהים וחד אמ׳ להתיר פה עקרות. ותרווייהו איתנהו. מעיין גנים. זה מעיין שעתיד השם לטהר בו ישראל כענין שנאמר ואת דמי ירושלם יריח מקרבה. וכבר נקראו ישראל על ידי יחזקאל נדה כענין שנאמר כטומאת הנדה היתה דרכם לפני. לא קראם טומאת נבילה או טומאת שרץ אלא טומאת הנדה מה נדה שהיא טובלת במים וכשרה לבעלה כך כשירחצו ישראל במים טהורים יטהרו שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם וגו׳. ס״א. על הנבואה שנמשל למים מלמד שעתידין הכל שתשרה עליהם רוח קדש שנאמר ונבאו בניכם ובנותיכם וגו׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 12]

ואת כמעין גנים באר מים חיים שישיבו נפש עיפה.
Thou art like a fountain of gardens, a well of living waters, which refresh the weary soul.
מעין גנים – טבילת הטהרה.
A fountain of gardens. The immersions for purification.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

ועניין מעיין גנים – על נשי הטבילה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

(טו-טז) מעין גנים יש בתוך הגן, ונוזלים מן לבנון – המים הנובעים מתחת עצי לבונה. וכשבא הרוח, נושרין הבשמים מעצי הלבונה, ונופלים במעיין שיורד לגן, ושם בגן מלקטים אותן ומתבשמין מהן.
והדוגמה ״ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן״ (בראשית ב׳:י׳). וגם שמעתי מחכמי בני אדם שמעידין, שמנהר עדן מלקטין בשמים.
עורי צפון ובואי תימן. שיבא הרוח וינשב באילנות של בשמים, ויפלו הבשמים במעיין, ויזלו דרך מעין המים הבשמים הנופלים, ונלקוט אותם, ואחר יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו. ופסוק זה היא אומרת לדודה: עורי צפון ובואי תימן, לפי שרוח צפון אינו כרוח דרום, לכך הוא אומר בצפון עורי – שיתחזק לנשב, ובדרום הוא אומר בואי. וגם באומר ישעיהו לצפון ״תני״ (ישעיהו מ״ג:ו׳), ולדרום ׳אל תמנעי מלנשב כדרכה׳, ׳אל תחדלי מלנשב׳. לצפון אומר עוריא – התחזקי, להפיח ״מעין גנים״ (שיר השירים ד׳:ט״ו).
הדוגמה כתרגומו, על מי השילוח ומותר המים, המשקין את ארץ ישראל, בזכות עוסקי תורה, שנמשלה לבאר מים, ובזכות הכהנים, המקריבים בבית המקדש, שנקרא לבנון. ולפי דעתי יש לפרש, כי לא היה שלמה חסר מחכמת הנביאים, שאמרו ״מעיןב מבית י״י יצא והשקה את נחל השיטים״ (יואל ד׳:י״ח). ומהו ונוזלים מן לבנון? מן בית י״י. וגם עורי צפון יכול להיות עם קיבוץ גליות, כדכתיב ״האומרג לצפון תני ולתימן אלד תכלאיה להביאו בני מרחוק ובנותי מקצה הארץ״ (ישעיהו מ״ג:ו׳). כי כל דרכי שירה הללו צריך לומר מדרשי אגדה דוגמה לדברי השיר. עורי צפון – פירש התרגום על ידי השולחן של לחם הפנים של צלע צפון, ובמנורה שנוכח השולחן בדרום. יזלו בשמיו – קטרת של מזבח הזהב. ויאכל פרי מגדיו – שהקטרת ובזיכי לחם הפנים היו לריח ניחוח.
א. בכתב היד: תני, בהשפעת הפסוק מישעיהו. אבל גירסה זו חסרת משמעות כאן.
ב. בנוסחנו: וּמַעְיָן.
ג. בנוסחנו: אֹמַר.
ד. בכתב היד מלה זו חסרה במקומה, והיא הושלמה בשוליים.
ה. בכתב היד: תכלמי.
ו. בנוסחנו: הָבִיאִי. ייתכן שהנוסח ׳להביא׳ מושפע מישעיהו ס׳:ט׳: ״לְהָבִיא בָנַיִךְ מֵרָחוֹק״.
מעין גנים – לאחר שפי׳ מיני האילנות ובשמים, חוזר לשנותו ומפרש ענין המעין הנזכר למעלה, ואומר: שאותו מעין שבגן הוא באר מים חיים – נובעין תמיד ולא יכזבו מימיו.
ולפי שיש בגן זה הרבה עניני גנים אילנות ובשמים, לכן אומר: מעין גנים {וגו׳} ונוזלים מן לבנון – מקור נביעתו מתחת לעצי הלבונה הנזכר למעלה.⁠א
א. להלן לאחר הביאור על ה׳:א׳ מופיעים ביאורים נוספים לפסוק זה.
מעין גנים באר מים חיים המדעים שלהם אינם רק נרכשים מבחוץ אלא הם שפע המגיע אליהם ממקום פנימי ונסתר, כמו באר נובעת ומים היורדים מלמעלה.
מעין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון – אמר שמה שישפיעהו אליו הוא טוב מאד להשקות הגנים לתת פרים ושהבאר ההוא הוא באר מים חיים אשר לא יכזבו מימיו. ואולם אמרו ונוזלים מן לבנון ירצה בזה שזאת ההשפעה נכונה מאד ומסודרת מהשכל. והעיר עוד בזה על ההתמדה והקיום וזה שהמים אשר מוצאם מן ההרים הם יותר מתמידים להתחבר שם סבות הוייה המים כמו שנתבאר בספר האותות וכאלו אמר שהיא מוכנת להשפיע אליו מה שיצטרך לו בזאת החכמה בלי ספק עד שהגיע לו השלמות.
כי על זה אמר מעיין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

(טו-טז) מעין גנים באר מים חיים. וכן חזקיהו שהיה ׳מעיין׳ משתדל ללמד תורה לישראל, עד שאמרו רבותינו ז״ל עליו (סנהדרין צד:) שבדקו מדן ועד אנטוכיא ולא מצאו עם הארץ1, היו צרות מלחמת סנחריב לעושר ולכבוד לו2: ונוזלים מן לבנון – עורי צפון. ו׳מן לבנון׳ ובית המקדש3 היו ׳נוזלים׳ אגרות לעורר בם4, כי הוא5 אמנם הִרְבָּה השתדלות לעורר את ישראל לתשובה, כאמרו (דה״י ב׳ ל ו) ׳וילכו הרצים באגרות מיד המלך ושריו וגו׳ לאמר, בני ישראל שובו אל ה׳ אלקי אברהם יצחק וישראל׳6:
1. חזקיהו נמשל ל׳מעיין׳ המשקה את ה׳גנים׳ כי השתדל ללמד תורה לישראל, אך מעלתו בזה היתה יותר מן המלכים שקדמו לו, עד שנמשל ל׳באר מים חיים׳.
2. כמש״כ אחרי מלחמת סנחריב (דה״י ב׳ לב כז-כט) ׳ויהי ליחזקיהו עושר וכבוד הרבה מאד ואוצרות עשה לו לכסף ולזהב ולאבן יקרה ולבשמים ולמגנים ולכל כלי חמדה, ומסכנות לתבואת דגן ותירוש ויצהר ואורות לכל בהמה ובהמה ועדרים לאורות, וערים עשה לו ומקנה צאן ובקר לרב כי נתן לו אלקים רכוש רב מאד׳. ובישעיה (לב ב) כתב רבינו שחזקיהו נמשל ׳כְּפַלְגֵי מַיִם בְּצָיוֹן׳, כי ׳ילמד דעת לבני דורו כְּפַלְגֵי מַיִם בְּצָיוֹן בעיוניות׳. [ולשון ׳גן׳ ו׳מעיין׳ מצינו לעיל על מקום המקדש והמזבח, וראה בפירושו של רבינו לישעיה (כח טז) שחזקיה נמשל לבית המקדש, שיהיה ׳אֶבֶן בֹּחַן להבין טוב ורע להמון, פִּנַּת יִקְרַת - כבוד, כמקדש המוּסָד׳].
3. בכתב יד: ׳המדרש׳.
4. במדרש זוטא: ׳נוזלים מן לבנון - אלו הנביאים שעמדו בבית המקדש׳.
5. חזקיהו המלך.
6. בפסוקים הקודמים שם: ׳וישלח יחזקיהו על כל ישראל ויהודה וגם אגרות כתב על אפרים ומנשה לבוא לבית ה׳ בירושלם לעשות פסח לה׳ אלקי ישראל וגו׳, ויעמידו דבר להעביר קול בכל ישראל מבאר שבע ועד דן לבוא לעשות פסח, וילכו הרצים באגרות מיד המלך ושריו בכל ישראל ויהודה וכמצות המלך לאמר בני ישראל שובו אל ה׳ אלקי אברהם יצחק וישראל וישב אל הפליטה הנשארת לכם מכף מלכי אשור׳. ויתכן שהזכירו חז״ל שהיתה השפעת תורתו בכל ישראל ׳מדן ועד באר שבע׳, כלומר מדן שבצפון הארץ לבאר שבע שבדרומה, ועל שם זה אמר כאן ׳עורי צפון ובואי תימן׳. ובזה ׳יבוא דודי לגנו׳ שתהיה השראת השכינה. וראה בישעיה (לג יז-כג) ששלושה מלכים הנזכרים כאן, אסא יהושפט וחזקיהו, הם הדוגמאות למלך כשר שכשבאו עליו אויבים נפלו לפניו בזכות שהביאו להשראת השכינה בישראל, וראה גם שם (פסוק ג). וראה עוד להלן (ה ה) בעניין איגרות חזקיהו.
חיים – נובעים כמו על מים חיים (ויקרא י״ד:ה׳).
ונוזלים – מלשון הזלה ונטיפה.
מעין גנים – רוצה לומר בדין הוא שיהיו השליחות פרדס רמונים וכו׳, כי המעין המשקה את הגנים הוא באר של מים חיים מוקף מחיצות, ולא מגולה לשיבא בו אבק ועפרורית וגם המים ההם נוזלים ונובעים מהר הלבנון, ולכן המה מתוקים ביותר. ולזה מהראוי שיצליחו השליחות להיות פרדס רימונים וכו׳, רוצה לומר בדין הוא שיהיו בניך מלאים חכמות ומדות טובות, לפי שאת הוא מקור מחצבם, והגונה את להוליד תולדות כאלה. והנמשל הוא לומר לפי שמקום מחצבת כנסת ישראל היא מאבות ואמהות כשרים וצדיקים, ראויים התולדות להתדמות אל האבות.
משל:
שלחיך – מבאר שבחי הגן שנמצאו בו כל פרי חמד, ושבחי המעין שהוא באר מים חיים וכו׳.
מליצה:
מעין – אחר שחשב מעלת הגן שהוא התורה והמצוה אשר נתן בעל הגן לנוטרים. יחשב מעלת המעין עצמו המשקה את הגן. שהוא עצמות הנפש וקדושתה שהיא מעין גנים. היא המעין המשקה את הגן שמימיו נובעים מעצמם. וגם היא באר ששואבים ממנו מים חיים, ומי המעין נוזלים מן לבנון. ר״ל כי היא עצם רוחני משכיל בפועל נובעת חכמה ודעת ורוח ה׳. וגם ממנו ישאבו מים חיים הנצחיים ע״י העיון והעבודה והטהרה. שאז ישאבו הגופות מי ההשכלה וחיי עד מן המקור הקדוש אשר לא יכזבו מימיו. (עיין בזוהר בלק ר״א ע״ב) והמים נוזלים מן לבנון העליון. כי מימיו מן המקדש הם יוצאים ששם מעון הרוחות והנפשות.
מעין גנים – אַתְּ מְשַׂמַּחַת הַמְסִבָּה.
באר מים חיים – טוב שכלך ולבך לא יחדל.
ונזלים – כמים קרים על נפש עיפה (משלי כ״ה:כ״ה).
באר מים חיים – ת״ר, הרואה באר בחלום ישכים ויאמר הפסוק באר מים חיים קודם שיקדמנו פסוק אחר (ירמיהו ז׳) כהקיר בור מימיה.⁠1 (ברכות נ״ו:)
באר מים חיים – א״ר יוחנן, מ״ח פעמים כתוב בתורה באר,⁠2 כנגד מ״ח דברים שהתורה נקנית בהם,⁠3 הדא הוא דכתיב מעין גנים באר מים חיים.⁠4 (מ״ר)
ונזלים מן לבנון – מהו ונוזלים מן לבנון, א״ר עזריה, זה מזיל מקצת דבר וזה מזיל מקצת דבר עד שתהא הלכה יוצאת כמן לבנון.⁠5 (שם)
1. ענין אמירת פסוק זה הוא משום דבכלל צריך אדם לפתור לו חלומו לטובה, יען כי החלומות הולכין אחר הפתרון כמבואר בירושלמי מעש״ש פ״ד ה״ז, ובבבלי ברכות נ״ה ב׳ הלשון אחר הפה והכונה – אחר הפתרון, ועיין מש״כ בתו״ת ר״פ מקץ בענין זה בכלל, ולכן טוב שיפתור לו האדם את חלומו בלשון טוב, וכה מבואר בפ׳ הרואה בברכות כמה ענינים שרואה האדם בחלום ויש בהם נטיות בלשון לרעה ולטובה יתפוס בלשון הנוטה לטובה וכך יעלה מפני שהחלומות הולכין אחר הפתרון, ובזה דרשה מבוארת. והנה העתקנו דרשה זו כאן ע״פ התורה אור שציין זה הפסוק בגמרא לכאן, אבל לדעתנו שייך לדרשה זו הפסוק דפ׳ תולדות (כ״ו י״ט) וימצאו שם באר מים חיים, יען דמאותו הפסוק ילפינן בברכות שם דבאר הוא בכלל חלום טוב מדכתיב בענין שלום, באותה פרשה, ולבד זה הוא מוקדם בתורה.
2. מ׳ פעמים כתיב באר ובארות בארות חומר (פ׳ לך) שתים שהן ארבע, וכן בארות בארות דגבי יצחק (פ׳ תולדות) הרי מ״ח, ובארות דבני יעקן לא חשיב אולי משום דשם לויי להם.
3. ר״ל במ״ח מעלות ומדות טובות בגוף ובנפש, ומנויין בפרטן בפ״ו מ״ה דאבות.
4. ובאר רמז לתורה על שם הכתוב באר חפרוה שרים שנדרש על התורה.
5. יתכן דרומז למ״ש באגדה דהמים הנוזלים משלג הלבנון הם צלילים ומנוקים [עיין בפירש״י לירמיה י״ח י״ד], וכן יתברר הדין בחברת תלמידי חכמים, כשזה מזיל מקצת דבר, ר״ל אומר איזה טעם וסברא וזה מזיל דבר.
ובדין הוא שכך יהיו שְׁלָחַיִךְ, כי1 הַמַעְיַן אשר משקה את2 הַגַּנִּים הוא בְּאֵר של מַיִם חַיִּים – מים נובעים3 ממעיין המוקף מחיצות ואינו מגולה כך ששום דבר עכור לא יכול ליפול בו, ובנוסף המים שלו נובעים4 וְנֹזְלִים מִן הר5 הַלְבָנוֹן שהוא נקי ואין בו עכירת טיט6, ולפיכך מימיו מתוקים ביותר7:
1. רש״י, מצודת דוד, וראה ביאור בפס׳ יג.
2. מצודת דוד.
3. מצודת ציון.
4. מצודת דוד.
5. שם.
6. רש״י.
7. מצודת דוד. והנמשל, היות ומקום מחצבת כנסת ישראל היא מאבות ואמהות כשרים וצדיקים, ראויים התולדות להיות דומים אל האבות, מצודת דוד. ורש״י ביאר שהכוונה לזכות נשות ישראל הצדקניות הטובלות טבילות טוהר, המשולה לטוהר המעיין. ובמדרש, זהו שאמר הכתוב (זכריה יד, ח) ״בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלַ‍ִם חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי״ וגו׳, אלו מים מפכים שעתידים לצאת מתחת מפתן הבית, ״מעיין גנים״ זה מעיין שעתיד ה׳ לטהר בו ישראל לעתיד לבוא, לקח טוב. ועוד דרשו, א״ר יוחנן ארבעים ושמונה פעמים כתוב בתורה ״באר״ כנגד ארבעים ושמונה דברים שנקנית בהם התורה, הדא הוא דכתיב ״מעין גנים באר מים חיים״, מדרש רבה.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(טז) ע֤וּרִי צָפוֹן֙ וּב֣וֹאִי תֵימָ֔ן הָפִ֥יחִי גַנִּ֖⁠י יִזְּ⁠ל֣וּא בְ⁠שָׂמָ֑יו יָבֹ֤א דוֹדִי֙ לְ⁠גַנּ֔⁠וֹ וְ⁠יֹאכַ֖ל פְּ⁠רִ֥י מְ⁠גָדָֽיו׃
Awake, O north wind, and come, you south! Blow upon my garden that its spices may flow out. Let my beloved come into his garden and eat his precious fruits.
א. יִזְּל֣וּ =ש1,ק-מ? ומ"ש ובדפוסים וקורן, וכן אצל ברויאר ומג"ה
• ל=יִזְל֣וּ (חסר דגש)
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וְעַל סְטַר צִיפּוּנָא הֲוָה פָּתוּרָא וַעֲלוֹהִי תְּרֵי עֲסַר לַחְמִין דְּאַפִּין וְעַל סְטַר דָּרוֹמָא הֲוָת בּוֹצִינָא לְאַנְהָרָא וְעַל מַדְבְּחָא הֲווֹ כָּהֲנַיָּא מַסְּקִין קְטוֹרֶת בּוּסְמִין כְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל אֲמַרַת יֵיעוֹל אֱלָהִי רְחִימִי לְבֵית מַקְדְּשָׁא וִיקַבֵּל בְּרַעֲוָא קוּרְבָּנְהוֹן דְּעַמֵּיהּ.
[א] עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן – רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר שְׁלָמִים הִקְרִיבוּ בְּנֵי נֹחַ, רַבִּי יוֹסֵי אָמַר עוֹלוֹת הִקְרִיבוּ בְּנֵי נֹחַ, מוֹתִיב רַבִּי אֶלְעָזָר לְרַבִּי יוֹסֵי: וְהֶבֶל הֵבִיא גַּם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן (בראשית ד׳:ד׳), דָּא מָה עֲבַד לָהּ רַבִּי יוֹסֵי, מִן שַׁמִּינֵיהוֹן. מוֹתִיב רַבִּי אֶלְעָזָר לְרַבִּי יוֹסֵי: וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות כ״ד:ה׳), דָּא מָה עֲבַד לָהּ רַבִּי יוֹסֵי, שְׁלֵמִים בְּגוּפָן בְּלֹא הֶפְשֵׁט וְנִתּוּחַ. מוֹתִיב רַבִּי אֶלְעָזָר כְּתִיב: וַיִּקַּח יִתְרוֹ [וגו׳] עֹלָה וּזְבָחִים (שמות י״ח:י״ב), עוֹלָה לְשֵׁם עוֹלָה וּשְׁלָמִים לְשֵׁם שְׁלָמִים, דָּא מָה עֲבַד לָהּ רַבִּי יוֹסֵי, אָמַר לָךְ פְּלִיגֵי בָהּ תְּרֵי אָמוֹרָאֵי חַד אָמַר לְאַחַר מַתַּן תּוֹרָה בָּא יִתְרוֹ, וְאַחְרִינָא אָמַר קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה בָּא יִתְרוֹ, מַאן דְּאָמַר קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה בָּא יִתְרוֹ שְׁלָמִים הִקְרִיבוּ בְּנֵי נֹחַ, וּמַאן דְּאָמַר אַחַר מַתַּן תּוֹרָה בָּא יִתְרוֹ עוֹלוֹת הִקְרִיבוּ בְּנֵי נֹחַ, וְדָא מְסַיְיעָא לְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא. עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן. עוּרִי צָפוֹן, זוֹ הָעוֹלָה שֶׁנִּשְׁחֶטֶת בַּצָּפוֹן, וְלָמָּה קוֹרִין לָהּ עוּרִי, דָּבָר שֶׁהוּא יָשֵׁן וְנִתְעוֹרֵר, וּבוֹאִי תֵימָן, אֵלּוּ שְׁלָמִים שֶׁנִּשְׁחָטִין בַּדָּרוֹם, וְלָמָּה קוֹרִין אוֹתָהּ וּבוֹאִי, דָּבָר שֶׁל חִדּוּשׁ. רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא וְרַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמְרֵי אַף הָדֵין קְרָא מְסַיְיעָא לְרַבִּי יוֹסֵי: זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה (ויקרא ו׳:ב׳), שֶׁהִקְרִיבוּ בְּנֵי נֹחַ בַּתְּחִלָּה, וְכַד הֲוֵי מָטֵי גַּבֵּי שְׁלָמִים אָמַר: וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים (ויקרא ז׳:י״א). אֲשֶׁר הִקְרִיבוּ אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ, מִכָּאן וּלְהַבָּא, מַה מְּקַיֵּם רַבִּי אֶלְעָזָר קְרָא דֵּין עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן, לִכְשֶׁיִּתְעוֹרְרוּ הַגָּלֻיּוֹת הַנְּתוּנוֹת בַּצָּפוֹן וְיָבוֹאוּ וְיַחֲנוּ בַּדָּרוֹם, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ (ירמיהו ל״א:ז׳), לִכְשֶׁיִּתְעוֹרֵר גּוֹג וּמָגוֹג שֶׁנָּתוּן בַּצָּפוֹן וְיָבוֹא וְיִפֹּל בַּדָּרוֹם, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וְשֹׁבַבְתִּיךָ וְשִׁשֵּׁאתִיךָ וְהַעֲלִיתִיךָ (יחזקאל ל״ט:ב׳). לִכְשֶׁיִּתְעוֹרֵר מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ שֶׁנָּתוּן בַּצָּפוֹן וְיָבוֹא וְיִבְנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁנָּתוּן בַּדָּרוֹם, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: הַעִירוֹתִי מִצָּפוֹן וַיַּאת (ישעיהו מ״א:כ״ה). הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו, אָמַר רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּרַבִּי בִּנְיָמִין בַּר לֵוִי, לְפִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה כְּשֶׁרוּחַ דְּרוֹמִית מְנַשֶּׁבֶת אֵין רוּחַ צְפוֹנִית מְנַשֶּׁבֶת, וּכְשֶׁרוּחַ צְפוֹנִית מְנַשֶּׁבֶת אֵין רוּחַ דְּרוֹמִית מְנַשֶּׁבֶת, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא רוּחַ אַרְגַּסְטִיס לָעוֹלָם, וּמַנְהִיג שְׁתֵּי רוּחוֹת כְּאַחַת וּשְׁתֵּיהֶן מְשַׁמְּשׁוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אֹמַר לַצָּפוֹן תֵּנִי וּלְתֵימָן אַל תִּכְלָאִי (ישעיהו מ״ג:ו׳). יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לִמְדָתְךָ הַתּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁלֹא יִהְיֶה הַחָתָן נִכְנַס לַחֻפָּה עַד שֶׁתִּתֵּן לוֹ הַכַּלָּה רְשׁוּת, מַה טַּעַם, יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ.
עורי צפון ובואי תימן – מכאן אתה אומר שהצדיקים לעתיד לבא אינם צריכים לא אפרסמון ולא כל מיני בשמים. רוח צפונית מכבדת וזוחלת לפניהם כל בוסמני גן עדן.
ד״א עורי צפון ובואי תימן – שהרוחות עתידות להכניס (ובאה) [קנאה] זו עם זו. הדרום אומר אני מביא גלות תימן וכל הגדה וכל הדרום. והצפון אומר אני מביא גלות צפון וכל הצפון. והמקום נותן שלום ביניהן והן נכנסין בפתח אחד. לקיים מה שנאמר באתי לגני אחותי כלה.
עורי צפון – בגליות הכתוב מדבר, דכתיב אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי.
הפיחי גני – זו ארץ ישראל שנאמר ביום ההוא יטפו ההרים עסיס.
יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו – יבאו ישראל לארצם וימצאו את ארצם דכתיב הגפן תתן פריה.
דבר אחר: נופת תטופנה אלו שני משיחים, גן נעול זה הקץ, שלחיך פרדס רמונים מה רמונים נאים כך ישראל נאים במעשיהם, מעין גנים שעתיד הקב״ה לטהר את ישראל מעונותיהם, עורי צפון שאין הצדיקים צריכים לעתיד לבא מיני בשמים שרוח צפון עתיד להיות זוחלת ומכבדת לפניהם כל מיני משמני גן עדן.
דבר אחר: הרוחות עתידין להתוכח, צפון אומר אני מביא את הגליות, ורוח דרומית אומר אני מביא, והקב״ה נותן שלום ביניהם ונושבות כאחד,
עורי צפון – עורי הגליות שהם נתונים בצפון, ותימן בארץ ישראל שהיא בדרום.
דבר אחר: גוג יבא מן הצפון ויפול בדרום,
דבר אחר: מלך המשיח יתעורר מן הצפון ויבנה בית המקדש בדרום.
עורי צפון ובאי תימן – מסייע ליה לרבי יוסי בר חנינא דאמר עולות הקריבו בני נח, עורי צפון זה העולה שהיתה נשחטת בצפון, ומהו עורי דבר שהיה ישן ונתעורר, ובואי תימן אלו שלמים שהיו נשחטים בדרום, ומהו בואי דבר של חדוש.
עורי צפון ובואי תימן – מכאן אתה אומר שהצדיקים לעתיד לבא אינם צריכים לא אפרסמון ולא כל מיני בשמים, רוח צפונית מרבצת וזולחת לפניהם כל מיני סמני גן עדן וכו׳ (ברמז תק״א).
דבר אחר: עורי צפון ובואי תימן – שהרוחות עתידות להכניס הגליות, והקב״ה נותן שלום [ביניהם] והם נכנסות בפתח אחד, לקיים מה שנאמר באתי לגני אחותי כלה.
אנתבהי אלי אלשמאל ת׳ם אקבלי אלי אלדארום, ואנפכ׳י פי בסאתיני חתי תהטל אטיאבה, ידכ׳ל כ׳לילי לבסתאנה, ויאכל ת׳מר פואכהה.
שימי לב אל הצפון ואחרי זה תתכווני אל הדרום. ונשפי בתוך הגן שלי כדי שבשמיו ירדו. יכנס חברי לגן שלו ויאכל את פרי פירותיו.
עורי צפון – עורי אל הצפון ובואי אל הדרום והנפשי בגנים שלי עד שיזלו בשמיו.
וענין עורי צפון וכו׳. אין הכוונה לשתי רוחות אלו בלבד אלא לארבע רוחות כדרך שישראל באין מהן לחגים ושרים בהתכוננות לכך נאמר הפיחי גני יזלו בשמיו.
עורי צפון ובואיא תימן – אחר שערב עלי ריחך ונוי משכנותיך אני מצוה את הרוחות צפון ותימן להפיח בגנך לצאת ריחך הטוב למרחוק.⁠ב
והדוגמא: על שם שהגליות מתקבצות ומכל הגוים מביאין אותן מנחה לירושלם,⁠ג ובימי הביניין היו ישראל נקבצים שם למועדים ולרגלים. וישראל משיבים: יבא דודי לגנו – אם אתה שם הכל שם.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, וכן בנוסח המקרא שלנו. בכ״י לוצקי 778, מינכן 5: ״ובאי״.
ב. בכ״י לוצקי 778 נוספה בגיליון הערת המעתיק: ״רוח צפוני נוחה ומתוקה, לכך כתב אצלה: עורי – התחזקי לנשב. רוח דרומית קשה מאד, לכך כתב בה: באי – במדה וברצון.⁠״ ביאור מקביל מופיע בפירוש מחכמי צרפת (כ״י אוקספורד 625).
ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״לירושלים״.
Awake, wind from the north, and come, wind of the south – Since they are pleasing to me – your fragrance and the beauty of your dwellings, I command the north and south winds to blow upon your garden so that your good fragrance should spread afar.
The allegory is: It refers to the ingathering of the exiles, and from all the nations they will bring them as an offering to Yerusholayim, and in the days of the rebuilding [of the Beis Hamikdosh], the [Bnei] Yisroel will be gathered there for the festivals and for the pilgrimages, and Yisroel will reply, "Let my Beloved come to His garden,⁠" for if You are there, all are there.
עורי צפון ובואי תימן – אלו בני הגלות שהם כמו נרדמים והקב״ה מכשרן שהם עתידין להתעורר משנתם שנאמר הקיצו ורננו שוכני עפר. ואו׳ אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי.
הפיחי גני יזלו בשמיו – זו ארץ ישראל שנאמר והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס. ואו׳ ואתם הרי ישראל ענפיכם [תתנו] ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא.
יבוא דודי לגנו – זה הקב״ה שישרה שכינתו ביניהם שנאמר ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלהים.
ויאכל פרי מגדיו – אלו הקרבנות.
עורי צפון – עכשיו היא מתאוננת ומדברת לרוח צפונית ודרומית שיבואו לנשב. מאחר שקראני ידידי: גן נעול, ופרדס, מגדל, וטוען בשמים וריקוחים, עורי רוח צפונית ובואי רוח דרומית לנשב ולנפח בין עצי בשמים שבתוכו, וישתקשקוןא העלין והענפיןב לבעבור יזל הרוח לידידי ויבוא לגנוג ויאכל פרי מגדיו. להודיע ולומר כי רוחי וגופי הכל שלו, ויבא ויתראה אלי באהבתו לעשות בי כל תאוות לבו, כי תשוקתי אליו.
דימיון לישראל שיתקבצו ויובאו מן הגלות מנחה לי״י לירושלים עיר הקודש, ושם יזבחו לפניו זבחי צדק עולה וכליל (תהלים נ״א:כ״א).⁠1
1. השוו רש״י.
א. כן בכ״י בודפשט. בכ״י המבורג: וישתקשקין. בכ״י סנקט פטרבורג: וישתבן שקון.
ב. כן בכ״י בודפשט, סואב. בכ״י סנקט פטרבורג: וענפים. בכ״י המבורג: והענבים.
ג. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: לגני.
AWAKE, O NORTH WIND – Now she complains to the north and south winds that they might blow saying, "My loved one called me a garden locked, an orchard that contains spices and perfumes. Awake, north wind, come south wind and blow among the trees of spices to stir up the trees and branches so that their fragrance will reach my beloved. Let my loved one come into my garden and enjoy its luscious fruits". She says this as if to say, "My soul and my body are all his, let him appear before me with his love to do to me all that he desires for my heart desires him.
The allegorical meaning of this verse refers to Israel who will be gathered from the exile in order to sacrifice to God in Jerusalem, the holy city. There they will offer to Him righteous and pure sacrifices.
עורי צפון – רוח צפון.
ענתהא היא ואמרה: עורי צפון, יבוא דודי – והענין שילך דודי אל גנו ובעת שיתעורר רוח צפון ודרום ויפיח גני אז יבוא.
א. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298: ״עלתה״.
She answers, Awake thou north wind, let my beloved come. Her meaning is, Let my beloved now go to his own garden; but as the north and south winds will awake and blow upon my garden, so that its spices shall flow forth, my beloved can then come back. So he goes his way.
עורי צפון – כאשר התעוררה רוח צפון ונשתנה היום תחת שיפוחו בגן ויזלו בשמיו היה הדבר הפוך. והענין: שישראל שינו מעשיהם, אז באה השכינה לגן. והעינין: שעלתה למרום, ככתוב: אלך ואשובהא אל מקומי (הושע ה׳:ט״ו).
וענין ויאכל פרי מגדיו – רמז למלאכים. והעינין: יתענג בשבתו עמהם כתענוג האוכל פרי מגדים.
א. כן בכ״י לונדון 27298, פריס 334, בפירוש שני של ראב״ע, וכן במספר כ״י של המקרא. בנוסח שלנו: ״אשובה״.
Awake, O north wind. When the north wind awakes and the day changes, instead of the breezes blowing upon the garden so that its spices flow out, the reverse takes place. The meaning is, when Israel changed in their deeds then the Shekhinah went to his garden, that is, went up on high, as is written, ‘I will go and return to my place’ (Hoshea 5:15). And eat his pleasant fruits. This refers to the work of the tabernacle. The meaning is, he will delight in dwelling with thee, as one is delighted who eats pleasant fruits.
ענתה היא ואמרה: עד שיתעורר רוח צפון ויבוא רוח תימן ויפיחו שניהם בגני ויזלו בשמים, וילך דודי אל הגן שלו ואחר כך יבא.
עורי צפון ובאי תימן – באה רוח צפונית, וזהו עד שיפוח היום (שיר השירים ד׳:ו׳).
והפיחה בגן שהם ישראל והפילה בשמיו לארץ.
ברח דודי – אל גנו, השכינה שעלתה לשמים כעניין: אלךא ואשובהב אל מקומי (הושע ה׳:ט״ו).
ועניין ויאכל פרי מגדיו – לא אקריב עולות עוד, כעניין: אשר חלב זבחימו יאכלו (דברים ל״ב:ל״ח).
א. כן בנוסח שלנו ובכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896: ״אלכה״.
ב. כן בכ״י לונדון 24896, וכן במספר כ״י של המקרא. בנוסח שלנו: ״אשובה״.
עורי צפון ובואי תימן – מקרא {קצר} הוא, והיא משיבהא כנגד דבריו. זה פתרונו: עורי צפון – רוח צפונית, ובואי רוח דרומית.
הפיחי – הפריחי, יזלו בשמיו – בשמיו של גני,⁠ב כדי שיבא דודי לגנו.
א. בכ״י: ישבה.
ב. כן בפסוק. בכ״י: גנים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

עורי צפון ובואי תימן – נעשה כאילו מבקש לצפון ולתימן שיפיחו וינשבו בעצי הגן, ועל ידי הרוח יפלו הבשמים והפירות במעין ויזלו במים, והמים יוליכו הבשמים והפירות למרחוק, וידעו העולם מעלת גנו שאין כמוהו בעולם. וכן בעצי גן עדן, הבשמים נופלים בנהר פרת, והנהר מוליכם חוץ לגן.
לפי שרוח צפון נוח ואינו חזק, אומר: עוריא וחזקי, אבל רוח תימן חזק, לכן אומר: בואי כמנהגך. וכת׳: אומרב לצפון תני ולתימן אל תכלאי (ישעיהו מ״ג:ו׳).
יבא דודי לגנו – לפי שאמר לה: ״שלחיך״ ולא שלחי, כלומר: כל האילנות שבו נתתים לך לעשות כטוב בעיניך, לכן השיבה לו: יבא דוד לגנו – כי אינני ראויה שיהיה גן כזה שלי אך לךג הוא ראוי.
ויאכל פרי מגדיו – טרם יפלו כל הבשמים והפירות במים שבו, ויוליכום המים חוץ לגן ויאכלום דגים, ואתה לא תיהנה מהן.⁠ד
א. כן בפסוק. בכ״י: עוזי.
ב. כן בפסוק. בכ״י: האומר.
ג. בכ״י נכפלה כאן מלת: לך.
ד. להלן לאחר הביאור על ה׳:א׳ מופיעים ביאורים נוספים לפסוק זה.
עורי צפון ובואי תימן כל עוד הם ערים ומביטים בדברים הנבראים ומתבוננים בסודות הנמצאים, כלומר כל הבחינות של הבריאה והיצירה, ומתנועעים לצורך עבודת האל וקיום התורה, [כל עוד זה כך] הרי שהשפע האלוהי יורד עליהם וההשגחה עוטפת אותם. כמו כן הוא רומז לבואם של ישראל משני הכיוונים האלה, שבהם התפזרו ואליהם הוגלו, כמו שאמר ״אומר לצפון בואי ולתימן אל תכלאי״ (ישעיהו מג:ו). ״צפון״ הכוונה בו לעראק ו״תימן״ הם ארצות הביזנטים1.
הפיחי גני יזלו בשמיו מי שמצבו הוא כך הרי שהאושר שלו קיים [ומובטח] ואהובו נוכח עימו, ומי שפועל בדרך זו קוטף את הפירות של מה שנטע ומתענג על מה שזרע.
יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו דעו לכם, ישראל, כי מן ההכרח הוא שתיפגשו עם אהובכם, שכן אתם הגן והבוסתן שלו, והוא עתיד לבוא אליכם ולשכון ביניכם ולהושיע אתכם ולסייע לכם ולהפגין את [רום] מעלתכם, ולהראות לכל בני עולם את השגחת האל השורה עליכם. לפיכך עליכם לשמוח ולעלוז ולהודות למי שהעניק לכם בחסדו את אהבתו וקיים את בריתו אתכם ועם אבותיכם לפניכם ״באתי לגני אחותי כלה... אכלו רעים שתו ושכרו דודים״ (שיר השירים ה׳:א׳).
1. עראק מסמלת את הבבלים, אשר היו באים אל א״י מצפון דרך סוריה, והביזנטים (הרומים) מסמלים את אדום הנמצאת בדרמה של א״י. השווה פירוש רס״ג לדניאל (קאפח, דניאל, 124).
עורי צפון ובואי תימן הפיחי גני יזלו בשמיו יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו – זה הפסוק הוא לפי המשל ולפי הנמשל ואולם היותו לפי המשל כי רוח צפונית מונעת בעצמותה גדול הצמחים לקרירותה ויבשה ורוח הדרומית עוזרת בעצמותה אל גדול הצמחים לחומה ולחותה וכאלו אמר התעוררי רוח צפונית וסורי ובואי רוח דרומית הפיחי לגני להזיל בשמיו. ואולם היותו לפי הנמשל הוא כי הצפון הוא שמאל והתימן הוא ימין ואמר להסיר מה שיטעה באלו ההתחלות שיסור מה שיטה מנתיב האמת ויבא מה שידריך למצוא האמת והוא הימין. ולא אמר ככה בחכמות הלמודיות למעוט המצא שם אלו הטעויות. והיא השיבה לו שכבר הכינה לו מה ששאל ממנה ולזה אמרה יבא דודי לגנו כי כבר ימצא הפתח שהיה סגור פתוח בדרך שיוכל לאכול פרי מגדיו במה שישפיעהו אליו השכל הפועל.
והנה כששמעה ממנו כל אלו התהלות והברכות ברוב חפצה וחשקה שבה יתעלס אמרה: עורי צפון וגו׳ והוא נתינת רשות לבא לגן ולגל אשר זכר ראשונה.
עורי – ע״ד שאמרו רז״ל (ב״ב כ״ה:) הרוצה שיעשיר יצפין והרוצה שיחכים ידרים. וסימן מנורה בדרום ושלחן בצפון. וכן נאמר (משלי ג׳) אורך ימים בימינה בשמאלה עשר וכבוד. והנה הכוונה היא לומר כי להיות הטובות הזמניות נרצות על הכונה השנית לשלמים הם מיוחסים אל שמאל התורה גם לשמאל העולם. והטובות העצמיות הנפשיות אל הימין. וכן כתב זה החכם (קהלת י׳) לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו. ועל הכרת זה הענין וקבלתו אמרה עורי צפון כי הטובות החיצוניות המיוחסות אל הצפון והוא שמאל הנה הם לעורר האנשים אל השלמות ולעזרם אליו. אבל הענין הוא שיבאו הטובות הימניות ופירשה הדבר באמרה הפיחי גני יזלו בשמיו כי כמו שהרוח הצפונית הנושבת בגן גורם לשיזלו הבשמים כן על ידי הטובות החיצוניות יזלו הטובות האמתיות וירושמו ועם זה יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו. קבלה במאמרים הללו כל מה שהוזהרה מפיו מהצניעות והיחוד בכל למודיה ודעותיה בלי שום שתוף כי היא גנו המיוחד אליו והוא אשר יאכל פרי מגדיו. כלומר כי יהיה לו לבדו ואין לזרים אתו וכמו שאמרו ז״ל (ברכות ו׳.) אני עשיתי אתכם חטיבה אחת בעולם ואתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם. ובאה תשובתו אליה באתי לגני אחותי כלה כמו שאמרת יבא דודי לגנו ואריתי שם מורי עם בשמי ואכלתי יערי עם דבשי ושתיתי ייני עם חלבי. ולכאורה כל הענינים האלה לשבח ולפיוס כמו שאמרו רז״ל במדרש (במדבר רבה י״ג) ובסדר עולם עורי צפון זו עולה הנשחטת בצפון. ובאי תימן אלו שלמים הנשחטים בדרום. הפיחי גני זה אהל מועד. יזלו בשמיו זה קטרת סמים.
יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו – אלו הקרבנות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

יזלו בשמיו. הז״ין בדגש.
עורי – מלשון התעוררות.
הפיחי – מלשון הפחה ונשיבה.
עורי צפון – כאשר נשמע לאוזן החשוקה מרבית הקילוס מה שהחשוק מקלסה, אמרה אתה רוח הצפוני התעוררי לנשב, ואתה רוח תימן בואי הנה והפיחי אל גני, למען יזלו ויטיפו בשמיו את השרף והמיץ, ולמרבית הריח אשר יהיה נודף למרחוק יבוא דודי חיש קל מהר אל הגן שהכנתי לו לטייל בו, ושם יאכל הפירות החשובים אשר זמנתי לו, למען יתמיד לשבת עמדי והנמשל הוא כאילו תאמר כנסת ישראל עם כל אלה כי אמצא חן בעיניו יחיש נא ימהר ישרה בי, שכינתו בבית המכון לשבתו, ויקבל שם קרבנותי ברצון.
משל:
עורי – אומרת שיתעורר רוח הצפון והדרום ויפיח הגן ובשמיו כדי שיבוא הדוד לתוכו ויאכל מפריו ר״ל שיתעורר רוח הרצון והאהבה ויפיח גן הידידות כדי שתתחבר עם דודה באהבה.
מליצה:
עורי – עתה תצוה הנפש אל הרוחות שיתעוררו. וזה משל אל הרוח המתעורר המעלה ציוריו אל הלב והוא משל הרוח צפון. ואל רוח הקדושה והאהבה וכל מדות היקרות הנפשיות שמצד היצ״ט שזה משל הרוח דרום הפונה לימין, ואמר בצפון עורי כי רוח זה אין דרכו להפיח הגן לעבודת ה׳ ובתימן בואי כי דרכו בכך וא״צ התעוררות והם יפיחו את הגן עד שיזלו בשמיו. ר״ל שיעוררו את כחות הנפשיות הצפונים בכח הלב אל מדת האהבה והתשוקה לה׳ עד שיזלו בשמיו ורוחניותו למען יבא הדוד העליון אל הגן ויאכל פרי מגדיו. שהוא קבלת הניחוח מטוב המחשבה והמעשה של הנפש שהוא לחם ה׳ ונחלתו (ובזהר בא דף ל״ו, ויאכל פרי מגדיו אלו קרבנין דאתקרבון קמיה מנשמתהון דצדיקיא).
עורי צפון – זה אומרת היא לעצמה, הלואי ובשמי גני יזלו ריחם, כלומר שאמצא חן לעולם בעיני אהובי.
עורי צפון וגו׳ – מהו עורי צפון ובאי תימן – תתנער אומה שמעשי קרבנותיה בצפון ותבא אומה שמעשי קרבנותיה בצפון ובדרום.⁠1 (זבחים קט״ז.)
עורי צפון וגו׳ – עורי צפון ובאי תימן – לכשיתעוררו הגליות הנתונות בצפון ויבאו ויחנו בדרום, כמש״נ (ירמיהו ל״א) הנני מביא אותם מארץ צפון וגו׳.⁠2 (מ״ר)
עורי צפון וגו׳ – עורי צפון ובאי תימן – לכשיתעורר גוג ומגוג שנתון בצפון ויבא ויפול בדרום כמש״נ (יחזקאל ל״ט) ושבבתיך וששאתיך והעליתך מארץ צפון.⁠3 (שם)
עורי צפון וגו׳ – עורי צפון ובאי תימן – לכשיתעורר מלך המשיח שנתון בצפון ויבא ויבנה ביהמ״ק שנתון בדרום, כמש״נ (ישעיהו מ״א) העירותי מצפון ויאת.⁠4 (שם)
עורי צפון וגו׳ – א״ר יהושע ב״ר בנימין, בעוה״ז כשרוח דרומית מנשבת אין רוח צפונית מנשבת וכשרוח צפונית מנשבת אין רוח דרומית מנשבת, אבל לעתיד לבא מביא הקב״ה רוח ארגרסיטים5 לעולם ומנהיג שתי רוחות כאחת ושתיהן משמשות, הדא הוא דכתיב (ישעיהו מ״ג) אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי.⁠6 (שם)
יבא דודי לגנו – א״ר יוחנן, למדתך תורה דרך ארץ שלא יהיה החתן נכנס לחופה עד שתתן לו הכלה רשות.⁠7 (מ״ר)
יבא דודי לגנו – א״ר יהושע בן לוי, להוטים היו ישראל אחר שכינה במדבר [כמש״נ משכני אחריך נרוצה] היך מה דאת אמר יבא דודי לגנו – לגינונו.⁠8 (שם פרשה א׳ פסוק ד׳)
יבא דודי לגנו וגו׳ – דבר אחר עורי צפון זו עולה שנשחטת בצפון ובאי תימן אלו שלמים שנשחטים בדרום,⁠9 הפיחי גני זה אהל מועד, יזלו בשמיו אלו קטורת הסמים, יבא דודי לגנו זו השכינה10 ויאכל פרי מגדיו אלו הקרבנות. באתי לגני אחותי כלה זה יום שמיני11 אריתי מורי עם בשמי זה לבונת הקטורת ולבונת המנחה, אכלתי יערי עם דבשי אלו אברי העולה ואימורי קדשי קדשים12 שתיתי ייני עם חלבי אלו הנסכים ואימורי קדשים קלים, אכלו רעים זה משה ואהרן, שתו ושכרו דודים זו כנסת ישאל.⁠13 (מ״ר פ׳ נשא פ׳ י״ג)
1. מפרש עורי מלשון ערו ערו עד היסוד בה (תהלים קל״ז) מלשון עקור ומהפכה, ואומה שמעשיה בצפון קאי על אומות העולם, שכל קרבנותיהם שהם מביאים הם רק עולות שנשחטות בצפון, וכמבואר לפנינו בתו״ת פ׳ אמור (כ״ב כ״ב) שאין מקבלין קרבנות מהעובדי כוכבים רק עולות שהיא כולה כליל, ובזה רצונם, ותבא אל מלך המשיח אומה שמעשיה בצפון ובדרום, כלומר ישראל, שמעשה קרבנותיהם בצפון ובדרום, והיינו שהם מביאים גם קרבנות שמקריבין בצפון [עולות] וגם בדרום [שלמים הנאכלין]. וטעם המעלה בזה מפני שגם האכילה שאוכלים מהקרבנות יש בה קדושה וטהרה, וכמ״ש שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים.
2. מה שאמר הגליות הנתונות בצפון אע״פ דבכל כנפות הארץ נתפזרו ישראל אך עיקר גלותם הוא בצפון כמבואר בירמיה ט״ז חי ה׳ אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדיחם שמה, וכן הוא שם כ״ג ח׳. ומה שאמר ויבאו ויחנו בדרום פשוט הוא דמכוין לא״י, ואע״פ דא״י באמצע העולם היא קרי לה בדרום כלפי המקום שממנו הגליות באות דהוי צפון העולם, וכן בדרשה הבאה בגוג ומגוג.
3. וסוף הפסוק והביאותיך על הרי ישראל. ועיין מש״כ באות הקודם.
4. וכתיב אחריו ראשון לציון הנה הנם. ומה שאמר שמלך המשיח נתון בצפון סמך על זה הפ׳ העירותי מצפון, ובפ׳ חלק צ״ז א׳ איתא שיושב ברומי, וע״ע מש״כ לעיל אות קס״ח.
5. מלה יונית. ובאורה רוח המשמש לשתי רוחות, וכן מכינה לרוח של שלום שלא יטבעו בו הספינות.
6. וזהו עורי צפון ובאי תימן הפיחי גני, עורי רוח צפונית ובאי רוח דרומית לקבץ גליות המפוזרים, והראיה מפ׳ אומר לצפון וגו׳ באה כאן בקצור, ובמלואה מבוארה במ״ר פ׳ נשא פרשה י״ג בזה הלשון, רוח דרום אומרת אני מביאה גלות תימן וכל הדרום ורוח צפונית אומרת אני מביאה גלות צפון והמקום נותן שלום ביניהם והם נכנסות בפתח אחד לקיים מה שנאמר אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי הביאי בניך מרחוק, ע״כ, והענין מבואר, וע״ע השייך לאגדה זו במ״ר אסתר פרשה א׳ בפסוק לעשות כרצון איש ואיש.
7. דרשה זו צריכה באור, דפשיטא הוא, דהא לא שייך קדושין בעל כרחה, ובודאי קודם כניסתם לחופה הסכימו ביניהם, ונראה דכלל דרשה זו בלשון נקיה נאמרה, ועיקר הכונה בזיווגין איירי, והוא ע״פ מ״ש הראב״ד בשער הקדושה [והובא בב״י לטור או״ח סי׳ ר״מ] שאין רשאי אדם להזדקק לאשתו כי אם לרצונה ואם היה לו כעס עמה יפייסנה, וע׳ נדרים כ׳ ב׳ בני אנוסה וכו׳, וזוהי כונת הדרשה כאן בלשון צחה ונקיה ובדרך ארץ.
8. לחופתו, כלומר למשכנו, וזה הוא מפני כי משנגמר המשכן בכ״ה בכסלו עד ר״ח ניסן היו ישראל מבקשים מתי תבא השכינה כדאיתא במ״ר פ׳ נשא פרשה י״ג.
9. ר״ל אף בדרום, דהשלמים שחיטתן בכל מקום בעזרה, ורק כלפי צפון דעולה [דשם צפון דוקא הוא] נקט הצד שכנגדו – דרום.
10. גן כנוי לאהל מועד ע״ש הרחבת מקומו ושטחו כשטת גן, [וע׳ עוד לעיל אות קע״ד]. ובשמים כנוי לקטורת ע״ש ריחם הטוב, ויבא דודי לגנו כנוי לשכינה שתבא לאהל מועד ע״ש הכתובים וכבוד ה׳ נראה באהל מועד, ויקרא אליו מאהל מועד, וכדומה.
11. יום השמיני למלואים שאז נגמרה הקמת המשכן ואז נגמרה ההתקשרות המוחלטת בין ישראל להקב״ה בערך התקשרות זיווגין, ולכן מכונים ישראל אז בשם כלה.
12. מה שיחס יער לעולה דכמו דעצי היער עיקרם להסקה קיימי כך עולה כולה כליל, ודבש יחס לקדשי קדשים, לפי שמקריבים מהם רק האימורים והוי כמו דבש שמעוטו יפה.
13. מה שאמר אכלו רעים זה משה ואהרן אולי מכוין להכתוב מאיל המלואים למשה היה למנה ואהרן נטל חלק בראש כמבואר ביומא י״א א׳.
וכאשר נשמעו באוזני החשוקה דברי הקילוס שהחשוק מְקַלְּסָהּ, אמרה1 עוּרִי – התעוררי2 לנשוב3 צָפוֹן – רוח צפונית4, וּבוֹאִי אַתְּ תֵימָן – רוח דרומית5, הָפִיחִי – תנשבי6 אל7 גַנִּי, למען8 יִזְּלוּ ויטיפו9 בְשָׂמָיו של גני10 את השרף והמיץ, ובשל הריח11 יָבֹא דוֹדִי במהרה12 לְגַנּוֹ שהכנתי לו לטייל בו13, וְשם14 יֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו החשובים אשר זמנתי לו, כדי שיתמיד לשבת עמדי15:
1. מצודת דוד.
2. מצודת ציון.
3. מצודת דוד.
4. אבן עזרא, מצודת דוד.
5. שם.
6. מצודת ציון.
7. מצודת דוד.
8. שם.
9. שם.
10. אבן עזרא.
11. מצודת דוד.
12. שם.
13. שם.
14. שם.
15. שם. והנמשל, כנסת ישראל כאילו אומרת שעם כל הדברים האלה שאמצא חן בעיני ה׳, יחיש נא ימהר וישרה בי שכינתו בבית המכון לשבתו, ויקבל שם קרבנותי ברצון, מצודת דוד. ורש״י ביאר שהנמשל על כך שלעתיד לבוא כל הגלויות מתקבצות, וכיון שמתפרסם שמם, מכל הגוים מביאים מנחה לירושלים, ובימי הבניין יהיו ישראל מתקבצים שם במועדים וברגלים וישראל משיבין יבוא דודי לגנו, אם אתה שם הכל שם. ובמדרש, מכאן אתה אומר שהצדיקים לעתיד לבא אינם צריכים לא אפרסמון ולא כל מיני בשמים, רוח צפונית מכבדת וזוחלת לפניהם כל בוסמני גן עדן, מדרש זוטא. ועוד דרשו, ״עורי צפון ובואי תימן״ אלו בני הגלות, ״הפיחי גני יזלו בשמיו״ זו ארץ ישראל, ״יבוא דודי לגנו״ זה הקב״ה שישרה שכינתו ביניהם, ״יאכל פרי מגדיו״ אלו הקרבנות, לקח טוב.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144